מי שרגיל להתלונן, ימצא תמיד על מה להתלונן!

   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי... אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה... לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם... וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ... וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ... וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת... וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה':  (ט"ז כ"ה - י"ז ו').

   משה רבנו ממנה את אליצפן בן עוזיאל לנשיא על בני קהת. קרח רואה את המינוי הזה "כפגיעה אישית" בו. הוא עושה חשבון מהיר, ומגלה שמשה רבנו היה אמור למנות "אותו" לנשיא - ולא את אליצפן. קורח מקנה באליצפן (רש"י ט"ז א') ומחליט לעשות דין לעצמו. הוא פותח במסע תעמולה, ומצליח לסחוב אחריו מאתים חמישים ראשי סנהדראות! כך החלה מחלוקת קרח ועדתו נגד משה ואהרון.

   ראה ה' שעם ישראל מתחיל להיסחף אחר קרח ועדתו, וחפץ להענישם. אך כמו תמיד, גם הפעם התפלל עליהם משה "הרועה המסור", והעביר את רוע הגזרה. אך מחמת שכבר קלו כל הקיצין, החליט משה לעשות סוף לעניין ולהוכיח לכולם שכל מעשיו הם אך ורק מחמת ציווי ה', ולעומת זאת "קרח", הוא זה שפועל שלא לשם שמים:

   משה פונה לעם ישראל ואומר להם: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי... אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה... לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם... וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה':

   לא חלפה שניה אחת! ועם ישראל רואה בחוש כיצד האדמה נפתחת ובולעת לתוכה את כל האנשים שחלקו על משה ואהרון, אותם ואת רכושם, הם גם שמו לב לכך שהאדמה ידעה לקחת רק את מי שהיה ברשימה של קורח וחבורתו - ולא אף אחד אחר. כמו כן הם רואים פלא עצום נוסף, כיצד יוצאת פתאום אש ואוכלת את ה250 איש מקריבי הקטורת.

   אין ספק שכעת הוכחה חפותו וצדקותו של משה. ברור גם שהמעמד נחרט ונחקק בלב כולם. הרי הפעם הם קיבלו ראיות "על טבעית" שמשה רבנו פועל על פי רצון ה' בלבד, ואין ספק שמעכשיו כולם ילכו אחריו בתמימות מוחלטת. נכון? אלא שהתורה מגלה לנו שהמצב היה אחרת!

   וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "מִמָּחֳרָת" עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר, אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'. בסך הכל עבר יום אחד, וכבר העם שוב לא בטוח בצדקת דרכו של משה רבנו! ולא רק זה, אלא הוא גם מתלונן על משה ואהרון וטוען שבגללם מתו רבים מעם ישראל במחלוקתם עם קרח, בגללם נשרפו 250 מקריבי הקטורת!

   והתמיהה מתפרצת ועולה עד לב השמים! כיצד יתכן להתנהג כך? האם יש לזה הסבר הגיוני? וכי שייך לקבל "הוכחה חותכת" - ולא להשתכנע? האומנם?!

   יש לכך רק תשובה אחת! מי שרגיל להתלונן ולקנטר, ימצא תמיד על מה להתלונן ובמה להתנגח! מי שלחם חוקו זה להעביר בקורת על השני ולחפש את הצד השלילי שבו, הדבר נטבע בנפשו ונעשה חתיכה ממנו ומאישיותו, ולא משנה מה שיוכיחו ויראו לו, ואפילו אם הוא יקבל הוכחה מוחצת שהשני זך ונקי כפיים (כמו ההוכחות שנתן משה), עדין הוא לא ישתנה ויכנע לאמת. ולא רק שהוא לא יכנע לאמת "וישתנה", אלא הוא גם מסוגל לקחת את "ההוכחה שקיבל" - ולהכפיש איתה את "האמת האמיתית". כמו שראינו לעיל, שלא רק שהעם לא נכנע למשה והתבטל אליו - "לאחר שהוכח" שהצדק איתו, אלא העם עוד הפך את משה לרוצח רע - וטען "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'...". זה כל כך עמוק ונוקב, וככל שנעמיק בעניין יותר, נזדעזע מהעוצמה יותר ויותר!!!

   כן כן, מדות רעות הנמצאות באדם, אינן עוברות ממנו בקלות, ואם הוא לא יעבוד עליהן חזק, הוא ישאר אִיתן מעוות לנצח. עד כדי כך כוחו של הרע להשתרש! ובשביל שנבין את משמעות העניין, נזכיר את דברי הגאון מווילנה שאמר, שיותר קל לגמור את הש"ס עשרים פעם, מלתקן מידה רעה אחת! ואם אנו חושבים אחרת, זה מפני שאין לנו מושג מה זה נקרא "לתקן מידה אחת"!

   עד כאן סוגיית קרח ועדתו. כעת נבדוק כיצד אנו מתמודדים אם הדברים הללו, האם אנו באמת שונים.

   אדם מגיע לביתו לאחר יום עבודה, ומגלה - שהבית הפך לְשׁוּק. בסלון יש באסטות מאולתרות של ירקות וצעצועים מעורבבים, מעשה ידי אומן של בנו המתוק מדבש - שהחליט לפתוח בסלון סניף נוסף של "כפר הצעצועים". הוא פוסע יותר פנימה, ומגלה שהמטבח הפך לתחנת מוניות בבעלות בנו בן החמש, כאשר אחיו הקטן בן השלוש אוחז בידו מטאטא ומשמש בתפקיד "שוטר תנועה", הוא מתבונן בכיורים, ומצליח לנחש "ולהריח" מה אכלו בבית במשך כל השבוע שעבר, משום שיש שם צלחות וסירים מלפני כמה ימים - שְׁמֵבָשְׂמִים את כל האזור. הוא צועד עוד קצת פנימה, ומגלה שהבלגן חוגג בכל פינה.

   לרגע הוא מסתנוור ממראה עיניו, מהריחות "הסוחפים" (החוצה), ומחפש בתוך כל המהומה הזו את אשתו הצדקת, אך הוא לא מוצא אותה! הוא לוקח את הנוצה והנר של בדיקת חמץ ומחפש בחורים ובסדקים, אך גם שם היא לא נמצאת. בסוף, לאחר מאמצים מרובים, הוא מצליח לחלוב מבנו הקטן (השוטר תנועה) את המידע המבוקש: אימא הלכה לבקר חברה!

   מיד הוא מחייג לאותה חברה - ומבקש לשלוח את אשתו בדחיפות לבית. הוא מוסיף וצועק שזה לא סובל דיחוי.

   אשתו המסכנה מקבלת את "הידיעה הבהולה", ואצה רצה אל ביתה, כאשר כל הדרך היא ממלמלת לעצמה: מי יודע מה קרה! אולי מישהו מת? אולי גנבים? אולי הבית עלה באש? מי יודע למה התכוון המשורר שאמר "שזה לא סובל דיחוי". סוף סוף היא נכנסת לבית, וכאן עדיף לדלג על הקבלת פנים החמה שחיכתה לה שם. את לא מתביישת? מה אני עז? (לפי ההתנהגות שלו התשובה היא "כן"). מה, כבר אין כבוד לבעל? תראי איך הבית נראה! תראי איך את נראית! מה, כך צריכים לקבל את פניו של המסכן - לאחר שעמל יום שלם להביא טרף לבית? את לא מתביישת להזניח את הכל - ובמקום זאת ללכת לבקר חברה? פשוט שערורייה!

   אשתו המסכנה וההמומה, משיבה ואומרת: בעלי היקר, אני מאוד מתנצלת ומצטערת על הכל, אבל דע לך שכבר שבוע שאני מאוד חלשה, הייתי היום אצל הרופא, והתברר שאני סובלת מחוסר נורא של b12 (יכול להחליש ולגרום אפילו לעילפון), מחמת זאת, אין בכוחי להזיז אצבע בבית, וכל שכן שלא להשגיח על הילדים שלא יבלגנו, ולכן הבית נראה כך. האמת היא שגם לחברה לא הייתי מעזה לצאת, אלא שהמקרה היה פקוח נפש. פשוט הבן שלה נפצע ואיבד הרבה דם - והיא הייתה חייבת לעשות לו "חסימת עורקים", ומשום שאני בקיאה ברפואה, היא פנתה אלי ובקשה את עזרתי בחסימת העורקים. הבעל העצבני והכעוס, בלית ברירה נכנע למציאות ההגיונית.

   למחרת, אשתו מתאוששת מעט מחולשתה - ומחליטה לעשות לבעלה הממורמר והמיוסר קצת טעם בחיים. היא החלה בניקיון הבית במרץ, שפשפה קרצפה והבריקה ועשתה את הבית "כמו חדש". כמובן שהיא גם לא זנחה את הררי הכביסות - וטיפלה בהם בחום ובמסירות. חילקה את הכביסה לקבוצות, הפעילה מכונות, תלתה, קיפלה, הכניסה לארון, הנה נשאר לה להעמיד רק עוד מכונה אחת, של גרביים, והיא מסיימת. היא העמיסה את המכונה, בזקה אבקה, וצנחה למיטה באפיסת כוחות.

   לעת ערב האדון הנכבד והמסודר שב לבית, ולאחר שמסיים את עיסוקיו, לפני השינה, הוא מכין לעצמו את הבגדים של מחר ליד המיטה. אך שוד ושבר! מגירת הגרביים ריקה. הוא שואל את אשתו על העניין, והיא מתנצלת ואומרת שהגרביים במכונה, ואם הוא יוציא אותם עכשיו - עד הבוקר הם יספיקו להתייבש. בעלה ניגש למכונה, והנה מתברר לו שאשתו שכחה ללחוץ על כפתור ההפעלה של המכונה, וכעת הוא "בבעיה עצומה".

   מיד הוא מתחזק בדברי התנא באבות שאמר "הוי עז כנמר... גיבור כארי...", ועם כל המטען הזה הוא בא לאשתו ומתחיל "לנבוח": איזה אישה קבלתי, יום אחד הולכת לבקר חברה ומזניחה "את הבית", יום נוסף היא לא עושה כביסה ומזניחה "אותי", ומיד הוא נזכר גם שאבא שלה קמצן, ואח שלה גנב...

   בעל יקר, מה אתה מקשר את כל העולם לגרביים שלך! קודם כל, הרי היא כן חשבה עליך, היא ארגנה לך את הכביסה במכונה, אלא שבסך הכל היא "שכחה" ללחוץ על כפתור ההפעלה, דבר שיכול לקרה לכל מי שמנהל את המפעל המורכב והמסועף הזה שנקרא "בית". כמו כן, הובהר והוברר לך אתמול שהבית הוזנח מחמת חולשתה - ולא מרוע לב. אתה גם יודע שהיא לא הלכה לחבירה "לכוס קפה" - אלא "לפיקוח נפש". כמו כן, ברור לך שהיא לא אשמה בתכונות הרעות של אביה ואחיה. בקיצור, כל הקושיות שלך מתורצות. אז על מה הרעש והקצף? כיצד נזכרת בכל ההיסטוריה שלה ושל המשפחה שלה? האם זה לא אחד מהסממנים של קרח ועדתו? זה הרי ממש משל ונמשל!

   במשל: כאשר משה מינה את אליצפן לנשיא וזה לא מצא חן בעיני קרח,  קרח נזכר בכל ההיסטוריה של משה. הוא נזכר שאת עצמו הפך למנהיג, את אחיו הוא שם לכהן, קרח כבר החליט שמשה משתרר על עם ישראל ומחלק את התפקידים לפי האינטרסים שלו. קרח קינטר על כל מעשיו של משה - כשלא מצא חן בעיניו "פרט אחד".

   בנמשל: כאשר לא היו לבעל גרביים במגירה, הוא נהם כארי בסוגרו והחל לפתוח את דפי ההיסטוריה ולשלוף משם את כל המומים שמצא באשתו.

   במשל: משה מוכיח לכולם שהוא בסדר, ולמרות זאת, למחרת העם ממשיך במתקפה על משה.

   בנמשל: האשה  הוכיחה וביארה שכל מעשיה הגונים ושקולים, וכמו כן, על התקרית האחרונה של הגרביים היא התנצלה, ולמרות זאת, בעלה בחר להתעלם מכל ההסברים וההתנצלויות - והזכיר לה את כל ההיסטוריה שלה - והפך אותה לפושעת מסוכנת. האם הוא לא נהג בדיוק כמו קורח ועדתו?

   קשה להודות, אבל הדוגמא הזו אולי מדי "צבעונית" - אך כלל וכלל היא לא "קיצונית"!

   אנשים לפעמים ברגע של צער או לחץ, פותחים קלפים עשירים בדמיון, מתעלמים מנימוקים והסברים, והופכים את זולתם "מצדיקים לרשעים", ואוי למי שינסה ליישר אותם על טעותם ולהשליט את הצדק על חשיבתם. לא רק שהם יתעלמו מכל ההסברים וההוכחות שלו ולא ישנו את "מבטם השלילי" על זולתם, אלא הם גם יעיזו פניהם נגד אותו ידיד שבא לעזור להם, וישמיעו בפניו פתגמים עסיסיים ודוקרנים, כמו אתה יועץ נישואין פסול. יש לך עצות "אחיתופל". בגלל אנשים כמוך אין לאנשים שלום בית... בקיצור... "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' ".

   מי שמתעסק קצת עם מקרים של "שלם בית", יודע עד כמה הדברים מדויקים, והסיפור הצבעוני הנ"ל אינו נדיר. לפעמים אתה יושב עם "זוג" ומנסה ליישר מחשבות, לסלק תמיהות, ליישב הדורים, אך אחד מבני הזוג נשאר עקשן - עד כדי איבוד הדעת! הוא מתנהג כמו "תינוק". הוא נכנס עמוק אל "הרגש" - ומעוור לעצמו את "השכל". לפעמים בתים מתפרקים בגלל שטויות, וכאשר חוזרת הבינה לבני הזוג - כבר מאוחר. הם כבר... התגרשו.

   האמת היא ש... 99.9% מבעיות השלום בית, זה בעיות של "מידות - וחוסר תקשורת נכונה" בין בני הזוג. אין ברירה, חייבים להודות בעובדות. והרי כאשר אין תקשורת נכונה, ממילא אין גם שמחה וסיפוק - והבית נראה כמו שדה קרב בו מתנהלת מלחמת הישרדות מתמדת - כאשר כל אחד מנסה למשוך לצד שלו ולרומם את כבודו הדרוס או האבוד.

   *זה פלא שיש בדיחה מפורסמת "שזוגות מאושרים" יש רק בחנות נעלים?

   *זה פלא ששמונים אחוז, כאשר נשאלו: אם לפני החתונה היית מכיר את אשתך כמו שאת מכיר אותה היום. האם היית מתחתן איתה? שמונים אחוז מהנשאלים השיבו "לא"! וגם בעשרים אחוז הנותרים, רק ה' יודע מי דובר אמת "באמת".

   *זה פלא שאמר אותו ליצן, שמכל ארבעה זוגות שמתחתנים, אחד מתגרש, השני מתכנן להתגרש, השלישי מתבייש להתגרש, והרביעי לא מתגרש - כי הוא לא מאמין שיש אלטרנטיבה.

   *זה פלא שיהודי גדול אמר: כאשר אני הולך ברחוב, אני יודע בדיוק מי נשוי ומי לא. אם הוא מחייך - הוא רווק! אם הוא קפוא או עצבני - הוא נשוי.

   *היום "ברחוב", כמעט אף אחד לא מאושר בנישואין שלו.

   ובאמת מה הפיתרון לכל "העיסה" הזאת? כיצד באמת אפשר לשנות את כל הנתונים הנ"ל - ולהפוך לחייכנים ושמחים יותר?

   * להפנים את המסר של הפרשה ולעבוד על המידות!

   * להתחיל לחפש בשני את הטוב ולראות אותו "באור ירוק" - ולא "באור אדום"! לחשוב עליו חיובי! להעריך אותו!

   * להודות על (מעט) הטוב שמקבלים ולדעת לומר עליו "תודה"! (עיין בגמרא יבמות סב. במעשה עם רב, ובדברי רב שאמר "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מהחטא, ותבין באיזו דקות ורגישות מדובר).

   * לחפש את "השלום" - ולא את "האינטרס האישי! לא להרהר ולערער אחריו בכל הזדמנות!

   זה הרי בעצם היה "משה". הוא חיזר אחר השלום - ולא אחר הניצחון (ט"ז י"ב ברש"י). גם "יהושע וכלב" בפרשה הקודמת חיזרו אחר השלום וטובת הכלל - למרות שניסו לרגום אותם באבנים (י"ד י'). רק כך ניתן להנהיג אומה או בית ולהצליח ביד רמה. על ידי שבירת המידות וחיזור אחר השלום, על ידי "עין טובה", להתבונן בבן הזוג במעלות שיש בו ולא בחסרונות.

   שהרי למי אין חסרונות? וכי אתה מושלם? לא! אם כן מדוע תתרברב על בן זוגך כאשר מצאת בו חיסרון? זכור שהנוסחה היא כך: "שנינו" טובים. "שנינו" גם לא מושלמים. "לשנינו" יש חסרונות. ומי שהולך ראש בראש ומחפש בבן זוגו את הרע והפסול, הופך לתלמיד של "קֹרח", ודרכו לא תצלח. אך מי שיודע לחזר ולתמרן אחר השלום, זוכה ובביתו שורה השכינה - ונמצא גם השפע הרוחני.

   כולנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: שים "שלום", טובה, ברכה, חיים, חן, חסד, רחמים... ובסוף חותמים "המברך את עמו ישראל בשלום". והשאלה נשאלת: ומה עם שאר הרשימה שהזכרנו? מה עם "טובה ברכה חיים חן חסד ורחמים", למה בזה לא חותמים?

   משום שהכל כבר כלול במילה "שלום"! פתחנו בשים "שלום" - שזה הכל!!! באמצע נכנסנו "לפרטים", ובסוף בחתימה הזכרנו שוב פעם את "הכל" בכלליות על ידי המילה "שלום".

   אכן השלום הוא הכל, ומי שיודע לחזר אחריו, זוכה לכל הברכות הנ"ל - ומצליח להתמודד בביתו עם כל מצב בס"ד. לחילופין, אנשי מריבה ומדון, סופן צער ואבדון. תשאלו אפילו את קרח!!!

   האם מישהו חושב אחרת?