"אמונה" זה יסוד גדול. האם זה עד הכסף?
"אמונה" זה יסוד גדול. האם זה עד הכסף?
וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ... וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ… הָאָרֶץ... אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: (י"ג כ"ה - ל"ג).
עם ישראל מבקש ממשה לְרָגֵל ולבדוק את הארץ המובטחת להם. האִם היא טובה? האִם נוחה היא לכיבוש? וכו'.
משה שואל את ה' אם לשלוח מרגלים לרגל את ארץ ישראל כרצון עם ישראל - או לא. עונה השם: אני כבר אמרתי להם שהארץ טובה מאוד. אך אם העם לא מסתפק בזה והוא חפץ לבחון את העניין "בעיניים גשמיות", איני מונע ממך לשלוח מרגלים. אך דע לך שבגלל שהם לא מאמינים בי מספיק והם רוצים לבדוק בעצמם אם זה באמת כך, בגלל זה אני אתן להם מקום לטעות בדברי המרגלים ולהבין שהארץ רעה וגרועה, דבר שיוביל לכך "שהם" לא ירשו את הארץ - אלא זרעם יירש במקומם! (ע"פ רש"י י"ג ב').
בסופו של דבר משה רבנו נעתר לרצון עם ישראל. הוא בוחר נציג מכל שבט - ושלח אותם לתור את הארץ. לאחר ארבעים יום חזרו המרגלים כאשר הם מציגים התרשמות קשה מאוד ממה שהם ראו: אנשים משונים גבוהים ומפחידים! ארץ אוכלת יושביה. בכל מקום שתלך, תראה שם לוויה! ערים בצורות וגדולות שלא פשוט להכניעם ולכובשם! פירות מוזרים ומשונים!
העם שמע את הדברים ונסחף אחרי המרגלים וביכה את גורלו - וכפר בה' (י"ד ד' ברש"י) ונגזר עליו למות במדבר.
זה סופו של מי שמנסה לבחון את דברי השם! זה סופו של מי "שמאמין", אך רוצה "גם" לבדוק את הדברים בעיניים גשמיות. הוא עלול להפסיד את העולם הזה ואת העולם הבא - ולהגיע עד כדי כפירה בה'!
אלא שדבר אחד דורש ביאור: הרי המרגלים בסך הכל סיפרו "מה שהם ראו". הם אמרו "אמת". אם כן כיצד אפשר לקבל את המצב הקודר שהם ציירו, ומצד שני להאמין שארץ ישראל "טובה מאוד"?
חז"ל הקדושים מגלים לנו, שכל מה שראו המרגלים - זה דברים חיוביים בלבד! לדוגמא: מה שהם טענו שבכל מקום שהם הלכו הם ראו רק "לוויות", זה לא מפני שזו ארץ מלאה מחלות וחיידקים, אלא זהו נס שחולל ה' באותם ימים, כדי שיושבי הארץ יהיו עסוקים בקבורת מתיהם - ולא יתמקדו במרגלים, דבר שיקל עליהם את ריגול הארץ.
וכן מה שטענו המרגלים שהם יושבים בערים בצורות וחזקות, זה בשורה טובה מאוד, כיוון שזה מגלה שהם "עם חלש" שלא סומך על כוחו, ובאמת אין לו כח להילחם.
וכן מה שהמרגלים טענו שהאנשים שם גדולים במידותיהם, זה מראה שהאוכל שגדל שם "בריא ומזין".
חז"ל הקדושים מלמדים אותנו שכל מה שראו המרגלים היה אמת, אך הם לא פירשו אותו נכון, ובעצם הכל היה חיובי בלבד.
עד כאן - היסטוריה. אך מה אנו לוקחים מכאן "צידה לדרך", שיועיל לנו בעבודת ה'? מה זה מלמד אותנו לדורות?
כולנו יודעים ש... "האמונה" היא מיסודי הדת. ומי שלא מאמין בזה, אין לו חלק וזכות עם ישראל. ועניין האמונה הוא, להאמין שהאמת כך, ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. (ספר החינוך מצווה כ"ה).
כעת אנו למדים שהאמונה בה' כוללת בתוכה שלושה נקודות. נקודה ראשונה: אם השם אמר על דבר מסוים שהוא טוב, אסור לנסות לפקפק או לבדוק את הדברים אם הם באמת כך. נקודה שנייה: מי שבוחן את דברי השם כמו שעשו המרגלים, בסופו של דבר מפסיד מכך! משמים יטעו אותו! (רש"י י"ג ב') נקודה שלישית: במקום שנגמר השכל (ההבנה), מתחילה האמונה! פירוש: זו לא חכמה להאמין רק במה שמבינים. מפני שאז יתכן שאנו לא עושים מפני "שה' אמר - אלא מפני שאנו מבינים בשכל שזה מומלץ". אלא החכמה להתבטל ולהאמין גם במה שלא מובן ואפילו נראה תמוה. זו נקודת המבחן לאדם המאמין.
לכן, גם אם בעיני בשר אנו רואים ההפך ממה שאמר ה', לדוגמה: השם אמר שהארץ טובה, ואנחנו רואים שזה לא כך, אסור לנו להתפתות ולהאמין למראה עיננו. משום שברור שאנחנו לא רואים נכון! אין ספק שבגלל ראייתנו המוגבלת - אנו קוראים את התמונה בצורה שגויה. אנחנו לא יודעים מה עומד מאחורה. צריכים אנו להפנים שיש דברים שאלוקים מנע ממנו להבין - וציווה אותנו להאמין שזה כמו שהוא אומר - ולא כמו שנראה לנו בעיניים גשמיות.
(ובפרט שהעיניים שלנו משוחדות, שהרי יש בעולם דבר שנקרא "יצר הרע", שכל מטרתו היא לקעקע ולבלבל ולהטעות את עיננו, לכן ראייתנו לא תמיד נכונה וזכה).
זה נשמע מאוד פשוט והגיוני, אלא שבחיי היום יום, יש איזו נקודה אחת ששם זה לא בדיוק ברור לנו, והיא כאשר צריכים להשקיע ולהוציא כסף על עבודת ה'. לדוגמא: כולנו מכירים את הגמרא (ביצה ט"ז.) שאומרת שכל מזונותיו של אדם קצובים לו, חוץ מהוצאות תלמוד תורה, שבתות, ימים טובים, וראשי חודשים. אך האם אנו יכולים לומר על עצמנו שאנו מאמינים בזה "בתמימות ובשלמות"? האם אנו מוציאים עבור השבת את "כל" מה שנחוץ, או שלפעמים אנו מחפשים את הסוג ב'? האם כל מה שהילד צריך עבור לימודיו בתלמוד תורה אנו נותנים לו מיד וביד נדיבה, או שלעיתים אנו מעגלים פינות מהנימוק "זה הוצאה כבידה מדי"?
לעיתים אנו עושים חשבון "שִׁכְלִי קר", ואילו אם היינו מאמינים "באמת ובתמים" שיש הבטחה משמים שזה חוזר, היינו מענגים את השבת עוד יותר! היינו מוציאים הוצאות תלמוד תורה לא לפי המאזן בבנק, אלא כפי שצריך!
כן כן, יצר הרע יושב לו בתוך הראש שלנו "במזרח" ומנווט את התנועה ביד רמה, והוא מכריע לנו את הספיקות בעבודת ה': תפילין - זה נחוץ. אך את ההידור - תשאיר בחוץ! תלמוד תורה - זו התכלית. אך שכר הלימוד - מאוד מרטיט! את השבת - חובה לכבד. אך האם בבנק זה לא כבד? מצוות צדקה - חשובה עד מאוד. אך אל תיתן עוד ועוד. הכנסת אורחים - זה חסד עצום. אבל אפשר לעשות גם בצמצום.
כאשר אנו מנסים להזכיר ליצר הקשיש "שהכל משמים", שבסוף זה חוזר, שממצווה לא מפסידים, יצר הרע מיד מעורר לנו ספיקות. האם פעם מישהו קיבל צ'ק בדואר מאלוקים עבור הוצאות שבת שהוציא?
ואנחנו לא שמים לב שהיצר עובד עלינו ומעוור את עיננו! שהרי בשביל להחזיר לנו את הוצאות השבת, אלוקים לא צריך להפקיד לנו כסף בבנק. מספיק שהוא מוותר לנו על כאבי שיניים והוצאות טיפולים. שהוא נותן למקרר לִחְיוֹת למרות שהגיע זמנו. שהוא נתן לנו ילדים בקלות ואכמ"ל. יש לאלוקים הרבה דרכים כיצד להשיב לנו את הכסף. ואת זה היצר מעלים ממנו, ובמקום זה הוא נותן לנו להסתכל על המציאות בעיניים גשמיות, ועל ידי כך הוא מערער לנו את האמונה בהשם.
הבעיה היא שאת כל זה אנו יודעים, ובכל זאת, כאשר צריכים להוציא כסף ולהשקיע... יצר הרע מצליח לדחוף את האף ולבלבל אותנו בעניין האמונה, כמו בדוגמא הנ"ל. האם יש עצה נגדו?
אכן מי שמנסה לנהל "דו שיח" עם היצר, הוא במצב קשה. שהרי יצר הרע הוא שועל וותיק הבקיא היטב במלאכתו, ואילו אנחנו טירונים וירוקים מדי לידו, והסיכוי שלנו קלוש. אך מי שרוצה להצליח מולו, כל פעם שבא אליו יצר הרע ומנסה לנהל "משא ומתן" איתו, יברח ממנו וישנן לעצמו את היסוד הבא:
כל יום אנו אומרים בתפילה: ברוך אלוקינו שבראנו "לכבודו". אנו משועבדים לה' - וזו התכלית שלנו. וכן כבר אמר דוד המלך בתהילים (קט"ז י"ב): מה אשיב לה'? כל תגמולוהי, עלי! פירוש: כל מה שגמל עימי ה' ונתן לי, עלי להשיבם לו. שהרי בחסד ניתנו לי ולא בדין. ממילא כל מה שאתן לה' - זה כבר מגיע לו (רד"ק).
