בסך הכל תחליף המנון, ותראה שהכל היה דמיון!
בסך הכל תחליף המנון, ותראה שהכל היה דמיון!
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ: (ט' א' - ג').
יוסל'ה נקלע למציאות עגומה וקשה. הפעם הודיעו לו מחברת חשמל שלא מוכנים להמתין לו יותר, ואם תוך עשרים וארבע שעות הוא לא יפרע את חובותיו לחברה, ינותק החשמל שבביתו לאלתר! הם לא שכחו לציין בפניו, שחוץ מעוגמת הנפש שתהיה לו, הוא יידרש לשלם גם "קנסות" גבוהות על ניתוק וחיבור החשמל מחדש.
יוסל'ה הפנים את האִיוּם, והחליט שמחר ישכים קום, ישתה תה מהקומקום, יאכל חתיכת רחת לוקום, יצלצל לאיזה לחבר עלום, ויתחנן שילווה לו "בשביל התשלום".
אלא שדווקא הלילה השעון לא צלצל, ובמיטה המשיך יוסל'ה להתגלגל, וכאשר כבר התעורר ברחמי האל, רץ מהר לשטיבל להתפלל, ובדיוק באותו יום אכל אוכל שהתקלקל, ומכאבי בטן החל להתפתל, ובמשך שעה ארוכה גנח וילל, וכאשר התפנה לחברו לצלצל, התברר שהטלפון שם לא פועל.
לא נותרה בידו ברירה, אלא לקחת מהבנק הלוואה. הבעיה היא שמהצעד הזה הוא פחד נורא, הוא רעד בגלל הריבית הגבוהה. אך מה לא עושים כשאין ברירה? אלא שהבנק נסגר בעוד שעה, והדרך לשם אינה קלה, ומי יודע אם תהיה שווה הטרחה? אחוז יאוש צעד לתחנה, למזלו הוא הצליח לתפוס את האוטובוס בשנייה האחרונה, אך זה לא עזר לו להתקדם אל המטרה, בגלל פקק שנוצר בשעה בעקבות תאונה.
לבנק הוא איחר, והשומר העקשן לא מחל ולא ויתר, והורה לו בחוץ להישאר, ולא התעניין בו יותר.
מיודענו יוסל'ה נכנס לפאניקה! לחץ הדם שלו הרקיע לשחקים. הוא לעס את קצה הכרטיסייה שבידו עד שהיא נגמרה. לאחר מכן הוא עשה "מי שברך" לכולם. הוא קילל את מי שהמציא את החשמל, את חברת החשמל, את הדוור שהביא לו את המכתב, את הקלדנית שהקלידה אותו, את חבר שלו שלא ענה בטלפון, את זה שיצר את השעון מעורר שלא יודע לעורר, את נהג האוטובוס שהתעכב בפקק, ואחרון אחרון חביב, את "חתן הערב", זה שינתק את החשמל היום בביתו. על כולם הוא המטיר "מברכותיו". לאחר שסיים לברך את כל המעורבים בפרשה, חזר לביתו ממורמר ומדוכא, עצבני ובוכה. הוא התקוטט עם עצמו, עם אשתו והילדים, ומיד ברח לחדר השינה, נפל על מיטתו ונרדם. עד כאן סיפורו של יוסל'ה המסכן (הקרוי על שם סבו "יוסל'ה הגולם").
האמת היא שיוסל'ה אינו בודד. בעולם שלנו מתהלכים להם הרבה יוֹסַלָ'ך, רק בצורות שונות. אחד "מאבד שליטה" כאשר מרגיזים אותו. השני הופך "לפקעת עצבים" - כאשר פוגעים בכבודו. השלישי "יוצא מכליו" - בזמן שפוגש את אשתו. הרביעי מקיים בהידור רב את מצוות "מחה תמחה" - כאשר מעירים לו. הצד השוה שבכולן, שהם לא יודעים להתמודד עם החיים, הם חיים את ההווה, פתילם קצר, שיכלם צר, ובדרך כלל הם חיים בדיכאון ובמיצר.
אכן כך מתנהג אדם "שחי את ההווה". כשההווה ורוד, הוא מתנהג נפלא והישיבה במחיצתו מאוד נעימה. אך כשההווה שחור, התנהגותו מעוררת חלחלה וחמלה, והישיבה במחיצתו בחזקת סכנה.
מצד שני, אדם שלא חי את ההווה - אלא חי את התורה ואת אמרות חז"ל המאלפות בינה ומצעידות ומכוונות את האדם לדרך הישרה, מי שחי את המשפטים בנוסח "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים" * "אין עוד מלבדו" * "הכל בידי שמים" * "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים" * "גם זו לטובה" * "אין אדם נוגע במוכן לחברו" * "מזונותיו של אדם קצובים לו", מי שחי את חכמת חכמינו הקדושים והטהורים ונשען על אבאל'ה שבשמים, אינו נבהל מהמציאות שרואה, ולעולם אינו יוצא מכליו ומדעתו ומדתו. הוא יודע למצוא תמיד את החצי כוס המלאה ולהתמקד בה.
וכמו שמסופר על אחד מגדולי ישראל, שהיה לו בן יחיד. ולמרבה הצער, בנו יחידו מת בקיצור ימים ושנים. לאחר הלוויה, נשא אותו צדיק את עיניו הטהורות לשמים ואמר. אבא! עד היום היה ליבי חלוק לשנים. חצי אחד היה תפוס באהבה אליך וחצי אחד היה תפוס באהבה לבני. עכשיו כל אהבת ליבי מכוונת רק אליך. חכמינו ידעו תמיד להסתכל "חיובי" ולראות את החצי כוס המלאה, גם בזמנים הכי קשים.
מעשה נוסף מובא (מדרש משלי, לא) על שני בניו של רבי מאיר שמתו בערב שבת, ואשתו של רבי מאיר הסתירה זאת מבעלה. לאחר שיצאה השבת ורבי מאיר עשה הבדלה ואכל סעודה רביעית, שאלה אותו אשתו הצדקת כך: בא אדם אחד ונתן לי פיקדון ועכשיו בא ליטול אותו. האם אחזיר לו או שמא לא? אמר לה בוודאי צריך להחזיר לו, שהרי הפיקדון אינו שלנו. לאחר שהשיב לה כך, גילת לו על מות שני בניו. בכה רבי מאיר והצטער. אמרה לו אשתו, והרי בא בעל הפיקדון (אלוקים) ונטל את פיקדונו (את נשמת הילדים), והרי כך אמרת שראוי שיהיה. במילים אלו הצליחה ברוריה (אשת רבי מאיר) לנחם את בעלה.
אכן האדם היהודי שמחובר כראוי לתורה ולבורא, יודע כיצד להתמודד בכל מצב, וגם במצבים הכי קשים - הוא לא מאבד את דעתו ודתו ולא יוצא מכליו. לעולם אי אפשר לשבור אותו באיום על ילדיו (עיין ערך חנה ושבעת בניה). אי אפשר לקנות אותו עם כבוד חולף ועושר מדומה (עיין ערך אשת פוטיפר ויוסף) הוא מוכן להקריב את כל הנאות העולם הזה ולהתענות בעינויים איומים עד שתצא נפשו - העיקר לא למרוד באלוקיו (עיין ערך סוליקה הקדושה). הוא מכן לאבד את כל מה שיש לו ולקפוץ לכבשן האש כדי לא לכפור באמונתו (עיין ערך אברהם בין אברהם). הוא בוחל בעושר ובוחר בחיי תורה, והכל מרצון חופשי וללא כפיה.
וכמו שמסופר במשנה (אבות ו' ט') בזו הלשון: אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע (פגש) בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי, רבי! מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי, רבי! רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו, בני! אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מְלָוִין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. עד כאן לשון המשנה.
עד כאן אנו מוצאים שתי סוגי אנשים. האחד בן תורה שכל מאמרי חז"ל הם נר לרגליו, הוא אינו עושה חשבון "למציאות" - אלא לאבאל'ה שבשמים ולתורתו, לכן גם תמיד הוא שקול ולא יוצא מכליו ומדעתו בשעות מצוקה. והשני הלא הוא יוסל'ה שחי את "המציאות", לוקח הכל ללב, ובדרך כלל עושה עסק רציני מהחצי כוס הריקה.
כיצד זה קשור לפרשת השבוע?
לפני מספר שבועות (בפרשת שלח), משה רבנו שלח מרגלים לתור את ארץ ישראל. לאחר ארבעים יום שָׁבוּ המרגלים כשהם מציירים תמונה קשה, ובין דבריהם הוזכרו המילים הבאות: עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: (במדבר י"ג כ"ח - ל"ג) והם מסיימים את דבריהם במילים הבאות: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר י"ג ל"א) המרגלים מכריזים שהעלייה לארץ ישראל זו התאבדות לדעת!
והנה בפרשת שבוע שלנו אנו מוצאים את אותם דברים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם: עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק: משה רבנו מודיע לעם ישראל שהוא הולך להלחם בעם גדול ועצום ממנו! בני ענקים! היושבים בערים גדולות ובצורות! משה רבנו מעיד שכל העולם יודע שאי אפשר לעמוד במלחמה מול בני ענק! ולמרות זאת הוא מסיים במילים "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר":
מה ההבדל בין משה רבנו למרגלים? מדוע הם ראו את אותה מציאות, ולמרות זאת הם הגיעו לשתי מסקנות שונות? (המרגלים טענו שהמצב אבוד והמלחמה צפויה לכישלון, ולעומת זאת משה רבנו טען שהמצב ורוד, והמלחמה תהיה מאוד קלה "וקצרה"?).
ההבדל בניהם היה "ההמנון". כל אחד ניגן המנון אחר.
המרגלים נגנו את ההמנון "לחיות את ההווה", ולכן הם ראו רק שחור. כי זה מה שהיה באמת! זה פלא שהם אמרו את המילים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"? הרי אם ה' לא בתמונה, באמת המצב קשה ואפילו אבוד.
אך משה רבנו נגן את ההמנון "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", "אין עוד מלבדו", ולכן הכל נצבע אצלו בורוד. זה פלא שהוא אמר את המילים " ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ... הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם"? הרי אם אתה נשען על אבא שבשמים, אז מה הדאגה? הוא כבר ידאג לך לכל הבעיות, ובפרט אם הוא הבטיח שיהיה בסדר (כמו לגבי העלייה לארץ).
כעת הקשר ברור, יוסל'ה שלנו ניגן את ההמנון של המרגלים, לכן הוא התנהג כמו שהוא התנהג, כמו שהם התנהגו. הוא נבהל מההווה וביכה את מר גורלו. אך אם הוא היה מנגן את ההמנון של משה, אם הוא היה חי את המילים "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", "אין עוד מלבדו", חייו היו נראים אחרת!
אכן מי שנמנה על קבוצתו של משה, אין ספק שמרוויח, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בעולם הזה הוא מרוויח את חייו, הוא שולט בעצמו, יודע להתמודד עם ניסיונות החיים "בצורה תורנית", יש לו משענת אמיתית שקרויה "אלוקים", הוא מחובר לקדושה, והרווח כולו שלו (ושל בני ביתו). מצד שני, מי שמחובר לכל היוסל'ך ומזדהה עם התנהגותם, מפסיד את שתי העולמות. כאן הוא אוכל קש ומרורים, וחי חיים קשים ומרים, ושם...
יהודי יקר! שלושה שאלות לסיום:
א) כעת זכית להכיר את משה רבנו וחבורתו, ולהבדיל את יוסל'ה וחבורתו. כמו מי נראה לך שאתה מתנהג?
ב) אם נשאל את אשתך את השאלה הקודמת, מה היא תענה?
