כסף, כסף, הרבה הרבה כסף!

   אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים א' א')

   משה רבנו מוכיח את העם על חטאיהם שעשו במדבר, הוא מזכיר להם את כל חטאיהם "בקודים" בכדי לא לביישם (רש"י א' א'), כמובן שבן החטאים שהוא מנה, נמצא גם "חטא העגלוא גם אמר להם מה הניע אותם לעשות אותו.

 זהב. עשו".

   וכבר ידועה השאלה העצומה והעצובה: כיצד יתכן שאנשים שפגשו את ה' "בעשרת המכות", צעדו בצוותא עם משה ואהרון הקדושים, אכלו מן ושתו מבארה של מרים, ראו בקריאת ים סוף מראות אלוקים - וצעקו "זה אלי ואנווהו", כיצד יתכן שֵׁעִם כל העוצמה הזו, הם כפרו בה' וצעקו לחתיכת עגל מזהב "אלה אלוקיך ישראל"? מהו הבולדוזר האדיר שדחף אותם עד לעיוורון ושפל שכזה?

   את החידה הזו פותר משה רבנו כאן בפרשה: המנוע האדיר שגרר אותם לכך, הוא "ריבוי כסף וזהב שהיה להם"! (א' א' רש"י).

   והדברים מבהילים ולא ניתנים להשגה, עד כמה גדול כוח השפעת הממון על האדם. לא משנה מה עוצמתו וקדושתו, יהיה מי שלא יהיה, ואפילו אם הוא מדור דעה שיצא ממצרים, אם הוא מתעסק עם "ריבוי ממון" - הוא עלול להגיע עד לכפירה בה'.

   האמת היא שישנם אנשים שחושבים קצת אחרת. לדעתם, יש לעניין הזה פאן נוסף, זווית חיובית יותר. תשאלו אפילו את מושיקו מרחוב הזאטוט 5, כיצד לפעמים "מבזיקה" בראשו המחשבה הבאה: כמה חבל שאין לי "הרבה כסף". הרי אם היה לי הרבה כסף, הייתי מעשר לישיבות, פותח בית תמחוי גדול, מממן את כל צורכי היתומים בעיר, היתי עושה, ויוזם, ודואג, ותורם ו..., כך דואה לו מושיקו בִּשְׁמֵי דמיונו הפורה, והוא מתפלא באמת "מדוע ה' לא שומע את רחשי לבו"? הרי זה באמת יכול להיות עסקה טובה! הוא יקבל כסף, הרבה כסף, והוא יסדר לבורא את העולם.

   האמת הא שזה לא רק הראש של מושיקו החמוד. לצערנו הרב... כולנו נגועים בזה - אם מעט ואם הרבה, ואנו בטוחים גם שאנחנו צודקים. ברור לנו שכסף וזהב זה דבר חיובי, אנו בטוחים שאם היה לנו את החומר הזה "בשפע", היינו עובדים את ה' בצורה יותר טובה ואיכותית. נו, האם מישהו חולק?

   כן, שלמה המלך! שלמה המלך זועק ואומר (קהלת ה' י"ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ:

   שלמה המלך מכריז ומודיע: יש מחלה רעה שהיא הקשה ביותר בעולם! (מצודת דוד שם) ואין לה רפואה! (התרגום שם) ואין רעה ממנה, שהרי היא מקלקלת והורסת לאדם את העולם הבא שלו (התרגום שם), קוראים למחלה הזו "כסף וזהב"!

   אנו טוענים שכסף זה דבר חיובי שאם היה לנו אותו היינו עובדים את ה' יותר טוב, וכנגדנו זועק שלמה המלך ואומר: כסף זה דבר איום ונורא! כסף זה אסון! כיוון שהוא לא מקרב את האדם אל בוראו, אדרבה! הוא שורף לאדם גם את מעט העולם הבא שיש לו - ומרחקו מהתורה והמצוות! (התרגום שם).

   האמת היא שהמציאות מראה לנו עוד יותר מזה. המציאות מראה שלא רק שהכסף שורף לאדם את העולם הבא שלו, אלא גם את העולם הזה שהוא חושב שיש לו, גם את זה הכסף לוקח לו, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ב' ז'), מרבה נכסים - מרבה דאגה.

   הרי ככל שהאדם עשיר יותר, כך הוא יושן פחות טוב בלילה! במשך היום הוא מסתובב עם שומרי ראש, הוא מפחד להימצא לבד, הוא חושש מנוכלים וקנאים שינסו לעשוק ולשדוד אותו, את ביתו הוא מבטח אצל כמה חברות שמירה, יש לו "לחץ ופחד" תמידיים. הצרה השניה שיש לאותו גביר, זה "מה לעשות עם הכסף". היכן כדאי להשקיע את המניות? כיצד אפשר להשיג פגישה אצל...? עוד לפני שהוא מוריד מעליו את הפיג'מה, כבר יש לו ארבעה שיחות שלא נענו, וכבר צובאים על דלתות ביתו חבריו וידידיו המעוניינים בקשריו. בבוקר הוא לא מצליח לאכול. כל כמה דקות הוא נצמד למסך - בשביל לבדוק אם הבורסה לא צנחה. יש לו תור קבוע אצל פסיכולוג פעם בשבוע. הוא מטופל בכדורים להורדת לחץ דם.

   שורה תחתונה: הכסף שיש לו, נותן לו אושר "מדומה". אולי מהצד הוא נראה נוצץ וזוהר, יש לו מכונית פאר, משרד עם מקרר, בית מסנוור, מעמד איכותי יותר, אך אם העשירות הייתה נמדדת "באושר", הרי ששכנו העני עולה עליו בעושרו! וכמו שהזכרנו, את כל זה חז"ל גלמו במשפט אחד (אבות ב' ז') מרבה נכסים - מרבה דאגה. מי שחושב שחז"ל טועים, רחמנות עליו ועל נשמתו.

   בשביל לחדד את העניין, נשאל חידה: מי שמח יותר? האם זה ששלף את הוויזה וקנה ארבעת המינים בלי קושי, או זה שהתאמץ וחסך כמה חודשים - וכעת זכה להגשים את חזונו ולקנות ארבעת המינים מהודרים? והתשובה ידועה! כמה שהאדם מתאמץ ומשקיע יותר בעבודת ה', ככל שהוא מתגבר יותר על קשיים ומכשולים, באותה מידה הוא מתחבר למצווה בצורה שלא ניתן לתאר ולשער - והנאתו מוכפלת עשרת מונים!!! אתם יודעים מדוע? משום שהוא עמל על כך! הוא הקריב והתמסר! לכן המצווה טעימה לו יותר וערבה לחיכו עד מאוד, והוא שואב ממנה עוצמה ואושר שלא ניתן להעלות על הדעת. לעומת זאת, מי שהמצווה באה לו בקלות, לא זוכה לממתק הזה.

   כעת קל לנו יותר להבין "שעושר ואשר" לא בהכרח הולכים ביחד, ובפרט לא בעבודת ה'.

   על פי הדברים הללו, מתיישבת לרבים קושיא שמלווה אותם כבר שנים: הרי הם מקיימים את המצוות במסירות גדולה, מדקדקים בקלה כבחמורה, ולמרות זאת לא משפיעים עליהם משמים הרבה כסף וזהב. לעומת זאת, אנשים פחותים מהם שאינם קרובים לה' כמותם, פותחים להם בשמים את הברזים וממטירים להם כסף וזהב יותר מהם, והם שואלים "היכן הצדק השמימי"? מדוע דווקא הטובים והקרובים לה' - מקבלים ביד מצומצמת, ולעומת זאת הפחותים מהם מקבלים ביד נדיבה?

   יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: דווקא בגלל שהם קרובים לה', ה' חס על העולם הבא (והעולם הזה) שלהם, ובגלל זה הוא מעביר מהם את האושר ה-מ-ד-ו-מ-ה! הוא לא נותן להם את הרעה החולה הזו הנקראת "ממון"! הוא רוצה שהם יהיו מאושרים "באמת" - ולא רק למראית העין. ה' חפץ שזמנם יהיה בידם לעבוד את בוראם ולהתקרב אליו - ולא לעבוד את כספם ולהשתעבד לו!

   ולמרות שזה שאין לא כסף "גם מוטרד", לעיתים הוא מוטרד ממה לגמור את החודש ומהיכן לשלם לחם במכולת, מכל מקום זה שונה. שהרי אלו "טרדות מצווה" - והוא יקבל עליהם שכר. כל רגע שהוא עסק בלהביא טרף לביתו ולשלם את הוצאות השבת והוצאות בניו לתלמוד תורה, כל רגע כזה זו "עבודת ה' ", וממילא אין שום סיבה שהצער הזה ילקח ממנו, וכבר אמר התנא (אבות ה' י"ט) "לפום צערא אגרא", ככל שאדם הצטער והתאמץ יותר בשביל לעבוד את ה', באותה מידה שכרו למעלה יגדל ויגבר פי מאה – מזה שהיה לו קל לעבוד את ה'. ממילא יוצא שהטרדות שיש לאדם מחוסר ממון, הם עבודת ה' גדולה אשר תזכה אותו בשכר עצום בשמים, וחוץ מזה שהקרן שמורה לו לעולם הבא, את הפירות הוא יטעם עוד בעולם הזה (פאה א' א'). לעומת זאת העשיר שטרוד בגלל "שיש לו כסף", הוא לא יקבל על כך שכר בשמים.

   אכן אנשי האמת, גדולי ישראל, מאז ומעולם שנאו את הממון שנאה עזה והתנזרו ממנו, והשתמשו בו רק כפי ההכרח. וכדי להבין את זה לעומק, נביא כאן מעשה שסיפר הרב יעקב סופר שליט"א בדרשה, מעשה מיוחד שהיה עם אחד מחכמי ירושלים, וזה תורף המעשה:

   יום אחד נכנס אחד מחכמי ירושלים מהדור הקודם לבית הכנסת, וסיפר שהלילה חלם חלום רע מאוד, וביקש שיעשו לו "הטבת חלום". כמובן שהשומעים הסכימו לאלתר "לִזְכּוֹת" להטיב לרב את החלום הרע ולשמח אותו. לאחר שעשו לרב "הטבת חלום", טרם יצא הרב מבית הכנסת, גברה סקרנותו של אחד הנוכחים - והפציר ברב שיגלה מהו החלום הרע שחלם, אך הרב ניסה להתחמק. לא חשוב מה היה, העיקר שכעת הכול בסדר ועשיתם לי "הטבת חלום". אך אותו יהודי היה "עקשן למופת" - והוא לא וויתר. כבוד הרב, אולי בכל זאת, אנא גלה לנו, אנו מאוד סקרנים, אולי נפיק מכך תועלת בעבודת ה'...

   בסופו של דבר נכנע אותו צדיק ללחץ שהופעל עליו, ופתח ואמר: חלמתי הלילה חלום נורא, חלום קשה מאוד. הלילה חלמתי לא עליכם ולא עלינו, שאני נהיה עשיר גדול רח"ל. כמובן שהתעוררתי בצער נורא, איני יודע מה פשעי ומה חטאתי שכך מזומן לי לעת זקנה, ומיד באתי לכאן על מנת שיעשו לי "הטבת חלום", ותודה לכם על העזרה. כעת שעשיתם לי הטבת חלום, אני יותר רגוע, ואני מקווה בעזרת ה' שהחלום הרע הזה יתבטל.

   רבותי! זה לא משל, אלא סיפור שהיה באמת. אולי קשה לנו לעכל אותו, אך זה מחמת שאנו לא זכינו לקדושה נכונה שנתקדשו בה רבותינו. הרי אותנו מעניין גשמיות. אוכל מיוחד, מכונית שרד, לשכה עם משרד, והנאות לעד. אך רבותינו הקדושים, שאפו בדיוק ההפך!!! בבא סאלי הקדוש היה צם משבת לשבת, ולא בגלל שלא היה לו מה לאכול, אלא מבחירה חופשית - כדי להזדכך. מי שזכה בדורנו להכיר "היטב" את הרב יעקב עדס שליט"א, מבין באיזה דקויות מדובר, ואעלה כאן סיפור "שראיתי בעצמי", כדי להעביר את עוצמת העניין.

   בצעירותי, תקופה מסוימת התגוררתי בירושלים ברחוב דוד ילין. לילה אחד היתי צריך את אחד מידידי בדחיפות, ואמרו לי שהוא נמצא "בישיבת השלום" של הרב דוד בצרי שליט"א. מכיוון שהמרחק ממקום מגורי לישיבה שם היה מאוד קצר, למרות הקור הירושלמי בתקופה החורפית, ולמרות השעה המאוחרת, החלטתי ללכת לישיבה ולחפשו שם. תוך כדי שאני מחפשו, אני נכנס לחדר השיעורים של הרב, וראיתי מחזה שלא אשכח לעולם! ראיתי את הרב יעקב עדס שליט"א רדום שם על הרצפה, ולידו מונח "על הרצפה" ספר פתוח. עמדתי כך מתבונן בתדהמה. הבנתי בדיוק מה קרה! הרב למד ולמד במסירות נפש עד כלות הכוחות, עד שנרדם על הרצפה והספר נשמט מידיו ונפל פתוח לארץ. סגרתי בעדינות את הדלת, ולא יכולתי להשתחרר מהתמונה הזו. הרי זה היה בתקופת החורף, בקור הירושלמי, בלי מזרן, ללא שמיכה וכרית, עבודת ה' עד כלות הכוחות, עד שאפילו לסגור את הספר הוא לא הספיק. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שכאלו צדיקים שוכנים בתוכו.

   אכן אלו הם רבותינו, קדושים ופרושים מתענוגות העולם הזה, שונאים את הממון והמותרות ובורחים מהם כמו מאש, הם ידעו שככל שהם יתנזרו מהנאות העולם וכל שכן מהממון - יותר, כך הם יזדככו ויתקדשו יותר ויותר. עד כדי כך הם היו זכים וטהורים, ואפילו "חלום על עושר" - כבר גרם להם צער נורא ואיום.

   את זה בעצם אומר משה לעם ישראל בתוכחתו אליהם: היה לכם הרבה כסף, לכן עשיתם עגל. ריבוי הממון גרם לכם דרדור כל כך גדול ועצום, עד כדי כך שכפרתם בטובתו של אלוקים שנתן לכם את הממון. אך אם לא היה לכם הרבה כסף, אם הייתם פורשים מתאווה זו, הייתם נשארים קדושים ומרוממים! גם שלמה המלך גילה לנו לעיל שכך הם פני הדברים.