המפתח לגאולה - בידנו!

   וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: (ל"א א' - ג').

   בורא עולם מצווה את משה רבנו לנקום את נקמת בני ישראל מהמדיניים על כך שהחטיאו את עם ישראל בבנות מואב וגרמו למותם של 24,000 איש. אך כאשר משה רבנו מעביר את הדברים לבני ישראל, הוא מצווה אותם לנקום את נקמת ה' ממדיין - ולא את נקמתם. והדברים תמוהים. מדוע שינה משה את דברי ה'?

   בשאלה זו נתקשה רש"י על המקום, והוא ענה בזה הלשון: שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא.

   וביאור דבריו הקדושים של רש"י הם כך: עם ישראל אינו ככל העמים. עם ישראל נחשבים "בָּנִים" של ה', וכמו שנאמר (דברים י"ד א') בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. עם ישראל והשכינה זה דבר אחד (כמו שמובא בזוה"ק אחרי יג.), שהרי נשמת היהודי היא "חלק אלוקה ממעל". (עיין בהקדמת רבי יהודה הלוי אשלג על ספרו "פי חכם" ביאור נפלא בזה, ותרווה נחת). וכאשר מכים יהודי, אומנם אנו רואים רק את היהודי המוכה בוכה ומצטער, אך האמת היא שגם השכינה בוכה ומצטערת. כאשר יהודי בצער, גם השכינה שרויה בצער, וכמו שכתוב בנביא (ישעיהו ס"ג ט') בְּכָל צָרָתָם, לוֹ צָר! וכן כאשר יהודי נפגע ויש צורך לנקום את נקמתו, זו לא רק נקמתו, אלא גם נקמת "השכינה", שהרי "היהודי והשכינה" זה דבר אחד!

   ממילא כאשר עם ישראל הולך לנקום את נקמתו, הוא צריך לדעת שבאותה נקמה הוא נוקם גם את נקמת ה'. לכן כאשר משה רבנו מכין את עם ישראל לפעולה צבאית על מדיין, הוא מבליט להם את הנקודה הזו, שזו לא רק "נקמתם" - אלא זה גם "נקמת השם", בכדי שיידעו היטב את עוצמת התפקיד המוטל עליהם, ויבצעוהו בשלמות.

   וודאי שזו מחמאה גדולה לאדם היהודי לשמוע את הדברים הללו. אין ספק שזה ערב לו באוזן ובנשמה לדעת שפגיעה בכבודו זה כביכול פגיעה בבורא עולם - ובשמיים זה לא יעבור בשתיקה. אלא שצריך לדעת שכמו שזה נחמד ונפלא, באותה מדה זה עלול להיות גם מסוכן מאוד! מדוע?

   כיוון שאם פגיעה ביהודי זה בעצם לפגוע בה' - ואלוקים לא עובר על כך בשתיקה, אם כן, כאשר אדם מלבין את פני השני או רומס את כבוד אשתו או מדבר לשון הרע וכו', אותו אדם נכנס למיטה חולה ומסוכנת מאוד, שהרי יום יבוא ובורא עולם ינקום ממנו את נקמתו ואת נקמת אותו יהודי שנפגע על ידו.

   ולא לחינם פרשת מטות נופלת בימי בין המצרים. שהרי בית המקדש חרב בגלל "שנאת חינם" (גיטין נה:), ובפרשתנו אנו למדים שפגיעה ביהודי, וכל שכן שנאה כלפיו, זה פגיעה ישירה בה'! זה בעצם נותן לנו להבין "ביתר חידוד", את עניין החורבן, שכביכול ה' אמר: אם אתם פוגעים ביהודים ושונאים אחד את השני, במילים אחרות: אם אתם פוגעים בי ושונאים אותי, בשביל מה אתם באים לְבֵּיתִי ועובדים אותי שם? הרי זה שיא החוצפה! לפגוע בי מצד אחד - ולעבוד אותי מצד שני! לכן, אקח לכם את ביתי, את בית המקדש.

   אכן בחיי היום יום אנו רואים במוחש ובצורה מאוד בולטת, שהקו האדום בשמים, זה "בין אדם לחברו". סיפורים וראיות על כך לא חסר. ישנם ספרים שלמים עם סיפורים על הנושא הזה, והרי לפנינו מעשה לדוגמא: לאחד הסמינרים נכנסה מורה חדשה ללמד. התלמידות "שהריחו" את המורה הצעירה, קלטו שמדובר באישה עדינה ורכה שאינה יודעת לצעוק ולהשתמש ביד קשה, והם נצלו את חולשתה וחגגו כל רגע. כך עברה השנה על התלמידות מתוך הנאות ובילויים, השיעורים היו יותר על תקן של "פגישת מחזור" בה הוחלפו מתכונים, סופרו בדיחות, במקום להקשיב - הן חזרו למבחנים במקצועות אחרים, בקיצור "חוויה". ומצד שני, למורה זו הייתה שנה קשה מאוד, נוצר הרושם שהיא לא מתאימה לתפקיד, ובסוף השנה היא קבלה מכתב פיטורין.

   המעשה נשכח מכולם. התלמידות עלו לכיתה הבאה, ובסוף השנה עלו בעוד כתה, והנה הגיע זמן השידוכים, ואיתו הגיעה רגע הנקמה!

   "כל" הבנות שבאותה כיתה, לרבות את אלו שעברו לסמינר אחר, כולן נשארו רווקות ולא נישאו! השנה נגמרה והם עלו לכיתה הבאה, ועדיין לא נישאה אפילו בת אחת מהן. בו בזמן שבכיתה המקבילה - כבר חצי מהבנות נישאו. הימים חולפים, ובכתתם אין תזוזה. כאילו שנגמרו הבחורים הרווקים. הבינו אותן בנות שיש כאן יד משמים שמעכבת אותן מלהינשא, והחליטו לעשות כנס חרום בכדי לדון בעניין.

   באותו כנס הועלו סיבות אפשריות, נותחו מאורעות לפרטי פרטים, שיחזרו את שנות הסמינר ודפדפו בהן בדקדוק רב, ואז... הם נזכרו במורה המסכנה שסבלה ופוטרה בגללם! הם ירדו לפרטי פרטים, והזדעזעו מעומק הצער שהן גרמו לה. התזכורת הזו מאוד ציערה אותן. היה ברור להם שכעת הוא זמן הגמול ומתנהגים אתם מדה כנגד מדה, וכמו שהן בידדו אותה מעולם "ההוראה", כך מבודדים אותם מעולם "הנישואין". באותו יום נשלחה משלחת לאותה מורה כשבידם עציץ יקר עם מכתב מחמם, הם התנצלו בשם כל התלמידות שהיו באותה כיתה וביקשו "סליחה" מעומק הלב. כמובן שהמורה טובת הלב סלחה וברכה אותן בהצלחה.

   לא להאמין - אבל זה קרה! לאחר שלושה ימים נסגר הוורט הראשון בכיתה! ברז השידוכים נפתח, ההצעות החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם, ותוך תקופה קצרה נישאו מרבית בנות הכיתה!

   הרי לנו כאן דוגמא חיה ומאלפת להקפדה השמימית שיש על עניינים של "בן אדם לחברו", גם כאשר זה נעשה מתוך תמימות ורוח שובבות - ולא מרוע לב!

   אכן, כל מי שמוח בקודקודו, נזהר מלצער את הזולת - ולא מתפתה ליצר הרע.

אלא שהיום יש יצר הרע חדש שנקרא "לשם שמים". היום כבר יצר הרע לא בא לאדם עם כובע גרב ומכנסים קצרות ואומר לו "בו נתעלל באלמוני". היום יצר הרע כבר לובש פראק ועניבה, והוא מבקש מהאדם שיעשה "כאילו" מצוות, ועל ידי כך הוא מכשיל אותו "בבן אדם לחברו" ובצער הזולת. ממש בשם התורה והמצוות. רוצים דוגמא?

   אדון זמיר שומע שלשכן ממול נולדה בת ואשתו חלשה מהלידה. מיד הוא נכנס להילוך גבוה. לבו הרחום והחנון העדין והרגיש, לא מאפשר לו להשאיר כך את אותה משפחה, והוא מגייס את אשתו למשימה. זמירה! אני רוצה שתלכי היום לשכנים, תכיני אוכל, תכבסי, תשמרי על הילדים, תנקי את הבית, תקני... תסחבי... תקרצפי... תחתלי... תעשי... דעי לך שזה חסד עצום ונשגב, זה ממש "מת מצווה" - ואסור לך לסרב.

   זמירה שומעת ומתחלחלת! אבל עוד לא סיימתי את העבודה בממלכה שלי - וכיצד אטפל בבית נוסף? הסירים עוד מחכים משבת, הררי הכביסה בחדר השירות כבר עברו את גובה החלון, הרצפה נראית כמו אחרי שיפוצים, עוד לא בישלתי ארוחת צהרים לילדים, תעשה טובה זמיריל'ה. תניח אותי לנפשי. ואז מתחיל מסע ההשפלה: זמיר יורה על זמירה מוסר בצרורות - מכל הכיוונים. הוא פורט על מצפונה הפצוע ומצטט לה את הפסוק "לא תעמוד על דם רעיך", והוא לא שוכח לחתום בדברי הגמרא שאמרה ."שכל מי שאינו רחמן וגומל חסדים - חסר לו בסימני היהדות". ולמען הסר ספק, הוא מכריז בגאון ובמלוא גרון: גברת זמירה! לפעמים אנחנו מתווכחים על שטויות, אך הפעם זה לשם שמים. יש לי כוונות טובות בלבד. אני רוצה לזכות אותך במצוות ולהרבות את זכויותיך...

   אדון זמיר! וכי הדם של השכנה יותר אדום מהדם של אשתך? מדוע אתה בהול על כבוד השכנה בו בזמן שהנך רומס את כבוד אשתך ולא מתחשב בכוחותיה הדלים? ושאלה קטנה לקינוח: אם הנושא בוער לך "באמת", למה אתה לא מצמצם את סדר יומך ודואג לאותה משפחה? מדוע הנך זורק את "המצוות" הללו על כתפי אשתך?

   וכי זה הגון להפעיל את אשתך על טורבו ולאמץ אותה שעות נוספות, בשביל "זיכוי הרבים"? יתכן ובאמת את הרבים אתה מזכה. אך דע לך שאין לזה כל ערך, אם את אשתך אתה מדכה.

   זה בדיוק כמו אותו אדם שרצה להביא דורון למלך, אך לא היה לו מהיכן. מה עשה? ביצע פריצה לארמון, הִכה את בן המלך וחטף ממנו את תכשיטיו, לאחר מכן הוא סידר אותם בתוך קופסה נאה, קבע ראיון עם המלך - והגיש לו את "מתנתו". כיצד יסתכל עליו המלך? האם "מתנתו" תשמח את המלך - או תכעיס אותו עד אין קץ?

   אדון זמיר, יש לנו חדשות ישנות בשבילך: גם כאשר מצערים "לשם שמים" ומתוך כוונה טובה, גם אז ה' מעניש ולא מוותר. וכמו שמסופר בתנ"ך על פנינה הצדקת שציערה את חנה, בכדי שתתפלל לה' יותר חזק ותעורר על עצמה את מידת הרחמים, ובזכות זה יחמול עליה ה' ויפקדה בפרי בטן. ולמרות שפנינה התכוונה לשם שמים בלבד, וכמו שמעידה הגמרא (ב"ב ט"ז:), למרות זאת היא נענשה על כך בעונש איום ונורא, ועל כל בן שחנה ילדה, כנגד זה היא קברה בן. למרות שהיא עשתה זאת מאהבה ומתוך רצון להטיב עם חנה!-!-! וכן מצינו אצל רחל שאמרה ליעקב אבינו הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ויעקב השיב לה: הֲתַחַת אֱלֹקים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן? (בראשית ל', א' - ב') וודאי שלא חשוד יעקב אבינו הקדוש והטהור בזלזול בבת ישראל, וכל שכן שלא בזלזול אשתו! (עיין שם בספורנו, ברמב"ן ובאור החיים, ותחכים הרבה), ברור שכל מטרתו הייתה לטובתה, כדי שלא תסמוך עליו, וממילא תתפלל לה' מקירות ליבה - ועל ידי כן תיוושע. ולמרות כוונתו הטובה של יעקב, הוא נענש על כך שהצטערה בגללו, ובנה של רחל מלך על בניו (ילקוט שמעוני צ״א).

   יהודי יקר! כל המצער יהודי, הרי הוא מצער את השכינה - ואלוקים לא יוותר לו על כך. ובפרט מי שמצער את האישה, גדול עוונו מנשוא, ואפילו אם זה בשוגג, וכמו שהזהירה הגמרא (ב"מ נ"ט.) לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, עלולה להצטער ולבכות, ואלוקים יתבע מהבעל את צערה ויענישו.

   ומובא בגמרא (כתובות סב:) מעשה נורא מאין כמוהו, אשר חלחלה אוחזת את המתעמק בו, ומזה נבין עד כמה הדברים דקים, וזה תוכן המעשה:

   רבי רחומי היה לומד אצל רבא בעיר "מחוזא" שבבבל, ולא היה חוזר לביתו - עד ערב יום כיפור. וכאשר היה מגיע ערב יום כיפור, היה שב לביתו, ובמוצאי כיפור שם פעמיו בחזרה לישיבה של רבא. כך נהג מידי שנה. שנה אחת הגיע ערב כיפור, אך רבי רחומי היה שקוע בסוגיה, ולא שם לב שהזמן עובר. והנה, אשתו שידעה שהיום בעלה הצדיק צריך להגיע, חיכתה לו בכיליון עיניים, וכאשר השעון התקדם ובעלה עדין לא הגיע, הצטערה מאוד, ומעינה זלגה דמעה. באותו רגע היה רבי רחומי לומד על הגג. לפתע נשבר אותו מקום שעמד בו, ונפל ונפטר.

   שואלים חכמי המוסר שאלה עצומה! היכן ההיגיון שבעונש שקיבל? הרי אשתו הצטערה על כך שהוא עדין לא הגיע, וכעת הענישו אותו משמים - וממילא כבר לעולם הוא לא יגיע. אם כן מה אשתו מרוויחה מהעונש הזה? מה זה הועיל לה?

   עונים חכמי המוסר תשובה מאוד מרטיטה. בכלל לא הענישו אותו! פשוט מי שמצער יהודי, באופן אוטומאטי באים לא צרות ונזקים, וזה כלל לא קשור לעונש שהוא יקבל.

   משל למה הדבר דומה? לעבד שהמלך הזהירו "אל תשחק באש". לא שמע העבד לאזהרת המלך ושיחק באש, ופרצה דליקה נוראה, ובגין כך כל גופו התמלא כוויות חמורות וכמעט שמת מפצעיו. לאחר שהבריא, קראו המלך למשפט. כאשר בא לפניו, שאלו המלך: מדוע עברת על מצוותי ושיחקת באש? השיב לו העבד: לא מספיק העונש שהענשת אותי, ששרפת את כל גופי באש ומילאת את כולי בכוויות נוראות, וכעת אתה עוד מעמידני למשפט?

   השיבו המלך: שוטה שכמוך! מעולם לא הענשתי אותך. פשוט מי שמשחק באש - האש שורפת אותו! זה לא קשור לעונש. זו פשוט "מציאות". ממילא בצדק אני מעמידך למשפט על כך שעברת על מצוותי.

   הנמשל, זה "בן אדם לחברו". כאשר יהודי מצער את זולתו, "הוא משחק באש". ומי שמשחק באש, באופן אוטומאטי באות עליו צרות נוראות - וזה לא קשור כלל לעונש שמחכה לו בשמים. וכיוון שאשתו של רבי רחומי הצטערה בגללו, למרות שזה לא היה "ביוזמתו", ולמרות שבאותו רגע הוא למד תורה, לא עזר שום דבר - ופגעה בו מידת הדין. וזה לא קשור לעונש, אלא למציאות. שהרי בעולם הזה חקק הבורא חוקים. מי שנוגע בחשמל - מתחשמל. מי שקופץ לאש - נשרף. מי שמצער את זולתו - באים עליו צרות. וזה לא "עונש", אלא מציאות ותוצאה.

   כעת, אנו נמצאים בימים של "בין המצרים", שבהם נחרב בית מקדשנו על עוון "שנאת חינם". חובה עלינו להתחזק בנקודה זו. נכון שזו נקודה רגישה ועדינה, ובפרט בדור שלנו שיצר הרע התלבש חזק על נושא זה.

   היום... כל שלושה פותחים בית כנסת ומחפשים את העשירי. (כבר אי אפשר להתפלל ביחד, ולהיות כפוף לגבאי מסוים).

   כל קבוצת אנשים מעוניינת במפלגה משלה. (כמובן "שחושבים" שעושים את זה לשם שמים). כל עֵדה פותחת ספר יוחסין נפרד. (הרי ספק דאורייתא לחומרא).

   היום המילה "אחדות" העלתה אבק, ורק ראשי ממשלה מחזרים אחריה (כאשר הם מקימים את ממשלתם והם חפצים בממשלת "אחדות", כדי לחזק את כיסאם).

   היום לצערנו יש מדור מיוחד שנקרא "רכילות", גם בעיתונות הכתובה וגם במדיה הדיגיטאלית. (קוראים לזה חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת).

   היום יצר הרע מלבה היום את כולם נגד כולם - ולא רק בעם ישראל - אלא בכל כדור הארץ. אלו רוצים עצמאות, ומדינה זו הבטיחה למחוק את שכנתה, ומי שמסתכל לעומק, נדהם מעומק העניין, עד כמה היצר משתדל לפלג את כל מה שקיים. ומדוע?

   כיוון שיצר הרע יודע שאנו בדור משיח, והוא מאוד חושש. מצד שני, הוא יודע שהקלף היחיד שלו, זה "שנאת חינם". הרי זה החריב את בית המקדש. לכן הוא עובד חזק על הנקודה הזו, ומשתדל להכשילנו בזה.

   אך אנו לא ניכנע! נתאחד כולנו בקהילה, בבית הכנסת, בכולל, ו...בבית. כן גם בבית עם האישה והילדים צריך להתאחד ולהתגבש, ולשאוף להגיע לדרגה של רבותינו שיכלו לומר "הרגל של אשתי כואבת לנו". אם נעשה כך, אם נחיה את רגש וכאב הזולת, גם בשמים יתייחסו לכאבינו ולצער גלותנו, וישלחו לנו את הגואל. מי לא חפץ בכך?