חולה הנוטל תרופות, באופן שגם בשבת מותר לו לצרוך אותן (כך שגזירת שחיקת סממנים אינה חלה עליו) כגון שנפל למשכב, או שלוקח תרופה קבועה, יברר תחילה  עם הרופא אם ניתן להימנע מליטול אותה במהלך יוה"כ בכך שיקחנה לפני כניסת הצום ושוב מייד בצאתו, כפי שמקובל בסדרות האנטיביוטיקה, שדילוג אחד של בוקר אינו מעכב.

כאשר אין אפשרות לדלג, והקביעות הכרחית, יש להבחין בין סוגי התרופות ולנהוג כך: 

1.תרופה שאינה ניטלת דרך הפה, כמו נרות- אין כל בעיה שהרי אין זו אכילה ולא שתיה. לכן הסובלים מכאבי ראש עזים או בחילות חריפות, רשאים לקחת פתילות.

2.גלולות שטעמן מר (או חסרות כל טעם) הניטלות דרך הפה, מותר לבלוע ללא נוזלים או מים. אין בכך גדר של אכילה כי אין זה מאכל אלא חתיכת עץ ואבן, ואין כאן לא הנאת גרונו ולא הנאת מעיו (הליכות שלמה,ה,ח; הגר"ש ישראלי, מקראי קדש,ט, הערה קמ"ג)

3.כאשר אין אפשרות לבלוע את הגלולה הנ"ל ללא נוזל, ואין לתרופה תחליף שלא בדרך הפה, (וכאמור, אין אפשרות לדחות נטילתה לערב) ניתן להיעזר בנוזל שטעמו מר בכמות קטנה של "פחות מכשיעור" (עד כ 35 סמ"ק). לשם כך ניתן להמיס את הגלולה במים עצמם (אך להתייעץ עם רוקח כי לעתים ההמסה מבטלת ערך התרופה) או להכין מבעוד יום תמצית מרה של תה קמומיל. במצב כזה אין לברך על השתיה שהרי אינה להנאה כלל.

4.תרופה שיש בה טעם –מציצה או סירופ, אסורה ביוה"כ אלא אם נצרכת להצלת חיים.

5.כאשר יש צורך לאכול לפני התרופה כדי שלא תילקח על "קיבה ריקה" אין להתיר אלא במקרה של פיקוח נפש.

גמר חתימה טובה ושנת בריאות ורפואה לכל הקוראים הי"ו