באחד מימות הקיץ כחום היום, ישב הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, בחצר שעל יד ביתו. נכנס איש אחד ופנה אליו לתת לו פתקא בכתב ידו שהוא נקי מעבירה.

- וכי מה צריך אתה לפתקא ממני כי נקי הנך מעבירות? שאלו הרבי רבי זושא. 

בשביל שיחזירו לי את הבגד העליון שלי השיב היהודי.

והסביר לרבי: כמה אנשים חסידים תפסו אותי, פשטו מעלי את הבגד העליון שלי, ואמרו לי שהם שמעו שעברתי איזו עבירה חמורה, ולכן הם לוקחים ממני את הבגד העליון שלי עד שאביא פתק מהרבי רבי זושא שהנני נקי מעוון זה, או שחזרתי בתשובה שלימה.

שאלו רבי זושא: וכי מנין אני יודע שאתה נקי באמת?

החל האיש להתחנן ולהפציר בו: ומה איכפת לך אם תתן לי את הפתקא הזאת, ואציל את הבגד שלי?

אבל רבי זושא רצה לנצל את ההזדמנות כדי להחזירו בתשובה, אבל ההוא מתעקש ומתווכח עם הרבי שיכתוב לו את הפתק ללא תנאים, עד שמתוך כעס פלט ואמר: הרי אפילו אם הייתי מתחנן כך אל כומר, היה מרחם עלי.

כששמע הרבי רבי זושא דברים אלה נבהל מאוד והחל לזעוק בקול: אוי לי, שגרמתי ליהודי שידבר דברים רעים כאלו. והחל לבכות ולזעוק, עד שמרוב בכי לא שם לב ונפל אל אחד הבורות שהיו בחצר.   

מיד רצו האנשים להרים את רבי זושא ולטפל בו, אותו יהודי מיד ברח לגן הסמוך והתחבא שם, בינתיים הוא החל להתבונן איזו מסירות נפש של הרב, איך כאב לרב רק מכך שהוא הוציא מילה לא טובה מפיו, תוך כך החל להרהר בתשובה ולהתחרט על עוונותיו. משהבחין שהיהודים שטיפלו ברבי זושא עזבו אותו, יצא ממחבואו ונכנס לחדרו של רבי זושא, והפציר בו שיתן לו תיקון על חטאיו, כי הוא חוזר בתשובה שלימה.

אמר לו רבי זושא: אוי אתה מתכוין לבגד שלך ולא לתשובה. אבל האיש התעקש ואמר: לא רבי, אני מוותר לגמרי על הבגד, ובלבד שתתן לי סדר תשובה.

ראה רבי זושא שבאמת הוא רוצה לחזור בתשובה, קם ממיטתו נתיישב על הארץ ואמר לאיש: אם כן נעשה שנינו יחד תשובה. והתחילו שניהם לבכות, עד שהחזיר את האיש בתשובה שלימה, ונעשה לירא אלקים כל ימי חייו.

כך אנחנו בימים הקדושים והנשגבים הללו, ימי של תשובה, ימים של טהרה, התשובה בימים אלו צריכה להיות בשלמות, ולא כדי לקבל את הבגד – היינו הבקשה על הצרכים הגשמיים. התחינה לבורא עולם בימים אלו, שנזכה להמליכו על כל העולם, ובכך לשוב ולהתקרב אליו באמת ובתמים.     

וכמו שמסופר, בזמן הקיסר ניקולאי הראשון, ברוסיא, גזר אז הצאר גזירה כי על כל היהודים להמציא מספר מסויים של חיילים לצבא, פקידי הצאר היו חוטפים אז ילדים בגיל שבע, שמונה ומעלה. את הילדים היו חוטפים מיד אמותיהם או ב"חדר" ומנעוריהם היו מחנכים אותם לחיי צבא. ילדים אלו נקראו "קנטוניסטים" והגלו אותם במקומות המרוחקים ברחבי רוסיה. מקום שיהיו מרוחקים מכל מגע עם יהודים. היו מענים אותם בעינויים קשים כדי שישתמדו. חלק גדול מהם עמדו בנסיון, חלקם מתו, מתוך עינויים קשים וחלקם עברו את כל הצרות והסבל, קדשו שם שמים ונשארו נאמנים למקור מחצבתם. לכשנזדקנו ושוחררו מהשרות הצבאי הקימו להם ה"קנטוניסטים" "החטופים" קהילות עצמאיות בכמה מערי רוסיה. מחוץ ל"תחום המושב" שקבלו זכות ישיבה בהם בהיותם חיילים משוחררים מצבא הצאר. הם אמנם היו בורים בענייני תורה, כי מנעו מאיתם כל לימוד. אולם כולם היו מייקרים אותם במאוד כי קדשו שם שמים ברבים.

קרה פעם אחת ומשלחת רבנים מגדולי ישראל הגיעה לפטרבורג, בירת רוסיא, להתייצב לפני המלך ניקולאי למען ביטול גזירה אחת שגזר על עם ישראל. היה זה בתקופת "הימים הנוראים" ובימים ההם טרם היו בתי-כנסיות בפטרבורג שהיתה מחוץ לתחום המושב. אולם בעיר המלוכה היה מספר גדול של חיילים יהודיים, "חיילי ניקולאי", היה להם מנין משלהם, והרבנים באו שם להתפלל ביום הכיפורים.

כשהגיעו לתפילת ה"נעילה" בקשו הרבנים שאחד מהם יעבור לפני התיבה להתפלל את התפילה הקדושה שבכל תפילות יום הכיפורים, אולם החיילים מיאנו להיעתר לבקשה זו, וטענתם היתה זו "רבותי", אמרו החיילים, "אין ספק כי אותו אדם שאתם רוצים שיעבור לפני התיבה ראוי יותר להתפלל תפלת ה"נעילה", אך בינינו יש אחר, אשר קידש שם שמים ועבר נסיונות ויסורים רבים כל-כך שגדולים וצדיקים מי יודע אם היו יכולים לעמוד בנסיונות כאלו ולו יש "חזקה" להתפלל "נעילה". ראו, והווכחו".

בסיימם את דבריהם פרמו את חולצתו של חייל זה ולנגד עיני הרבנים נתגלה חזה מלא פצעים וחבלות מהמכות האכזריות שספג, כמעט ולא נותר אף מקום קטן אחד שלא היה מוכה ופצוע מהיסורים האיומים שעברו עליו. הרבנים עמדו מוכי תדהמה מאדם זה ואמרו בפה אחד: "בודאי. אין אף אחד מבינינו שיהא ראוי להתפלל תפילת נעילה לפני ד' יותר טוב ממנו. יעבור הוא לפני התיבה ויצליח להעתיר מפני ה' לבטל את הגזירה האיומה שחופפת על עמנו המעונֶה.

טרם התחיל חייל זה את אמירת ה"קדיש" שלפני תפילת נעילה עם הניגון העתיק המיוחד ל"קדיש" זה פתח ואמר: "רבונו של עולם, עמך ישראל, עומדים בשעה זו ומבקשים מלפניך נחת מבנים, בריאות אריכות ימים ופרנסה. האם אנו "חיילי ניקולאי" נבקש נחת מבנים? - הרי בנים אין לנו שהרי כולנו רווקים! הנבקש אריכות ימים? - הרי חיינו אינם חיים! הנבקש פרנסה? - את כדי מחייתנו אנו מקבלים מהצאר! אם כן מה נבקש לעצמנו? לעצמנו אנו אין לנו מה לבקש, ואנו מבקשים איפוא, רק בשביל, יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

נפוליאון בונפורטה, שכמעט והשתלט על העולם כולו עד לתבוסתו ב1812 מול גנרל חורף הרוסי. רוב חייליו מאות אלפי חיילים קפאו למות, והוא אישית החליט לסגת ולברוח באמצע שחייליו עוד נלחמים, והחל להתחבא כאחרון הפחדנים בכל מיני מקומות.

בדרך, מצא מחסה בבית קטן של חייט יהודי, מתוך חשש לגילויו ביקש מבעל הבית להסתיר אותו, וזה דחף אותו במיטתו והשליך עליו הרבה שמיכות, לא היה לחייט מושג מי הוא זה ואיזהו האורח נמוך הקומה שמתחבא אצלו.

כאשר נעלם החשש והחיילים הרוסים עברו את האיזור, יצא נפוליאון מהמחבוא, גילה לחייט שהוא קיסר צרפת והוא אמר לחייט שיש לו רשות לבקש שלשה דברים שיעלו בדעתו והם ינתנו לו!

בקשתו הראשונה היתה שהגג דולף בחורף, שידאג לתקן אותו בבקשה.

גער בו נפוליאון זה מה שמבקשים מהקיסר, בקשה פעוטה שכזו?!

טוב הבין החייט שהוא יכול לבקש יותר מזה, ניסה לחשוב מה עוד הוא יכול לבקש, ואז נזכר ואמר לנפוליאון, תראה השכן שלי משיג את גבולי, החל לעסוק בחייטות ומקפח את פרנסתי, שיסלקו אותו!

שוב התעצבן נפוליאון זה מה שמבקשים מהקיסר?

ואז החליט החייט לבקש: אני רוצה להבין מה הרגשת כאשר התקרבו הרודפים למיטה שלי וכמעט גילו אותך!

חצוף! גער נפוליאון וציוה לעוזר שלו שהיה עמו, לתלות את החצוף שמזלזל עד כדי כך בכבודו של המלך.

רגע לפני שפרחה נשמתו של החייט, ציווה נפוליאון להעניק לו את חייו במתנה ואמר: נו עכשיו אתה כבר יודע מה הרגשתי כאשר כמעט הרגו אותי?  

 נפוליאון עזב את ביתו של החייט ולא מבין איך החייט ביקש כאלה בקשות פשוטות שהיה יכול לבקש עולם ומלואו, היה מבקש להיות מושל על אחת ממדינות ממלכתו והיה מקבל ארמון בלי גג דולף בלי שכן שמסיג את גבולו ועוד אלף אחת בעיות היו נפתרות.

אבל השאלה היא אם אנחנו לא כמו אותו חייט? מה אנו מבקשים פרנסה, חיים טובים, וכי כך צריך לבקש ממלך מלכי המלכים? דברים קטנים? עלינו לבקש שתתגלה מלכותו יתברך בעולם, ואז ממילא הכל יהיה עלינו.  

(מתוך שיעורו השבועי של הרב איתי בן אהרן, להאזין לשיעורים במספר טלפון: 0504133783. מומלץ לשמיעה בדרכים כדי לנצל את הזמן)