אוסף סיפורים _ חדש 4
נכתב על ידי DL2000, 7/11/2014
[b]בס''ד
סיפורים אוסף ט''ז
הבט נא השמימה )בשם הגה"ק ה"חפץ חים" זיע"א(
משל המעורר התבונות באמונת ה', ללא התבונות רואים רק את המתרחש בעולמנו החומרי,
התבונות מביאה למסקנה שה' הוא המכון והוא השולט בכל.
משל לאדם המגיע בפעם הראשונה בחייו לתחנת רכבת, רואה שזמן קצר לפני צאת הרכבת
לדרכה משמיע אדם מסוים קול שריקה חדה, מיד עם השמע השריקה נראים הרבה בני אדם נחפזים
להיכנס אל תוך הרכבת, זמן קצר אחר כך נשמעת שריקה שניה, ואז ממהרים גם אלה שלא הזדרזו
עד עכשיו, יודעים הם שזמן צאת הרכבת קרוב מאד, בהישמע השריקה השלישית כבר נמצאים כולם
על מקומותיהם, והרכבת יוצאת לדרכה מבלי להמתין לאף אחד, ואפילו לאדם הנכבד ביותר.
עומד לו אותו אדם וצופה במחזה בפעם הראשונה בחייו, הוא מתמלא הערכה כלפי אותו פקיד
הממונה על המשרוקית, הוא מחליט כי בודאי הוא המנהיג והמוליך את תנועת הרכבות, לדעתו אין
ספק כי איש זה קובע את זמני הנסיעה, על פיו תיסענה הרכבות ועל פיו תעצורנה. ועם מחשבה זו
הוא ניגש אליו, נותן לו את הכבוד הראוי למנהלי חברות חשובות, ושואל אותו שאלות על מהלך
הרכבות, בעל המשרוקית אינו מבין כלל את פשר הכבוד שנפל בחלקו, הרי מעולם לא כיבדו אותו כל
כך, ואף פעם לא נשאל שאלות שרק המנהל יודע להשיב עליהם, לכן הוא פונה אל השואל ואומר לו :
את שאלותיך עליך להפנות למנהל הרכבת, עונה לו השואל הלא כבודו הוא המוליך והמביא, פורץ
הפקיד בצחוק ואומר לו :אני רק פקיד זוטר שמקבל את ההוראות מגבוה, מנהל הרכבת אינו מסתובב
כאן על הרציף עם משרוקית, הוא יושב לו על כורסתו למעלה במשרד, ומשם הוא מעביר את
ההוראות לפקידיו, אנו רק המבצעים.
הנמשל :רוב בני אדם טועים, בחשבם כי הסיבות לכל הנעשה בעולם, נהירות ופשוטות להם,
למעשה טעות גדולה הם טועים, הסיבה לכל מה שקורה, זוהי גזירת עליון שהוא גבוה מעל גבוה
שומר ונסתר ונעלם מעין כל, מה שנראה לבני האדם כסיבה אינו אלא המסובב מאת השם יתברך,
כשם שגם בעל המשרוקית אינו אלא המבצע של ההוראות שניתנו לו מגבוה.
ההלוואה .. והטיפ [הרב יעקב )קובי( לוי]
אז ככה, כשצביקה קוגלמן המכונה הרשל יצא עם שני בניו הקטנים שמואל 16, ומאיר 18 , לארץ
הקודש, למין סוג של חוויות מולדת, בשילוב ביקור סולידי של נכדיו הירושלמים, הוא הותיר מאחור
למשך שבוע את רעייתו הנכבדה הינדא חיה שושנה )המכונה בז'רגון המשפחתי דודה שושה( ואת
בנו הגדול יוסי, 24. למי שמתעניין ומתעקש לדעת מדוע נשאר יוסי מאחור, בעוד אחיו הקטנים
מטיילים עם אבא ב"בין הזמנים", אז התשובה קשורה בשידוכים. באותה עת אמור היה יוסי להיפגש
עם המיועדת הלוא היא רחל, בתו הקטנה של בעל חברת ההובלות "סיטמוביל", הלוא הוא היורד
הירושלמי הידוע מנחם בקלוואה, המוכנה מני. הרשל לא היה גדוש במזומנים כמו מני שעסקיו חבקו
את ניו יורק וגרורותיה, כך שהשידוך מבחינה ממונית מאד מצא חן בעיניו. הרשל ידע שאם זה ניסגר,
הזוג מקבל וילה במונסי, והוא רק צריך לדאוג לרהיטים שזה כסף קטן.
עמוק עמוק במוצאי שבת קודש בשעות הקטנות מטרטר פלאפונו של צביקה הרשל קוגלמן.
מנומנם הוא לוחץ SEND ונותן לרעייתו לגלוש לתוך קצה חלומו. "הרשל תתעורר" היא מבקשת,
"השידוך של יוסף שלנו עם רחל בקלוואה נסגר, תגיד מזל טוב". "מזל טוב" אינפף הרשל. "אז זהו,
אתה יוצא עכשיו לנמל התעופה וטס לאמריקה על הבוקר, אסור לך לאחר לוורט, אתה יודע שמני
בקלוואה צריך את הכבוד המגיע לו, אתה מנהל טכני של ישיבה בבורו פארק, צריך להגיע, בלי הכבוד
הזה של נוכחותך יהיו ביזיונות. אתה מגיע הרשל, ולא מאחר, פשוט לא מאחר!!!" כך שושה. הרשל
מעיר בזריזות את מאיר ושמואל, מעדכן אותם שהוא דוהר כרגע לנמל התעופה, בניסיון להקדים את
הטיסה כבר על הבוקר "ואתם מתוקים שלי תגיעו מחר בלילה, יום א', לטיסה הרגילה לארה"ב.
הכרטיסים בתיק שלך מאיר". השניים מלמלו "מזל טוב" ושבו לנמנומם.
הרשל אחרי נטילת ידיים וברכות השחר הזמין מונית, אחז בשני תיקיו וירד בזריזות בגרם
המדרגות המוביל לרחוב המלך ג'ורג'. באפלולית הלילה נמסכו קומץ קרניים טרום זריחה. חמש
לפנות בוקר. "סע בזריזות" הורה לנהג, והלה לחץ על דוושת הגאז וניווט את מוניתו תוך פחות מ -
25 דקות לנמל. הרשל שילם, הוסיף טיפ קטן של 20 שקלים ורץ לעבר הדלפק. כל הדרך נשא בליבו
תפילה שיהיה עם מי לדבר, שיהיה מי שיבין אותו, שיגיע לפקיד נעים סבר שיתחשב בו, כדי שיוכל
להקדים את הטיסה לניו יורק, מבלי לחטוף איזה קנס עסיסי. תפילותיו כך נדמה, עלו בתוהו. פקיד
חברת 'על אל' אברמי שטנדלר היה אנטיתזה מובהקת לתפילותיו של הרשל. סבר פניו היה חמצמץ
ומשדר אי שקט. שלא לדבר על שמץ נחמדות, שלא זלגה מלחייו או ממצחו המקריח. "אדוני הנכבד
מיסטר הרשל קוגלמן, בלתי אפשרי לבטל טיסה מבלי שתשלם על כך, ביטול טיסה זה כמו ביטול
חוזה, ויחד עם זאת אם ברצונך לטוס בטיסת הבוקר בעוד שעה, עליך להוסיף לנו עוד 400 דולר."
אברמי תקע בהרשל שתי עיניים יוקדות, נוטפות מעין שמחה לאיד, ולגם באיטיות מכוס הקפה
השחור שהספיק כבר להצטנן. "בקיצור אתה אומר לי שהביטול זה 200 דולר, והתוספת לטיסה
הקרובה עוד 400 דולר, כלומר עלי להיפרד בצער רב מ 600 דולר כדי להגיע בזמן לוורט של הבן -
שלי". "נכון", חייך הפקיד הותיק שטנדלר, שדי התענג לנוכח יסורי הממון של הלקוח. "תן לחשוב"
מלמל הרשל וניגש למכונת השתייה, שלשל מטבע והזמין פחית קולה דיאט. שומכלום, המטבע נבלע
ולחיצותיו הטורדניות לא עוררו שום נקיפת מצפון במכונת הברזל, שלא שעתה לתחינותיו לקבל טיפת
נוזל בגרון.
הוא התיישב על ספסל וחכך בדעתו. 600 דולר? סכום עתק. על מה ולמה! אולי יבקש מאשתו
שתדחה את הוורט לעוד יום. שומכלום. היא קיבלה איתות מאדון מנחם בקלאווה, שאצלו שעה זו
שעה, מילה זו מילה. אבל 600 דולר!? זה לא כסף קטן. בעודו מנענע את תאי שיכלו לכמה צדדים
ומנסה לגרד החלטה, ניגש אליו בחור חסידי כבן 16 וביקש "תסלח לי אדוני אולי תוכל לעזור לי, אני
גר בניו יורק. אבל עלי לעלות עכשיו על מטוס לקופנהגן, לצורך ענין משפחתי בהול, ואין עלי חצי
דולר, אולי תוכל להלוות לי 400 דולר". הרשל התעשת. 400 דולר! מאיפה נחת עליו הבחורצ'יק
הזה... ברור נוסף העלה, שהחסיד הצעיר גר באותו אזור בו מתגורר הרשל. הם החליפו כתובות "אל
תדאג" הבטיח הבחור "תוך כמה ימים אחזיר לך את הכסף". הרשל הוציא מכיס חולצתו את כרטיס
האשראי שלו והושיט לבחור "לך תשלם וסע לשלום". החסיד מיהר לשלם והשיב את כרטיס האשראי
להרשל. לחץ ידו בחמימות והודה לו. הרשל עקב אחריו צועד בזריזות לעבר המסדרון המוביל לאזור
ההמראה ולפתע ניתר ממקומו "ריבונו של עולם, אני מלווה בעיניים עצומות 400 דולר לצעיר יהודי
חביב, שאינני מכירו. מצווה גדולה אין ספק, אז איך עולה בדעתי להסתפק אם לשלם עוד 600 דולר
כדי לשמח את בני הבכור בוורט שלו שאוטוטו ייערך. ואשתי? הו, הו, איך היא תגיב"....
הרשל הצמיד את תיקיו לגופו, וצעד במהירות לעברו של הפקיד. אברמי פנה אליו בקשיחות "כן,
מה החלטת?" "גרד 600 דולר, בטל את הטיסה המקורית, ותן לי כרטיס לטיסה של הבוקר...".
אברמי נטל הכרטיס, הכניסו למכונה, ואמר מופתע "רגע, רגע אדוני, הכרטיס הזה מוכר לי, הוא היה
כאן לפני כמה דקות, איך הוא הגיע לכאן בשנית? הנה אני רואה שנרכש כאן כרטיס טיסה
לקופנהאגן". "נו, טוב," לחש הרשל "נתתי אותו לבחורצי'ק החסידי". "זה שנסע לקופנהאגן?" תמה
אברמי. "כן, כן". "ואתה מכיר אותו?". "לא". אברמי שטנדלר הפקיד כמעט בלע את לשונו - -
מתדהמה. "תקשיב אדוני, לפני 20 דקות החסיד הצעיר ביקש ממני 400 דולר הלוואה. סירבתי, מי
נותן 400 דולר לבן אדם שהוא לא מכיר?!! ואתה שחררת לו את כרטיס האשראי שלך, מבלי לדעת
מי הוא? אתה בטוח? הרי הוא יכול לברוח עם הכסף, מאיפה האמון הזה? מי נותן הלוואה בעצימת
עיניים? "יהודי במצוקה... "מלמל הרשל "אז נותנים". הפקיד שטנדלר גרד את מצחו, סגר את הדלפק
ואמר להרשל : "תמתין לי כאן כמה דקות, עליי לטפל בעניין בהול, מיד אחזור".
הרשל ממתין, דקה ועוד דקה. מחוגי השעון מתקדמים, בעוד חצי שעה המראה לניו יורק. רק
אחרי 15 דקות מורטות עצבים הגיע הפקיד המעניין אברמי שטנדלר לדלפק ופתח אותו : "אדון הרשל
קוגלמן, אני שמח לבשר לך שאתה עולה עכשיו לטיסה 601 לניו יורק מבלי לשלם פרוטה. לא על
ביטול הטיסה המקורית, ולא על תוספת לטיסה הנוכחית... חינם!!! סע לשלום, ות ז ת ד ר ז" פקד - - - - -
הפקיד. הרשל פער זוג עיניים ענקיות נדהמות "ביקשת לא מזמן 600 דולר? מה קרה? ממתי 'אל על'
מתחשבים בוורט של הבן שלי". "אז ככה ידידי, הנה לפניך האישור המקורי של חברת 'אל על' טיסה
נעימה..." סיכם אברמי. הרשל שלף מכיסו שטר של 20 דולר, ותחבו כ"טיפ" בידיו של הפקיד שלפתע
הפך מתוק מדבש ונעים סבר, ממש. שפתיים יישקו. אברהמי שטנדלר החזיר את השטר לידיו של
הרשל כ"טיפ" בידיו ודיווח נרגשות : "מה שראיתי כרגע זה הטיפ הכי גדול של החיים שלי. אף פעם
בחיים לא ראיתי שנותנים הלוואה ליהודי בגלל שהוא יהודי... היש טיפ יותר גדול מזה לחיים?
ותסתכל עלי, הרשל, אני כבר מקריח...".
הרשל עלה לטיסת הבוקר לניו יורק הגיע בזמן לוורט. הזוג המאושר אכן קיבלו וילה במונסי, )זה
קטן
על מיסטר בקלאווה( הרשל ואשתו מימנו את הריהוט )כסף קטן(. נו! איך הסקרנות מכרסמת בכם,
ממש אפשר לשמוע את איוושת כירסומה. החסיד החזיר את הכסף? או לא החזיר? שבוע אחר כך,
בצאתם למסיבת האירוסין של יוסף ורחל ניצב מול הדלת החסיד הצעיר עם ארבעה שטרות של מאה
דולר. הוא חיבק את הרשל והודה לו בשנית. מקורבי המשפחה יודעים להעיד, שאותו חסיד צעיר
כרכר ופיזז במסיבת האירוסין כגדי נמרץ וצעיר, וכולם היו בטוחים שהוא אחד מקרובי המשפחה.
) אשרי המבליג )ישא ברכה גליון 224
בספר כצאת השמש בגבורתו הובא סיפור נפלא המאלפנו בינה. משפחה מסויימת התגוררה
בירושלים העתיקה. באותה תקופה יום כביסה למשפחה, היה מהעבודות הקשות במשק הבית.
עקרות בית של היום עם מכונות הכביסה האוטומטיות והחצי אוטומטיות, לא יכולות לתאר לעצמן את
הקשיים שהיו כרוכים בעבודה מאומצת זו שכמעט כל בני הבית התפנו לה. ובכן בשעה טובה
ומוצלחת, אחרי כשש שעות עבודה מפרכת, תלתה עקרת הבית כנגד השמש שני חבלים מלאים
בכביסה על שתי קורות לאורך החצר.
בצהרי היום נכנסה אחת השכנות לחצר כשהיא צועדת לביתה. משום מה נראו לה שתי הקורות
האלכסוניות וחבלי הכביסה התלויים עליהם כמפריעים לה בדרך הילוכה, וכי המעבר בחצר לא
מספיק רחב בעבורה לעבור בו. במקום לקבל זאת בהבנה ולשמור על יחסי אנוש בין שכנים, ולכוף
מעט את הראש כדי לעבור ברגע כמימרא, תקף אותה יצרה ואחזה בולמוס של כעס ונקימה. נכנסה
בזריזות לביתה, תפסה מספריים, יצאה לחצר וחתכה את שני החבלים מלאי הכביסה. כל הכביסה
הצחה והנקיה לאחר עמל מפרך, נפלה ברעש על אדמת החצר הבלתי מרוצפת. האשה בעלת
הכביסה עמדה לרגע כהמומה בפני המבחן הקשה. לפי הטבע האנושי היתה לכאורה צריכה להתפרץ
בצעקות וקללות על השכנה ופעולתה המרושעת, כל היצרים האפלים התלקחו בקרבה דרוכים כאש
עצורה, אך האשה שאבה לפתע כוחות אדירים ממעיין אמונתה הצרופה והזכה. בתוך שניות גורליות,
גועשות, התגברה על הניסיון המר, חסמה את שפתיה והצדיקה עליה את דין שמים. מסתמא זה מגיע
לי, ותהא צרתי כפרתי!
היא אספה את הכביסה מהארץ, שטפה והסירה את הלכלוך, חיברה וקשרה את החבלים והלכה
למגרש שכונת "בתי מחסה" ותלתה שוב את הכביסה בכיכר הגדולה. בשעות הערב הביאה את
הכביסה היבשה לביתה במצב רוח טוב! פרשת הניסיון טרם באה לסיומה. בעלה של האישה חזר
הביתה אחר תפילת ערבית, והיא לא מספרת ומגדת לו ממה שקרה לה בחצר! דומה כי הניסיון השני
גדול הוא מהראשון, כי הרי "דאגה בלב איש יסיחנה". ומה עוד שמקרים כאלו עתידים לקרות לה בעוד
ימים ספורים מאותה שכנה רעה. אולם היא מתאפקת שנית ושותקת. הדבר היה נשאר בהעלם, לולא
אותה שכנה עצמה שנכנסה בלילה מבוישת לבית חברתה וביקשה לסלוח לה מאותה תקרית
מכוערת. היא סיפרה, כי בתחילת הלילה קיבל הילד שלה חום גבוה מאוד באופן פתאומי, והיא תולה
זה כעונש מן השמים על רשעותה היום בצהרים.
אותה צדקנית גבורת הרוח זכתה, ולשנה הבאה נולד לה בן שהיום הוא אחד מתלמידי החכמים
הגדולים של ירושלים עיר הקודש. כמה מאושרת הרגישה אישה זו כעבור אותו רגע, בו יכלה להתפרץ
בחמת זעם ובכי היסטרי, אולם היא העדיפה את דרך התורה 8 לבלום בשעת מריבה!!! בסופו של דבר
לא התחרטה מצעדה הנבון. ואם לא די לנו בזה, צאו וראו כמה הפליג הפלא יועץ בשבח איש ואשה
המבליגים זה לזה שבעבור זה יזכו לטוב בזה ובבא. ועתה בואו חשבון מה עדיף? לשתוק ולזכות
באוצר יקר או לענות ולהיות "מנצח" לרגע? סוף מעשה במחשבה תחילה.
) הסכנה שבפינוק ילד )ישא ברכה, עלון 224
בספר בני חביבי הביא שרחמנות יכולה לגרום לפינוק יתר של הילד. אם תסכימו לבקשותיו בכל
פעם שהוא מבקש צעצוע או בגד חדש, תגרמו לכך שיחשוב שהוא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה
בחיים. יש בכך סכנה גדולה.
פעם אחת הגיעה לר' שמחה זיסל מקלם אמו של אחד מתלמידיו, ובפיה דרישה להאכיל את בנה
- עוף מידי יום, במקום האוכל פחות הערך שמגישים בישיבה. הרב הסכים לבקשתה, בתנאי אחד 8
שהיא תתחייב שבנה יאכל עוף יום יום במשך כל ימי חייו. אבל, אם אין ביכולתה להבטיח זאת, הוא
רוצה שבנה יתרגל עכשיו לאכול גם מזון אחר, פרט לעוף. ר' שמחה זיסל רצה לומר שאם תפנקו את
ילדכם, תגרמו לו רק צרות. לא תמיד תישאר אמו לצידו כדי לפנק אותו, ויהיה לו קשה אחר כך
להסתגל למציאות החיים. יחס של רחמים מיטיב רק כשמשתמשים בו בצורה הנכונה. ילדינו זקוקים
לחינוך, ועלינו ללמוד שלפעמים, יחס נוקשה כלפיהם הוא בעצם בבחינת הרחמנות הגדולה ביותר
שאנו יכולים להעניק להם.
עיני ראו ולא זר במשך שנות פעילותי עם הציבור למאות ואלפים כ"י שהורים שדאגו לילדים היכן
שלא היה צריך לדאוג ולא נתנו להם "להשתפשף" בחיים השוטפים, גרמו להם הרס אשר נתן אותותיו
לשנים גם לאחר נישואיהם. מחשבה נכונה עם ביקורת נבונה תביא פירות טובים לנו ולהם.
.) הצדק אם מי? )מובא בספר ''סנגורן של ישראל'' עמ' 651
בעיר חמילניק הסמוכה לברדיטשוב התגורר יהודי עשיר בשם רבי מאניש, שהתפרנס ממכירת
דבש. הכל הכירו את רבי מאניש כיהודי ישר דרך ונקי כפים. אשר כל משאו ומתנו באמונה. גם
ה''פריצים'' ובעלי האחוזות שבסביבות חמילניק, שעמדו עם רבי מאניש בקשרי מסחר, רחשו לו אמון
רב, והעדיפו תמיד לקנות ממנו את מלאי הדבש הדרוש להם, באשר ידעו, כי דבורו אמת ולעולם לא
יוציא דבר שקר מפיו.
באחד מימי הקיץ הביא עמו רבי מאניש עגלות רבות הטעונות כמאה כדי דבש אל העיר
ברדיטשוב כדי למוכרן לתושבי העיר בערב ראש השנה. הוא אכסן את כדי הדבש במרתף ביתו של
אחד מידידיו העשירים שהיה תושב העיר. רבי מאניש חזר לביתו בלב שמח, בטוח היה כי סחורתו
נמצאת בידיים נאמנות.
חלפו חודשי הקיץ, ראש השנה הלך והתקרב, מיהר רבי מאניש לנסוע לברדיטשוב, כדי לקחת
מידי ידידו את כדי הדבש שהפקיד בידו ולמוכרם לחנויות. כשהגיע לברדיטשוב התבשר למגננת לבו,
כי ידיד נעוריו, אשר אצלו הפקיד את כדי הדבש שבק חיים. הידיעה המרה הלמה ברבי מאניש ביום –
בהיר. הוא מהר אל בית ידידו המנוח, ובקש מבנו שיחזיר לו את כדי הדבש, אשר הפקיד בשעתו בידי
אביו.
''שא נא לי'' השיב הבן לרבי מאניש ''הן תודה בעצמך כי לא אוכל למסור לך את כדי הדבש – –
בלא שתציג לפני כתב נאמנות החתום בידי אבי זכרונו לברכה, והמאשר כי הכדים אכן הופקדו אצלו
למשמרת. הרי מאד יתכן כי אבי קנה ממך את הדבש בכסף מלא''. עולמו של רבי מאניש חשך בעדו.
הוא חש כי התהום נפערה מתחת לרגליו. ''הן מכיר אתה אותי משכבר הימים'' אמר רבי מאניש –
בקול מתחנן ''הרי יודע אתה כי הייתי ידידו הקרוב ביותר של אביך זכרונו לברכה. מעולם לא –
הוצאתי דבר שקר מפי. היעלה על דעתך כי מבקש אני להוציא ממך את כדי הדבש במרמה?''. האיש
משך בכתפיו ונשאר בשלו 8 ''לא!'' אמר בקול פסקני ''לא אוכל למסור לידך את כדי הדבש ללא – –
'כתב נאמנות' ''. ''אם כך'' אמר רבי מאניש ''הבה ונגש אל ה'מרא דאתרא' )רב העיר( ונשטח – –
לפניו את טענותינו''.
היה זה ה''דין תורה'' הראשון לפני רבי לוי יצחק, מאז עלה על כס הרבנות בברדיטשוב. מששמע
רבי לוי יצחק את טענות שני הצדדים, הייתה ההלכה ברורה לפניו היטב, שבעל הדבש הפסיד, שהרי
ההלכה אומרת 8 ''אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה''. כלומר שכל התובע מן היתומים ממון או –
פקדון שהיה לו בידי אביהם אינו נאמן אלא בשבועה. וזאת, דווקא אם יש לו שטר, או ששני אנשים
כשרים מעידים כי אכן היה לו לתובע כסף בידי אבי היתומים. ברם, קשה היה לו לרבי לוי יצחק לפסוק
את הדין. בלבו הטהור הרגיש רבי לוי יצחק כי רבי מאניש דובר אמת. ישב הצדיק תפוש שרפים
והרהר 8 ''מחד גיסא, הרי ההלכה הברורה קובעת כי התובע הפסיד. ואולם מאידך, הרי נכרים דברי
אמת...''. קם רבי לוי יצחק ממקומו ונעמד כשפניו אל הקיר, והחל מתפלל בדמעות שליש לפני יודע –
תעלומות, שיורהו כיצד לפסוק במקרה זה.
עמדו שני בעלי הדין וצפו בקוצר רוח שהצדיק יוציא לאור את דינם. לפתע התעשת רבי מאניש, –
ובעוד רבי לוי יצחק עומד ליד הקיר ושופך את צקון לחשו לפני בורא עולם, נגש אליו רבי מאניש ואמר 8
''רבנו! נזכרתי בדבר מה וברצוני לספר זאת לרבי''. הסב רבי לוי יצחק את פניו ואמר 8 ''ספר, בני''. וכה
ספר רבי מאניש 8 ''היה זה לפני כחמישים שנה, בהיותי ילד כבן עשר שנים. אבי עליו השלום שהיה –
עשיר גדול, נפטר לעולמו, והשאיר לי ולאחי ירושה גדולה עד מאד. במרתף ביתנו היה אוצר גדול של
יינות ושמנים, וזכורני כי זקנו של נתבע זה העומד עתה לפני, בא אז וטען, כי היינות והשמנים שלו
הם, וכי מסר אותם לאבינו אך ורק כפיקדון. מאחר שלא הייתה בידו הוכחה לדבריו, פסקו הדינים כי
היינות והשמנים יישארו בידי וביד אחי. וראה זה פלא'' המשיך רבי מאניש ואמר ''שווים של – –
השמנים והיינות, היה שלושת אלפי רובל, בדיוק כשווים של מאה כדי הדבש... לא פחות ולא יותר! אין
זאת, אלא כי מסבב כל הסבות עשה זאת, שהכסף יוחזר לבעליו האמתיים''. מששמע רבי לוי יצחק
את ספור המעשה, צהלו פניו. הוא פנה אל הנוכחים ואמר 8 ''הביטו עד כמה גדולים הם דבריו של נעים
זמירות ישראל 8 ''משפטי ה' אמת צדקו יחדיו''.
קוראים יקרים! כמה פעמים קורה לנו שאיננו זוכים להבין את "משפטי ה' ", ועל אף זאת אנו
משתדלים להתחזק באמונה ש"משפטי ה' אמת"!? הסיפור האמתי שקראנו עכשיו יכול לחזק אצלנו
את האמונה שהכל מחושבן משמים בצורה המושלמת ביותר, לפעמים יקח לנו שבוע עד שנזכה
''להבין'' מה היה טוב במה שעבר עלינו, לפעמים רק אחרי כשנה נבין שמה שקרה לפני שנה זה היה
אכן לטובה, אך פעמים לעולם לא נדע מה היה הטוב במה שעבר עלינו, אך אנו מאמינים באמונה
שלמה שהכל מחושבן משמים אך ורק לטובה, שכן משפטי ה' אמת, ואין דבר ''במקרה''... אנחנו
בשעת מעשה זוכרים רק את הרגע הנוכחי וממילא פעמים רבות אנו ''מופתעים'' ממה שעובר עלינו,
אך הלא הקב''ה זוכר כל הנשכחות ואף צופה את כל העתידות ובכל רגע ורגע הוא נותן לנו את מה
שהכי טוב לנו גם אחרי כל מה שעבר עלינו וגם לאור כל מה שאמור לעבור עלינו בעתיד, והכל
מחושבן בתכלית הדיוק לטובתנו מתוך אהבתו הרבה אלינו.
) המוהל הצעיר ששבר שיא )שיחת השבוע, מס. 6234
המשתתפים בברית המילה שפשפו את עיניהם בתדהמה 8 נער בן שש עשרה עומד לבצע ברית -
מילה לתינוק בן שמונה ימים. המחזה הזה לא היה יכול להתרחש אילולא אביו של הנער מוהל –
מנוסה שביצע אלפי בריתות עמד לידו ופיקח על מעשיו. עשר שנים חלפו מאז, והנער, שכבר היה –
לאיש, הספיק לבצע יותר מאלף וחמש מאות בריתות בארץ ובעולם. -
ר' אשר ולדמן מחיפה הוכתר בתואר 'המוהל הצעיר ביותר', כאשר בהיותו בן 67 החל בהליך
לקבלת רישיון ממשרד הדתות. "כבר בהיותי ילד קטן הצטרפתי לאבי לבריתות", מספר ולדמן.
"החזקתי לו את הכלים, שטפתי, ניקיתי, הייתי ממש שותף למלאכה. כשבגרתי והייתי לנער, ידעתי
את המלאכה על בורייה".
השאלות פוחתות
עד קבלת הרישיון התלווה אליו אביו והדריכו לפרטי פרטים. "בהתחלה חששתי קצת, אך ידעתי -
שביכולתי לעשות את המלאכה כראוי", הוא אומר. "ככלות הכול, זו מצווה שאני חי ונושם מצעירותי.
פעמים רבות הייתי הולך היישר מבית הספר אל אולם השמחות המקומי, שם סייעתי לאבי במלאכתו.
למעשה, נכחתי באלפי בריתות". היום, כשהוא בן 44 , השאלות על מראהו הצעיר פוחתות והולכות.
"הכול תלוי בסמכותיות שאתה מקרין. כשההורים רואים שלנגד עיניהם עומד אדם מקצועי, אין הם
חוששים", הוא מסביר.
קצין הקג"ב והמוהל
ולדמן גדל במשפחה בת שנים עשר ילדים. למד בישיבת הסדר ובהמשך בישיבה חרדית בקריית -
מלאכי. לצד תינוקות שמל זכה למול יותר משבע מאות מבוגרים, ובהם עולים מחבר העמים שלא -
נימולו בילדותם. "בשונה מתינוק פעוט, כשמבוגר נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא מוסר את נפשו
וגופו, פשוטו כמשמעו", אומר ולדמן. בליבו נחרתה ברית שעשה ליהודי מחבר העמים, ובמהלכה ראה
שעיני הנימול דומעות. "שאלתי אותו אם כואב לו והוא השיב בשלילה. 'אלה דמעות של התרגשות',
אמר וסיפר 8 'סבי היה קצין בקג"ב. כשבנו הבכור, אבי, נולד, לא ידע איך יוכל לערוך לו ברית. יום אחד
זימן למשרדו מוהל מקומי. המוהל כמובן רעד מפחד, אולם סבי הרגיעו וביקש לשתפו בסוד הגדול,
וכך נערכה הברית בחשאיות. עכשיו אני מרגיש שהמעגל נסגר', אמר הנימול".
ברכת המוהל
בפנקסו האישי רשומים כל הנימולים שלו, והדפדוף בו מעורר בו זיכרונות מרתקים. "לא מכבר
ערכתי בשבת ברית בבית כנסת גדול בברלין. זו הייתה הפעם הראשונה מאז השואה שערכו ברית
בשבת בקהילה זו. ההתרגשות של המשתתפים הייתה גדולה", הוא נזכר. הסיפורים שבפיו קולחים 8
"יום אחד, כשנסעתי ברכבת מתל אביב לחיפה, שוחחתי עם יהודי שישב לידי. כששמע שאני מוהל, -
שאל אם אוכל לברכו בילדים, שכן הוא נשוי כבר עשר שנים וטרם זכו לילדים. מובן שבירכתי אותו
מכל הלב, והוספתי בחיוך 'שאזכה לבוא לברית'. הוא ענה אמן ולקח ממני את מספר הטלפון שלי.
כעבור שנה וחצי טלפן אליי והזמין אותי למול את בנו בכורו, בשעה טובה ומוצלחת". -
) השאון והשלווה, הטפל והעיקר )לב המלכות עלון 626
לפני מלחמת העולם הראשונה התגוררו שני אחים בעיירה יהודית קטנה באירופה. עניים מרודים
היו שניהם אחד מהאחים החליט לעבור להתגורר בארצות הברית, כפי שהיה נפוץ באותם ימים. אמר
ועשה. ועד מהרה הצליח בעסקיו והתעשר מאד. האח שהתעשר שלח מכתב לאחיו שנותר בעיירה
והזמין אותו לבוא ולראות את רוב עושרו כיצד חי הוא ברווחה גדולה בארצות הברית. "בעיירתנו
הדלה התגוררה המשפחה כולה בחדר אחד, ורק כשמישהו מבני המשפחה התחתן קיבל חדר נפרד.
כעת בעושרי כי רב, חי אני לבדי עם משפחתי בדירת פאר, ובה עשרות חדרים", התגאה האח
במכתבו. למכתבו צירף גם סכום כסף בידעו שלאחיו האביון לא יהיו אמצעים מספיקים לנסיעה.
למרות שקיבל בדואר את דמי הנסיעה, העדיף האח העני שלא לערוך את המסע המפרך, אולם לאחר
מחשבה החליט לנסוע בכל זאת היו לו כמה בנות שהגיעו לפרקן וכסף לחתונות אין מי יודע, אולי מה'
יצא הדבר הוא ייענה להזמנה ובעת ביקורו בארצות הברית יבקש מאחיו שיסייע לו לחתן את הבנות
בכבוד.
קם ונסע. האוניה הגיעה אל חופי ניו יורק, פגישת האחים הייתה נרגשת. "לא זו העת להציג לפני
אחי את מטרת בואי", הרהר האח האורח, והניח לאחיו להתפאר בעושרו המופלג. האח העשיר הוביל
את אחיו האביון בין חדרי ביתו הגדול והמפואר. הוא ציפה כי אחיו בן העיירה העני יתפעל מהיופי
מנקר העיניים, אך שלא כפי שחשב אחיו נותר אדיש לחלוטין אל מול העושר האגדי. משראה את
חוסר העניין שמגלה אחיו בפאר וההדר, החליט להעלות אותו לגג ביתו הגבוה ומשם להראות לו את
השאון, הרעש וההמולה של העיר הגדולה ניו יורק, אלפי המכוניות ועשרות אלפי האנשים
המתרוצצים. "כשיראה אחי את המתרחש בניו יורק הוא בוודאי יערוך השוואה עם המתרחש בעיירה
הקטנה שבאירופה ובלי ספק ייצא מגדרו מרוב התפעלות", חשב.
כשעמדו על הגג הנישא התחיל בעל הבית להסביר בטוב טעם לאחיו 8 הבט צפונה וראה את
הבניין המפורסם הזה הבט דרומה וראה את הכיכר המפורסמת ההיא, כך עומד האח ובהתלהבות
מצביע ומחווה לעבר ארבע רוחות השמים, מנסה להדביק את אחיו האביון בהתלהבותו מהתנהלות
הדברים במטרופולין הענק. אולם שוב חש האח שההתפעלות וההתלהבות היא מנת חלקו בלבד
ואילו אחיו אינו מתרגש ואף אינו מאזין לדברי הרצאתו. מבט נוסף אל האח גילה שהוא עומד בפינה
כלשהי על הגג, לבו לירושלים ומתפלל מנחה...
הוא המתין עד שסיים את תפילת שמונה עשרה ומיד גער בו 8 הייתכן, אני מראה לך את גדולתה,
ועוצמתה של ניו יורק, ואתה בעצמך מבחין מה מתרחש בעיר כה גדולה מדרום ומצפון ממערב
וממזרח, כיצד אתה מאפשר לי להמשיך הלאה בתיאור הדברים תוך שאתה עומד במנוחת הנפש
ומתפלל מנחה, וכי לא יכולת להתפלל מנחה בעוד חצי שעה?
משיב לו האח בשלוה 8 אומר לך את האמת, אינני מבין אותך. אני מתגורר בדירת חדר בעיירה
הקטנה, אין סביבי כל כך הרבה גויים ועדיין יש לי טרדות. אתה מתגורר בדירה ובה חמישים חדרים
וסביבך המוני גויים, כבר שעה ארוכה אתה מציג בפניי את ריבוי הקשיים שבסביבתך וכיצד אתה
מצליח למרות הכול לסבול את הסביבה הקשה של ניו יורק ולהישאר בחיים... חשבתי לעצמי שאם כל
זה לא מפריע לך, ודאי לא יפריע לך שאני אעמוד להתפלל מנחה כמה דקות - - -
• • •
והמסר הוא כה פשוט, נוקב, אמת צרופה. כשהעיקר ברור, כשיודעים מה עיקר ומה טפל, מה
נועד ונוצר לשרת את האדם ומה הוא תכלית הבריאה, הכל מקבל יחס אמתי, פרופורציה, הבנה,
והעיקר בהירות בדרך אשר נלך בה. ודומה, כי לפעמים מרוב נופים ובנינים אנו שוכחים את העיקר,
את המנחה. ואין כוונתנו דווקא לתפילת מנחה כפשוטה )שגם אותה למרבה הצער לפעמים
מאחרים...( אלא את המנחה לעולם התורה.
נתן לנו ה' בדורנו זכות גדולה להחזיק תורה, להחזיק לומדיה בכבוד. לעשות ולקיים מצוות "ככל
אשר יורוך" ולהראות בכך לנו ולבנינו מהו העיקר, לשם מה אנו כאן, לשם מה עובדים ומתייגעים
מבוקר עד ערב, ומה אנו כה רצים ורוצים ומשתוקקים באמת. עלינו לעשות את הכל על מנת להגביר
כבוד התורה, להיות מעלין בקודש, לקבוע בנפשנו את העיקר הגדול של צדקת ארץ ישראל כיתד
שלא תימוט לעולם ועד.
) אורחת מסתורית בברית המילה )קול ברמה, גיליון 633
כידוע, נשים שלא מצליחות להיכנס להריון הולכות ומתייפחות על קברה של רחל אימנו ומבקשות
שתתפלל בעדן. אישה שהייתה נשואה יותר מ 62 שנים ולא הצליחה להיכנס להריון החליטה ללכת
ולהתפלל בקבר רחל. היא הגיעה אל הקבר, התייפחה, ביקשה ובכתה מספר שעות. בסיום הבטיחה
לרחל, שאם כבקשתה היא תיכנס להריון, היא מבטיחה להזמין אותה לברית .
רצה ה' ומספר ימים לאחר מכן התבשרה האישה כי היא בהריון. לאחר שנולד בן בכור בריא
ושלם, הלכה אותה אישה על מנת לסגור מעגל והניחה על קברה של רחל הזמנה לברית. בשעה
טובה, לאחר שמונה ימים התקיים טקס המילה והייתה חגיגה באולם עם המון אנשים, המון אוכל
והמון שמחה. ההורים שהיו כה מאושרים על הולדת התינוק, החליטו שאירוע זה הוא חשוב מאוד,
ולכן חילקו ביציאה מהאולם לכל אחד מהאורחים שהגיעו, כרטיס קטן, שבצדו האחד תמונתו של
התינוק, ובצדו השני תפילת הדרך.
בין כל האורחים שהגיעו לשמוח עם המשפחה, הגיעה אישה לבושה כולה בבגדים לבנים. לאחר
בירורים בין הבעל והאישה הגיעו למסקנה שהאישה הזרה שהופיעה באולם לא הוזמנה, לא ע"י
הבעל ולא ע"י האישה. שאלו אנשים בסביבתה אם מישהו מכיר אותה, אך אף אחד לא ידע מי היא.
אותה אישה ישבה בשולחן ומשום שלא התנהגה באורח מוזר, לא בקשו ממנה לעזוב את המקום.
כידוע, בכל ברית יש גם צלם שמצלם את החוגגים, התינוק , המשפחה וכו'... לאחר פיתוח
התמונות של הברית נדהמו לגלות כי כל התמונות שבהם מופיעה האישה הזרה ברקע שרפו. כל -
התמונות מלבד תמונה אחת שבא נראית כף ידה של האישה בקצה התמונה. האם הטריה הבינה כי
משהו מוזר קרה במהלך הברית ופיתוח התמונות. ואז, לפתע נזכרה בקברה של רחל ובהזמנה
שהניחה על קברה. הייתכן שאותו אישה מסתורית הלבושה כולה בלבן הייתה רחל אמנו בכבודה
ובעצמה שהחליטה לקבל את ההזמנה ולבוא לשמוח בשמחתה? חלפה במוחה המחשבה ולא
הרפתה ממנה כל הלילה. היא גמרה בדעתה לחזור לקבר רחל על מנת להודות לה שהשתתפה
בשמחתה. בבוקר שלמחרת הגיעה האישה אל הקבר ונשמתה נעצרה כשהביטה בקבר. ההזמנה
שהניחה לא הייתה שם! ובמקומה הייתה מונחת תמונה קטנה של התינוק, ותפילת הדרך מאחוריה!
זוהי אותה המזכרת שחולקה בברית המילה לאורחים.[/b]
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
