מה העצה נגד "באבא רגל"?
מה העצה נגד "באבא רגל"?
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (דברים י"ג ב' - ד').
בפסוקים אלו מזהירה אותנו תורתנו הקדושה, שאם יבוא אדם וינסה להסיט אותנו מדרך ה', לא נתפתה לדבריו. ואפילו אם יעשה אותו נביא שקר "מופתים" בכדי להוכיח את צדקתו, גם אז אין להאמין לו. ואם ישאל השואל, כיצד יתכן שה' מאפשר לנביא שקר להצליח לעשות "מופתים" ולהטעות איתם את הציבור? מדוע הוא לא חוסם לו את האפשרות הזו? עונה התורה, שהעניין הזה נועד כדי לבחון אותנו האם אנו אוהבים את ה' והולכים אחריו באש ובמים - ולא מתבלבלים ממופתי השקר, או שמא ח"ו איננו אוהבים את ה' - וכל נביא שקר מצליח לשנות אותנו על ידי מופתיו ולהטוטיו. [ובאמת הנביא שקר לא פועל מכוחות הקדושה - אלא מכוחות הטומאה והכישוף (רבינו בחיי)].
עד כאן הדברים ברורים. אך לכאורה יש לעמוד קצת על הלשון:
מדוע התורה משתמשת בלשון של "אהבה" (לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה'), למה היא לא משתמשת בלשון של "יראה" (לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם יראים אֶת ה')? הרי כאן זה לא מבחן "לאהבת" השם אלא "ליראת" השם. המבחן הוא לבדוק את רמת "היראת שמים" של האדם, האם היא איתנה וחזקה, או שמא היא מִשתנה בקלות. אם כן מדוע תולה התורה את הדבר "באהבת ה' "?
בשביל לענות על שאלה זו, עלינו לברר מהו המושג "אהבה".
ובכן, אם ניקח שני ידידי נפש אשר אהבתם ממש "כדוד ויהונתן", ובפרט אם ידידותם עמוקה וותיקה כבר עשרות שנים, ידידים אשר סומכים איש על רעהו בעיניים עצומות, עד כדי כך שאפילו חשבון הבנק שלהם "משותף", בקיצור, זוג שניתן בהחלט לכנותם "אחים" ולא "ידידים".
מה יקרה אם נבוא לאחד מהם "ונרכל" באוזניו על ידידו? "מדרך הטבע" הוא ינסה לדחות את הדברים. הוא יצדיק את ידידו וידונו לכף זכות. הוא יתעקש לתת למעשה זווית ראיה חדשה שתתן קצת אור על אותו ידיד. הוא לא ייכנע כלל לדברי הרכילות!!! מדוע? "כיוון שהוא אוהב את ידידו אהבת נפש", ובפרט שהוא מכיר את תכונותיו התרומיות "לפני ולפנים", לכן הוא לא מוכן לקבל את דברי הרכילות על ידידו. ואפילו אם יאמרו שיש בסיס לכך שהמעשה הוא רע ויביאו על כך נימוקים הגיוניים, עדיין הוא ינסה לראות את התמונה באור יותר עַדִין ומתון, והוא יתלה את הרכילות בכך שמישהו מנסה "להרוס" את ידידותם מתוך קינאה ושנאה וכדו'. בשורה התחתונה, הוא לא יאמין לדברי הרכילות.
כמובן שכל זה כאשר מדובר בידיד נפשו. אך אם מדובר באדם זר, ואפילו אם הוא שכן שלו, הוא לא "ילחם" לסנגר על אותו אדם בצורה מיוחדת.
ולכאורה מדוע? למה כאשר מדובר בידיד נפשו, הוא מנסה בכל כוחו לבוא לטובתו ולהצדיקו. ואילו כאשר מדובר באדם שזר לו, הוא לא טורח עד כדי כך?
משום שאת ידידו הוא "אוהב". הוא מעוניין בטובתו. לכן הוא לוקח את העניין באופן אישי - ויוצא למחמה על שמו וכבודו. אך כשמדובר בסתם אדם שאין לו "אהבה עזה" אליו, הוא לא יוצא מגדרו עבורו. לכן בקלות הוא גם עלול להאמין לרכילות שמספרים עליו.
כאן אנו רואים "בחוש" שיש הבדל בין אדם הפועל "מאהבה", לבין אדם שלא פועל מאהבה.
כעת החידה נפתרה. הרי בפרשתינו מדובר בנביא שקר המביא ראיות והוכחות לנבואותיו, ממילא מדובר בעסק מורכב ורגיש מאוד, שהרי קשה שלא להאמין לו. בשביל חידוד העניין, בואו ננסה לרגע להיכנס לאותם נעליים של האנשים הקטנים הפוגשים נביא שקר:
ביום בהיר, קול תרועה עובר במחנה ומודיע על כך שבאבא רגל יתארח בשבת בעיר, וישכון כבוד בבית הכנסת המרכזי, וישא מדיברות קודשו בין מנחה לערבית.
אתה חוקר וחופר כדי לדעת מיהי אותה דמות אלמונית, והנך עומד עם פה פעור לנוכח הנתונים המתגלים לך. מתברר שמדובר ביהודי קדוש, נביא ה', יהודי הבקיא בכל רזי התורה, מחבר ספרים שהעמיד אלפי תלמידים, ומתברר לך שבליל שבת הוא אמור להעביר מסר "סודי ומיוחד" לאומה. יודעי דבר מציינים שהמסר הזה נאמר לו בנבואה - והוא גם יוכיח את אמינותו על ידי אותות ומופתים על טבעיים, משהוא מעין "תחיית המתים" שהוא מתכנן לעשות.
ליל שבת מגיע, קהל רב צובא על הפתחים, השמשים של הרב עולים לבמה, מפזרים ריחות של ערק, תוקעים הדסים בכל פינה, ומכינים את הכל לקראת בואו של באבא רגל. כמובן שעד שהרב מגיע לבמה, הם מגלים לקהל שמדובר באדם קדוש ומיוחד אשר לו סיג ושיח עם מלאכים ושרפים, איש אשר ברכותיו קורעות את השמיים ומתקבלות לאלתר, צדיק שעיניה רואות דרך הקירות, הם מספרים לקהל "מעשה ניסים" שהרב עשה, כיצד החיה מתים, ריפא חולים, התיר אסורים וזקף כפופים, ובעוד שהקהל בולע בצמא את הסיפורים, לפתע מושלך הס, עיני כולם מופנות אל הדלת, באבא רגל נכנס.
זקן לבן ארוך לו עד ברכיים, גלימה צחורה עוטפת את גופו - כולל ראשו, כולו קורן קדושה והוד. הרב האחוז בשני תלמידיו צועד לבמה, משתעל קלות, עוצם את עיניו הטהורות, ממתין כמה שניות, ו...ממטיר חידושי תורה שלא שמעתם אוזן אדם מעולם - ואפילו לא אוזנו של המן. כזה מתוק וטעים, פנינים אמיתיים ממש. הזמן נוסע וחולף, הדרשה מתארכת, והנה הרב מגיע "למידע הסודי".
דבר ראשון הוא מקדים ומזכיר להם שכבר בעבר הוכח על ידי מופתים שהוא נביא אמת (תורה תמימה על המקום), לאחר התזכורת הזו הוא מודיע כך: שבוע שעבר, עם דמדומי חמה, כאשר השמים היו צבועים בכל צבעי הקשת, הייתי בחדר הלימוד שלי מוקף בְּסְפָרַי, ופתאום אני מקבל נבואה מה', "שבאופן חד פעמי", "לשעה אחת", עם ישראל צריכים לעבוד את אליל פלוני. זה אולי נראה בקשה תמוהה, אך דעו לכם שיש לכך סיבות נסתרות הקשורות "לזירוז הגאולה". (רמב"ן י"ג ב'). וכיוון שה' יודע שלא תירצו להאמין לי, לכן הוא נתן לי כוח לעשות "אותות ומופתים" ולהוכיח בכך את צדקת דְבָרַי. ואכן אתן לכם שלושה מופתים: המופת הראשון יהא ביום ראשון הקרוב, שלא תזרח בו השמש כלל. המופת השני יהא ביום שני, שירד בו גשם כבד מבלי שיהיה בשמים אפילו ענן אחד דק, והמופת השלישי יהא ביום שלישי, שכל החתולות הלבנות שיהיו בעיר באותו יום - יהפכו לתרנגולות.
נו, בהתחלה זה נשמע מצחיק, ומתעקשים לא להאמין. אך כאשר הגיע יום ראשון והשמש לא זרחה, וביום שני ירד מבול. וביום שלישי, החתולות הלבנות הפכו לתרנגולות, כעת כבר מסתכלים על באבא רגל כעל נביא ה' קדוש וטהור - ומוכנים לקיים את כל דבריו לאלתר. לא כך? האם למישהו יש ספק ?
כיוון שהתורה ידעה שיכול להתרחש מקרה של "נביא שקר" מאוד משכנע, כמו המקרא של באבא רגל, לכן היא כתבה בסוגיית "נביא שקר" שזה מבחן "באהבת" השם ולא "ביראת" השם. מדוע?
ראינו מקודם שאדם שאוהב מישהו ומחובר אליו בלב ונפש, הוא יהפוך את כל העולם - כדי לשמור על כבודו של ידידו. הוא יסנגר עליו - כנגד כל הכללים והנתונים. הוא לא ייכנע לשום הכפשה או כפירה בידידו.
אותו הדבר גם כאן! אדם "שאוהב" את ה' בלב ונפש, לא ימכור את אמונתו בעד שום נבואת שקר. ואפילו אם יעשו לו את האותות והמופתים הגדולים ביותר, הוא "כביכול" יסנגר על ה' - ולא יסכים לבגוד בו ולעבוד לאלוהים אחרים - אפילו לא לרגע אחד. הוא ילחם על אמונתו עד טיפת דמו האחרונה - ויקשר את אותו נוכל ושקרן לפרשת "נביא שקר" שנצטווינו שם במילים "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא", וממילא הוא ינצל מנבואותיו השיקריות.
כל זה אם הוא אוהב את ה' בלב ונפש. אך אם הוא "קר" ביראת שמים, אם הוא לא מחובר אל ה', במילים אחרות, אם ה' אינו ידיד נפשו, הוא עלול ברגע אחד להתפתות לנביא שקר ולהאמין לשטויותיו ולמכור את אלוקיו.
שהרי כאן מדובר בנביא מאוד מפתה ומשכנע, ובאמת גם למי שיש יראת שמים, יש הגיון גדול שיקבל את דברי הנביא - למרות שהם נגד השם ותורתו. שהרי מצוי מאוד שאדם יאמר לעצמו כך: אחרי הכול, הנביא הזה "אדם גדול". אפילו ה' מדבר אתו בנבואה. כמו כן הנביא הזה גם הוכיח את דבריו על ידי מופתים נדירים. יש לו אלפי תלמידים ומעריצים. אם כן מה לי להיות צדיק יותר מכולם? יתכן מאוד שמה שאני חושב שזה נגד התורה - זו טעות שלי הנובעת מחמת בורות וצמצום שיש לי ביהדות. יתכן מאוד שהנביא צודק "ויש כאן מצווה" של לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך, וכיצד אעיז שלא לשמוע לו? כך עלול האדם לטעון - ובצדק!
כיוון שכך, כתבה התורה בסוגיית "נביא שקר" שזה מבחן "באהבת" ה' ולא "ביראת" ה'. שהרי יסוד ההצלה מנביא שקר, לא תלוי ביראת שמים - אלא באהבת ה'. זה הבדל מאוד דק, אך עמוק מאוד ותהומי.
ואת הנקודה הזו מצאנו כבר בפרשת פינחס, לגבי המעשה של "זימרי והמדינית". עומדים שם כל עם ישראל, הזקנים, משה ואהרון, ואף אחד לא עושה כלום. לפתע בא פינחס, ומחליט על דעת עצמו שיש להרוג את שתי החוטאים הללו, ואכן הוא בעצמו עושה מעשה והורג אותם ומסכן את עצמו בסכנות עצומות (כמובא במדרש שנעשו לו עשרה ניסים).
רגע אחד! משה ואהרון - שותקים. סנהדרין - שותקים. עם ישראל - ממתין ושותק. אם כן למה אתה עושה מעשה ולא עומד בצד עם כ....ו....ל....ם ושותק? וכי כולם טועים - ורק אתה צודק?!
כן! פינחס אהב האת ה' באמת וחי את כבודו וכבוד תורתו. נפשו לא התבלבלה מנתוני השטח, והוא קיים בדביקות ובקנאות את ההלכה ששמע פעם ממשה, ומסר נפשו על כך - עד כדי התאבדות, כמובא במדרש שנעשו לו עשרה ניסים. (עיין מעינה של תורה, במדבר, כ"ה י"ג).
כך מתנהג אדם שאוהב את ה'. הוא לא מתבלבל מאף אחד. לא משתיקת כולם, לא מנביאי שקר, ולא מניסים ומופתים. לעולם הוא לא זז מהאמת כמלוא נימה!!!
המסר העולה:
יהודי יקר! אלוקים יש רק אחד, והוא נתן לנו תורה אחת (שבכתב ושבעל פה), ולעולם אלוקים ותורתו לא משתנים!!! ואם אתה רואה אנשים שעושים חיתוכים ושינויים בתורה, אל תלמד מהם. אם אלמוני החכם מדבר בבית כנסת, ופלמוני מצער את אשתו, וחלמוני לא שומר על לשונו, ודלפוני פוגם בעיניו, אל תחקה אותם! ואפילו אם יעשו לך לומדע'ס ויסובבו את האצבע 590 פעם כמניין "שרץ", וגם אם יעשו לך אותות ומופתים, ושאר קשקושים, ואפילו אם יגידו לך שהרב המכובד ההוא גם צועק על אשתו, וכן הנביא ההוא לא שומר על העיניים, והחזן ההוא "טועם" פיצוחים מהבסטה בחנות - בלי רשות, אל תתרשם מכך! שהרי יתכן ובאמת מדובר באדם טוב, אך בנקודה זו הוא נפל בידי יצרו. ומה לך ללמוד ממעשיו? וכבר לימדונו חז"ל "שלא כל הנוצץ - זהב הוא". יתכן מאוד שאותו ניצוץ אינו "יהלום" אלא "גחל בוער", ומי שיצמד אליו - יכוה. ומדוע תהמר על עולמך?
אם כן מה תעשה? כיצד תצא מהספק? פשוט מאוד! היצמד "תמיד" לאדם גדול (לא בכרס - אלא ברוחניות), התייעץ עימו על ספיקותיך, שפוך לפניו את היסוסיך, קבל את עצתו וברכתו, וקח אותו עטרה לראשך ולראשי בני ביתך, כמאמר התנא (אבות א' ט"ז) עשה לך רב והסתלק מהספק.
אכן זה לא קל. לפעמים תצטרך לפעול "נגד כולם", (כמו שפעל פינחס). יתכן ותצטרך ללכת "נגד הזרם" (כמו שמצווה התורה ללכת ראש בראש נגד נביא השקר). אך אל תיבהל. זכור שמי שהולך "עם הזרם", בסוף מתחשמל. מי שנסחף עם כולם, בסוף טובע. אך מי שנצמד לחוקי התורה "העתיקים והמקוריים" ולא עושה לתורה כל פעם update (עדכון תוכנה וגרסה), מי שלא מתעניין באף אחד - רק באחד (בה'), מי שלא מנסה לחקות את אנשי השכונה, אלא מחפש לעשות נחת רוח לשכִינה, מי שלא מנסה לחכות את הטועים והעקומים, אלא נצמד לרבותינו הקדושים והטהורים, הוא הבן האמיתי של הבורא, ובשמיים כוחו רב ועצום - וגאים בו בכל העולמות. אדם כזה, אף אחד לא יכול להזיז אותו מאמונתו ודביקותו בבוראו, אפילו לא באבא רגל.
פעם חשבת על זה?
