"טוהר המשפט וצדקת החכמים"

   לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: (דברים ט"ז י"ט).

   אחד הדברים היפים בתורה, זה שהיא ישרה יותר מסרגל. התורה לא מטאטאת דברים מתחת לשטיח, היא גם לא מחולקת לפי "מעמד בני האדם", אלא היא מדברת באותם מילים וציוויים לכל אדם מישראל, בין אם הוא יהודי מבודד - ובן אם הוא אדמו"ר נכבד. את כולם היא מצווה אותו דבר: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תחמוד...

   רגע אחד. אבל הרי אני לא כמו כולם. סוף סוף יש לי כישרון של חתול, תעופה של צב, כוח הישרדות של מדוזה, אני עשוי מחומר טוב, אין לי תאוות ושאר מחלות, אם כן אולי קצת יסמכו עלי ויתייחסו אלי אחרת ויתירו לי מעט את הגבולות?

   לא ולא. בתורה כו...ל...ם אותו דבר! התורה מחנכת אותנו שכולם עשויים מבשר ודם, לכולם יש תאבות ויצרים, לכן מה שדורשים מהאינסטלטור והבורסקי, דורשים גם משמואל הנביא ואבא של הרב הראשי. נו, היכן יש עוד "תורת אמת" כזאת?

   אחת הדוגמאות היפות לכך, נמצאת אצלנו בפרשה.

   יושב לו דיין הדור, הבקיא בכל חומש וסידור, השולחן ערוך שגור על לשונו ויראת ה' צרופה שוכנת בליבו, פיו לא פוסק רגע מללמוד וכל כולו מקרין קדושה והוד, ובמה מזהירים אותו? לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, לֹא תִקַּח שֹׁחַד.

   היעלה על הדעת?! הרי מדובר ביהודי נכבד ונשוא פנים, אם כן מה המקום לאזהרות הללו אצל אותו קודש קודשים? האם אנו לא סומכים עליו שהכל אצלו ישר והגון?

   לא! התורה לא סומכת על תכונות הנפש של אף אדם, וגם אם הוא דיין ונשוא פנים, היא מזכירה לו שהוא עשוי מחומר גשמי, וגם אותו היא מזהירה ממעשה רשע ופשע. התורה גם לא מסתפקת במילים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, אלא היא מוסיפה הסבר מדויק: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. דע לך דיין יקר, שלשוחד יש תכונה בלתי נשלטת. ומי שמתעסק עם שוחד, באופן אוטומאטי ובעל כורחו הוא יתעוור ויסלף את הדין.

   אלא שיש לעמוד מעט על לשון הפסוק שאמר כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. מדוע התורה מכנה את הדיינים פעם אחת במילה חֲכָמִים ופעם אחת במילה צַדִּיקִם? וסתם כך, הרי אפשר לכתוב בפשטות "כי השוחד יעוור עיניים ויסלף דברים".

   התורה כאן מזהירה את הדיין בשתי אזהרות.

   א) דיין חכם, אל תעז לקחת שוחד בידיים. דע לך שאם תיקח שוחד, חוכמתך ורגישותך ישתבשו, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים

   ב) דיין צדיק, גם אם הנך צדיק גמור ולא לקחת שוחד בידיים, אך בעקיפין הוא הגיע אליך שלא מידיעתך, לא יעזור לך כלום, כִּי הַשֹּׁחַד... יְסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם משום ששוחד הוא רעל. ומי ששותה רעל, בין בשוגג ובין במזיד בין באשמתו ובין שלא באשמתו, הוא מתאדה לישיבה של מעלה - בעל כורחו.

   ובשביל שנבין עד כמה הדברים דקים, כדאי לנו להחכים על ידי הסיפור הבא:

   מסופר על הרב מאפטא, שפעם באו לבית דינו שני אנשים להתדיין. ולמרבה הצער, אחד מהמתדיינים הצליח לשחד את כל הדיינים, אך את הרב מאפטא הוא לא הצליח. כאשר החלו הדיינים לדון באותו תיק, כמובן שנטו כולם לצד של זה ששיחד אותם. אולם הרב מאפטא גילה כנגדם התנגדות עזה, ואף הוכיח להם שאין הלכה כמותם. כראות הדיינים שאינם מצליחים לסחוב את הרב לדעתם, יעצו לזה ששיחד אותם, שישחד את הרב שלא מידיעתו - על ידי שיניח מעות בכיס חליפתו בזמן שלא ישים לב, וכן היה.

   למחרת, כאשר ישב הרב מאפטא להמשיך בדיון, הרגיש כי דעתו אינה יציבה כאתמול, ויש לו רצון עז להסכים עם שאר הדיינים. כאשר ניסה להבין מה השתנה מאתמול להיום שגרם לו את השינוי הקיצוני הזה, לא הצליח להצביע על שום דבר. הרי אתמול הוא עבר בדיוק על אותם ספרים, עיין באותם סוגיות, והיה ברור לו למעלה מכל ספק שהדין כך וכך. ואילו היום, עם אותם נתונים, הוא מרגיש ממש ההיפך. מה פשר העניין? הרב חשש שמשהו לא כשורה, והוא דחה את המשך הדיון למחר. במשך כל אותו היום הוא בכה והתחנן לה' שיפקח את עיניו ויראה לו את האמת, ולא יכשילו בפסיקת דין מוטעית.

   כעבור זמן קצר גילה הרב מאפטא את הכסף בכיס ביגדו והבין שְׁשׁוּחָד שלא מידיעתו, וזו הסיבה "לעיוורון" שהיה לו בזמן הדיון.

   מכאן אנו למדים עד כמה השפעה הרסנית יש לשוחד, אפילו אם לא יודעים מקיומו.

   בהמשך הפרשה מצווה אותנו התורה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י"ז י"א).

   מי שלא בעניינים, בוודאי מתמרמר. מדוע שאתכופף לרב ולהוראותיו? הרי גם לי יש כרס ותחושות בטן, ומדוע שלא אתחשב בהם? ובפרט שאני נצר למשפחה חכמה ומלומדת, ומיוחס עד לאפלטון ולממציא הקרטון, איש אשר חכם כמוני אשר מלא במדע ומעוף וחכם יותר מכל עוף, המנהל מפעל מאוד בכיר ומלא בתעודות מקיר לקיר, מדוע שלא אעשה כפי הבנתי העמוקה ודעתי הכבירה?

   כאשר מתעמקים בפרשה ונחשפים לאיכות ורגישות הדיינים, כל המחשבות הנ"ל נמוגות! הרי מדובר בדיינים יראי אלוקים ונקיים מכל סרך שוחד ועיוות, אנשים שבזמן פסיקתם מנתקים את עצמם מכל נגיעה ותאווה, דיינים אשר אלוקים ניצב איתם במשפט ומדבר מתוך גרונם (תהילים פ"ב א'). בקיצור, כאן לא מדובר בבני אדם כמונו, אלא בשותפים של אלוקים במעשה בראשית (שבת י.).

   כיוון שכך, דעתם היא דעת תורה נקייה ומנופה מכל רבב, ובאמת מייצגת את רצון הבורא "ממש", עד כדי כך שציווה בתורתו וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. שהרי דבריהם הם דברַי ממש.

  במאמר מוסגר, כאן המקום להעלות נקודה ששמעתי בשם אחד הגדולים ששאל: כיצד שייך להבין בשכל את הציווי "אפילו אם יאמר לך הרב על ימין שהוא שמֹאל ועל שמֹאל שהוא ימין - תאמין לו", והרי אחרי הכול "המציאות" סותרת את הרב. מה פשר הדבר?

   וענה אותו גדול: אדם העומד מול רבו, יד ימין שלו נמצאת מול יד שמֹאל של רבו ויד שמֹאל שלו נמצאת מול יד ימין של רבו. כיוון שכך, כאשר רבו מרים את ידו הימנית, רואה התלמיד בצד שמֹאל שלו יד מתרוממת. וכאשר רבו מרים את ידו השמאלית, רואה התלמיד בצד ימין שלו יד מתרוממת.

   בקיצור, ימין הרב זה בעצם שמֹאל התלמיד, שהרי הם עומדים הפוך אחד מהשני. אך אם הם היו עומדים "באותו צורה", הכל היה בסדר.

   זה פשר החידה הנ"ל. הרי הרב עומד במקום יותר גבוה מהתלמיד, והתלמיד הזקוק לעצתו בא לכיוונו. כיוון שכך, ימין הרב זה בעצם שמֹאל התלמיד. לכן, אפילו שהתלמיד רואה ההיפך, חובה עליו להתקפל ולהתכופף לדברי הרב, ולהבין שראייתו השונה נובעת משום שהוא מביט ממקום שונה. אך אם הוא היה מביט על העניין "מאותה פינה" שבה הרב מביט על העניין, הוא היה רואה בדיוק כמוהו.

   על פי הרעיון הזה, מבארים גם את מה שאמרו חז"ל "שִׁבְעִים פנים לתורה וכולם נכונים". ולכאורה כיצד יתכן הדבר? והרי כלל יש בידנו שאמת יש רק אחת?

   והתשובה פשוטה: אם ניקח קובייה שבכל אחד מצדדיה יש מספר אחר, ונעמיד בכל אחד מצדדיה אדם, ונאמר לכל אחד שיאמר מה הוא רואה, נקבל שש תשובות שונות - למרות שמדובר באותה קובייה. מדוע? משום שכל אחד מסתכל מזווית אחרת, לכן כל אחד רואה מספר אחר, "ובאמת כולם צודקים". כך גם בתורה, שבעים פנים לתורה וכולם נכונים - וזה לא סותר. כיוון שכל אחד מסתכל מזווית אחרת.

   עד כאן ביארנו את העניין של אפילו יאמר לך על שמֹאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמֹאל, בצורה מלטפת ומובנת. כעת נהדק את החגורות ונצלול יותר עמוק ויותר נוקב.

   כותב ספר החינוך בפרשתנו (מצווה תצ"ו) בזו הלשון: אמרו זכרונם לברכה (בָּסִפְרִי) לא תסור ממנו ימין ושמֹאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמֹאל ועל שמֹאל שהוא ימין, לא תסור ממצוָתם. כלומר, שאפילו יהיו... טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם... [אלא] נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת... והפסד האומה לגמרי. ומפני עניינים אלה, "נמסרה כוונת התורה" אל חכמי ישראל.

   על פי זה מבאר החינוך את הגמרא התמוהה (בב"מ נ"ט:), שחבריו של רבי אליעזר התפלפלו עימו בנושא מסוים, ורבי אליעזר צידד לצד אחד, וחבריו לא ירדו לעומק דעתו - וצידדו לצד שני. רבי אליעזר שהיה בטוח בדבריו, הביא ראיות והוכחות על טבעיות להוכיח את צדקתו! עץ החרוב שהיה שם, זז עשרות מטרים. אמת המים שינתה את כיוון זרימתה. כותלי בית המדרש נטו ליפול. אפילו יצאה בת קול משמים והכריזה שהצדק עם רבי אליעזר. ומה בסוף? רבנן לא התרשמו מכל הכבודה הזו, ופסקו נגדו.

   פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו: מה אומר ה' על העניין הזה? השיב לו אליהו שה' אומר ניצחוני בני! כביכול ה' צידד עם דעת ר' אליעזר, ולמרות זאת דעתם של חבריו של רבי אליעזר, היא זו שנפסקת להלכה.

   ומבאר החינוך כך: רבי אליעזר סבר כפי האמת, ואפילו יצא קול משמים והסכים איתו. אך למרות זאת, ההלכה כפי חבריו. מדוע? משום שחבריו טענו לו כך: התורה מעוניינת שכולם יתכופפו לחכמי ישראל. וכאשר יש מחלוקת בין חכמי ישראל, התורה מעוניינת שילכו אחרי הרוב - אפילו שיתכן והם טועים. ממילא, אפילו אם אתה צודק ואיננו יורדים לעומק דעתך, דע לך שאין ההלכה כדעתך שהיא דעת יחיד, אלא כדעתנו שאנו הרבים.

   וזה בעצם ביאור המילים "ניצחוני בני". שעל ידי כוח התורה שה' נתן לחכמים, דרך הציווי של "ועשית ככל אשר יורוך" והציווי של "אחרי רבים להטות", ה' נתן הוראה שלא לקבל את דעתו האמיתית של רבי אליעזר, אלא לפסוק כפי החולקים.

   ובאמת אדם שהיה פוסק כמו רבי אליעזר, היה מקבל את השם "זקן ממרא" והיה חייב מיתה! עד כדי כך נתנה התורה עוצמה לחכמי ישראל ולפסיקתם.

   יהודי יקר! כפי שראית, התורה מכבדת מאוד את חכמי ישראל ודעתם, בצורה שאין לה אח ורע, ובאמת חובה גדולה להיצמד לתורה ולומדיה ולשמוע לקולם, בין אם מבינים את דעתם - ובין אם לא.

   מי שחי כך, לא רק שהוא מחובר לחכמים, אלא הוא גם מחובר לאלוקים. מי שלא זכה לחיות כך, בעצם הוא מנותק מהכל, שהרי התורה ואלוקים - זה דבר אחד.

   לצערנו, היום רבים מרגישים את עצמם "מבינים גדולים", ואינם רואים לנכון להתכופף לדעת גדולי הדור. ואם גדולי הדור החליטו דבר מסוים וזה לא נראה להם, הם יתעלמו מדבריהם בשאט נפש.

   כמובן שהם יביאו עשרות נימוקים וראיות כדי להוכיח את צדקת דרכם, הם יבססו את דעתם על מקורות תורניים, אך הם אינם שמים לב לפרט אחד:

   גם אם נימוקיהם הגיוניים, סוף סוף הם עוברים על הציווי וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. הם שוכחים שבשורה התחתונה, מה שקובע זה "דעת חכמי ישראל" - אפילו כנגד בת קול משמים המכריזה ההיפך - וכל שכן כנגד סברת הכרס שלהם. עם הטענה הזו, הם לא יכולים להתמודד.

   כן כן, רב זו עוצמה וחובה ללכת אחריו באש ובמים, בן אם מבינים את דעתו ובן אם לא. אתה יודע מי ציווה את זה? אלוקים.

   פעם חשבת על זה לעומק?