אז מה אם יש לך עניבה אדומה?

   וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (במדבר ט"ו ל"ט).

   הפסוק הזה כתוב במזוזה, בתפילין, אומרים אותו שלוש פעמים ביום בקריאת שמע, אין אחד בעולם שלא מכיר אותו. אלא שלפעמים דווקא בגלל שנתקלים בו כל כך הרבה - דשים ומתבוננים בו פחות.

   לא ניכנס להרבה דוגמאות - אך נביא כאן דוגמא אחת: בפסוק אנו אומרים וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: ולכאורה כיצד זה עובר בשתיקה? מדוע לא מתרוממות הגבות ושואלות הלבבות מה ביאור הפסוק?

   שהרי השכל הישר אומר שיש לכתוב כך: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם ולא תזנו אַחֲרֵיהֶם? כיוון שרק לאחר שהאדם רואה - הדמיון שלו מתפתח והוא עלול "להתחיל" לחפש את הזוהמה שראה במקום נוסף! אם כן מדוע כתבה התורה אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים - בלשון הווה?

   כן, אדם חושב שאם הוא נין של הרמב"ם ונכד של בבא סאלי או שיש לו עניבה אדומה מקטיפה והוא מנהל מוסד גדול - הוא כבר מחוסן מפני יצר הרע. אנשים בטוחים שאם הם עטופים בקדושה ולומדים תורה, אם הם מנשקים ידיים של באבות ותורמים לאגודת אזוב וכפות תמרים, יצר הרע כבר מתרחק מהם כמו מאש. ואותם נשמות טובות וטועות שכחו "שהם רק בני אדם"!

   וכשאומרים "רק בן אדם" הכוונה היא לדברי חובת הלבבות (שער היחוד ה') שכתב בזה הלשון: בן אדם! ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך... המושל בסודות נפשך... אתה ישן לו והוא ער לך, אתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך.

   אחרי שהבנו שיצר הרע מתכנן עלינו עשרים וארבע שעות "גם כשאנו ישנים וחולמים על המשיח", נזכיר את דברי הגמרא (מכות כג:) שאומרת: גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן! ואם הגמרא אמרה את זה בצורה כל כך חדה, אין לנו ברירה אלא להודות שאכן זה כך.

   אכן, המעבר מהקדושה לטומאה, עלול להיות מהיר "כהרף עין". הניסיון הזה שייך בכל מקום. וגם כאשר האדם נמצא לבדו בבית סגור והוא נעול בד' אמותיו, הוא יכול "לטייס" לעולמות אפלים ולמבואות המטונפים - ברגע אחד.

   כעת אנו מקבלים את התשובה על השאלה מדוע כתבה התורה אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים בלשון הווה. שהרי 24 שעות יצר הרע מסית את לב האדם לטינופת ולזוהמה. 24 שעות נאמר עליו: "עריות", נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן. התכונה הזו "מופעלת תמיד" - והזהירות מפניה נדרשת לעולם.

   אכן, מי שרדוד ביראת שמים, קשה לו להבין את העניין. הוא לא מוכן להודות בנתונים הללו. אך מי שזכה להתקדש ולהתרומם ברוחו וביראתו, ככל שהוא קדוש ומרומם יותר - כך הוא נשמר יותר ויותר, והוא מבין היטב את חומרת וסכנת העניין.

   כמו שמסופר (מובא בר"ן קידושין יג. בדפי הרי"ף) על האמורא הקדוש רב יוסף, שקיבל על עצמו שלא להסתכל חוץ לארבע אמותיו (שתי מטר מכל כוון). רב יוסף הרי היה ענק בתורה, קדוש וטהור, ומה הוא צריך לסייגים הללו? וכי הוא לא הצליח לכבוש את יצרו בנקודה הזו? הוא אשר אמרנו. ככל שהאדם קדוש יותר, כך הוא רגיש יותר לענייני הקדושה, משום שהוא מבין שזו פרצה פתוחה תמיד - ודרושה בה זהירות יתרה.

   ממשיך הר"ן ומספר לנו: למרות קדושתו של רב יוסף המשימה הזו הייתה קשה לו! ובכדי לא לעבור על הקבלה שקיבל - הוא לקח שתי שיפודים מלובנות באש וסימא בהן את עיניו!-!-!

   וכעת יהודי יקר אשאלך שאלה: אם רב יוסף ענק שבענקים, ספר תורה מהלך, ירא שמים למהדרין מן המהדרין שהיה מוכן לסמא את עניו למען בוראו, העוצמה האדירה הזו טענה שקשה שלא להביט חוץ לארבע אמות, מה נאמר אנו אזובי הקיר?

   ושמא תאמר: מה כבר עלול לקרוא מהבטה אחת, הרי אני ענק בתורה וביראת שמים? לשם כך נזכירך את המעשה שהיה לרב עמרם חסידא המובא בגמרא (קידושין פא.) ... ופעם אחת עברה שבויה על הפתח שבעליית ביתו, ומרוב יופייה בקע קרן אור לתוך הבית, ויצרו של רב עמרם חסידא בער בו, עד כדי כך שהצליח להרים לבדו סולם שעשרה אנשים צריכים להזיזו - והחל לטפס לעלייה. כאשר ראה שכלו כל הקיצים והוא עומד להיכשל, זעק ואמר: אש בבית של עמרם אש בבית של עמרם". תלמידיו ששמעוהו צועק לעזרה באו במהירות כאשר כדי מים בידיהם בשביל לכבות את הדלקה, וכשראו את רבם על הסולם בדרכך לעבירה, אמרו: ביישתנו רבנו. אמר להם מוטב שתתביישו בי כאן ולא למעלה. ולמרות שהוא שגג ולא יזם את הרְאִיה מעצמו, השפיע עליו הראיה מאוד ולא יכל להתנתק ממנה. אך מחמת גדלותו ביראת שמים, ביזה את עצמו וקרא לתלמידיו - וזכה להינצל. הנה כעת למדנו מה כוחה של "הבטה אחת" בשוגג של אדם קדוש, לאיזה אסון היא יכולה להוביל.

   את זה רוצה התורה שנפנים, ולכן היא כתבה אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים בלשון הווה, שהרי גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן והנפילה לשם היא דקה מחוט השערה, ובלשון הגמרא זה מכונה "אש בנעורת ולא תהבהב"? (סנהדרין לז.).

   האמת היא שלא רק "הבטה" על טומאה - מזיקה, אלא אפילו "אוויר טמא", גם בכוחו להשפיע.

   וכמו שמסופר על בבא מאיר שהיה צריך לקבל את פני אביו בשדה התעופה, ומי ששמע קצת על קדושתו של הבבא מאיר מבין שעמדה לפניו משימה לא קלה! מצד אחד כיבוד הורים, ומצד שני ביקור במקום פרוץ כשדה תעופה. מה עשה אותו צדיק? לקח קבוצת תלמידים שתקיף אותו היטב ותמנע מכל אישה להתקרב לאזור, ובנוסף לכך כיסה את ראשו צווארו ופניו בג'לביה שלבש, וכך צעד בשדה תעופה לקראת אביו.

   לאחר עשרים וחמש שנה פגש אותו אחד מהתלמידים שהקיפו אותו בשדה תעופה ואמר: הרב זוכר את המעמד המרגש של קבלת פני אביו בשדה תעופה? אַהּ, איזו אווירה של קדושה והתעלות שררה אז, כל פעם שאני נזכר במעמד הזה אני מתרגש מחדש. השיבו בבא מאיר: אל תזכיר לי את המעמד הזה, זה רק מצער אותי! כיוון שעד היום לא הספקתי לתקן את מה שקלקלתי אז, כי האוויר המזוהם משפיע!

   בבא מאיר הקדוש שתלמידיו הקיפוהו כחומה בצורה ובנוסף לכך עטה על פניו גלימה, כך שוודאי לא נטמאו עיניו, למרות זאת אמר עדיין לא תיקנתי את מה שפגמתי אז!

   כמובן שזה לא במושגים שלנו, והלוואי שאלו יהיו חטאינו. אך מכאן ועד לִקְרֹא את הכותרות שבראשי העיתונים הנמצאים בדוכנים, בחדרי המתנה, בעיתון שעוטף את הדג, מכאן ועד לתת לילדים להסתובב אצל הדודה או שכן כשבביתם מסתובבים חיידקים קטלניים כדוגמת משחקי מחשב, אינטרנט, סרטים "חרדים" (יש בכלל דבר כזה?), מכאן ועד "לכבד" בביקור נימוסים - זוג שמתחתן בחתונה מעורבת, הדרך רחוקה!

   ואם אדם מצוּוה לשנן בכל יום שלוש פעמים את הפסוק וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, זה אומר שנושא זה טעון אצלו חיזוק תמיד - והתורה רוצה שהוא יחדיר את זה עמוק לוורידים, יקום עם זה (קריאת שמע של שחרית), יאכל עם זה ארוחת ערב (קריאת שמע של ערבית), ויעלה עם זה לישון (קריאת שמע שעל המיטה)!

   ומי שלא חי כך, שיידע לו שהוא אומלל גדול, כיוון שיצר הרע יכול לקטוף אותו בקלות, שהרי כשלא מודעים לסכנה - לא מתגוננים מפניה כראוי - וקל לאויב להיכנס ולכבוש כאוות נפשו.

   חכם חושב "לפני" - איך לא להיכנס לבוץ.

      שוטה חושב "אחרי" - אולי אני בכלל לא בבוץ!