חשבתם על זה פעם?
חשבתם על זה פעם?
קדוש אתה ונורא שמך, ואין אלוה מבלעדיך...
(מתוך
תפילת לחש של יום כיפור).
את המילים הנשגבות הללו אנו מזכירים בתפילת
לחש בראש השנה ויום הכיפורים - והן מוכרות היטב לכל תינוק וישיש ונער וקשיש, יש
אפילו מנגינה מעניינת שהחזן משתמש בה באומרו את המילים הללו, וברור שאף אחד לא
מפקפק בעוצמתן.
אך האם ניסינו אי פעם להתעמק במילים הללו?!
מישהו מאיתנו חשב על עוצמת המשמעות של 'אין אלוה מבלעדיך'?! מי בדק מניין נלקחו
המילים הללו? ומה הקשר שלהם ליום כיפור?
אין ספק ששאלות אלו דורשות מענה יאה והסבר
נאה.
שהרי את נוסח התפילה לא חיברו 'הוגי דעות' או
משוררים חלילה! את נוסח התפילה חיברו ענקי רוח וקדושי עליון, רבותינו היקרים שכל
דבריהם חוברו ברוח הקודש, והכל אצלם מדוקדק עד מאוד.
ובכן, מקורם של המילים 'אין אלוה מבלעדיך',
הוא הפסוק אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ
(דברים
ד' ל"ה). ובהקשר למה זה נאמר?
מי שמעיין בתורה באותו פרק, רואה שהתורה עוסקת
שם לגבי 'חזרה בתשובה'. חמישה פסוקים לפני כן כותבת התורה "וְשַׁבְתָּ עַד ה'
אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (שם ל'), וחמישה פסוקים אחרי כן
מבקשת התורה מהאדם "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי
מְצַוְּךָ הַיּוֹם (שם מ').
כעת ברור עד מאוד הקשר של המילים 'אין אלוה
מבלעדיך' ויום הכיפורים. שהרי מילים אלו נאמרו בתורה בהקשר לחזרה בתשובה
והתחזקות במצוות, ובהם טמון סוד האמונה. מה כוונת המשורר והסופר?
רבים וטובים ומתוקים וחמודים חושבים ובטוחים
שיהודי מאמין הוא אדם המאמין שיהיה טוב - ויתממשו תוכניותיו לטובה ולברכה, ללא כל
הפרעה.
לדוגמא: מושיקו ממהר ליריד, הוא נוטל מימיה
תרמיל ומקל ונוסע לרציף בכדי לתפוס את הרכבת, אך לאכזבתו הרבה הדרך מסתרבלת והוא
מתעכב מעבר למתוכנן מחמת פקקים בכבישים ועומס בנתיבים, לוח הזמנים שלו השתבש, והוא
עומד לפספס את הרכבת.
מושיקו רואה ששעון החול הולך ואוזל ואין לו
סיכוי לתפוס את הרכבת, ובשארית כוחות נפשו הוא מפעיל את 'פטנט האמונה', ומחליט
לשים מבטחו בבורא ולהאמין שבוודאי ה' יעזור לו לתפוס את הרכבת.
חכמנו הקדושים מגלים לנו שזו לא 'אמונה
מושלמת', ומושיקו רחוק עד מאוד מהאמונה התמימה. מדוע?
מפני שאם למושיקו הייתה אמונה תקינה ומושלמת
והוא היה חי את המציאות של 'אין עוד מלבדו', אזי הוא היה צריך לומר לעצמו כך:
קבעתי לעצמי נקודת יעד להגיע ליריד, עשיתי
השתדלות ויצאתי בזמן בכדי להספיק לתפוס את הרכבת, ולפתע נתוני השטח השתבשו - ונראה
שעל פי דרך הטבע סיכויי לתפוס את הרכבת קלושים עד מאוד.
אלא שנתוני השטח כלל לא מעניינים אותי, ואני
מאמין בבורא 'הכל יכול' שיעזור לי לתפוס את הרכבת. והיה אם בסוף יתברר שפספסתי
את הרכבת, אני מאמין שזה היה רצון הבורא, שהרי בעולם קורה רק מה שה' רוצה, הן לטוב
והן למוטב. זו אמונה מושלמת ותקינה (סנהדרין ס"ז ע"ב רש"י ד"ה
אין עוד).
וכבר רמז על כך דוד מלכנו בספר תהילותיו,
ואמר: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר
(תהלים כ'
ח').
פירוש: אֵלֶּה בָרֶכֶב - אלה מאשימים
את 'הרכב', הרכב לא נסע מהר... וְאֵלֶּה בַסּוּסִים - אהו מאשימים את
'הסוסים', את הנהג שחלם בנסיעה... וַאֲנַחְנוּ - היהודים 'המאמינים'... בְּשֵׁם
ה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר - אנו יודעים שמאחרי כל מקרה נמצא ה', ואם איחרנו את
הרכבת - ברור שזה היה רצונו של מלך המלכים והוא יצר את הנתונים הללו, ואנו מקבלים
עלינו את הדין באהבה.
זה העומק והרוחב והגובה שמסתתר מאחרי המילים:
אין עוד מלבדו, 'אין אלוה מבלעדיך', וזה הבסיס של ראש השנה ויום כיפור.
מי שמפנים את זה ומאמין בזה ברמ"ח אבריו
ושס"ה גידיו, ממריא בהר ה' ומעפיל אל הפסגה וזוכה לכתר 'יהודי מאמין', כתר
שהוא בחינת 'נעשה ונשמע' שאמרו ישראל בהר סיני, אמונה תמימה במלך שהכל ממנו - ואין
מקום להרהר או לערער על דבריו והנהגותיו.
ביום כיפור אנו עומדים בעיצומו של משפט, ופסגת
ההתקרבות לה' נמצאת בהכרה של 'אין אלוה מבלעדיך'! בורא עולם, אבאל'ה
שבשמים, אבינו מלכנו אהובנו, אנו יודעים שאנו נמצאים כעת במשפט, אך אנו מכריזים
בפה מלא: אנו מצפים לגְזַר דין טוב, שנה טובה ומתוקה, רוצים לזכות לשתי שולחנות,
חפצים בְּבָּנֵי חָיֵי וּמְזוֹנֵי, יש לנו רשימת משאלות ברורה ומנומקת, אך באותה
נשימה אנו מודים ומכריזים על שער בת רבים:
מה שייגזר עלינו, הן לטוב והן למוטב, אנו
יודעים שזה ממך ומקבלים זאת באהבה.
אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו,
אשרינו שזכינו בחכמים ומנהיגים כל כך גדולים ודגולים שתִמצתו לנו את פסגת עבודת ה'
במילים ספורות, והכניסו לנו את זה לתפילות לחש בימים נוראים.
כאן המקום לציין שהיסוד של 'אין עוד מלבדו' -
זו סגולה מספר אחד לכל הישועות, וכפי שגילה לנו הצדיק רבי חיים מוולוז'ין
זצ"ל, שמי שמאמין בזה וחי וחש את זה, בכוחו להינצל מכל צרה וצוקה ולשרוד מעל
הטבע (נפש
החיים ג' י"ב), כפי הסיפור המפורסם שקרה לאחד מניצולי השואה
שהנאצים ניסו להורגו מספר פעמים, אך כל פעם שכיוונו לעברו את האקדח - האקדח לא
ירה, וכשהפנו אותו הצידה הוא כן ירה. שאלוהו 'מה פשר הדבר? והוא השיב:
כל פעם שהאקדח הופנה לכיווני - הרהרתי 'באין
עוד מלבדו', ושידרתי לעצמי שהכל תלוי ברצון ה' ולא בנתוני השטח, וגם הנצים הארורים
כפופים לעובדה הזו. וכיון שהבורא קצב לי בראש השנה חיים - אף נאצי לא הצליח לעקוף
את זה, וזה מה שהגן עלי.
אכן, 'אין עוד מלבדו' זו לא 'סגולה' להצלה,
אלא 'עובדה' של הצלה!
אם הגענו עד הלום, זה הזמן להעלות לבמה מאורע
שעבר עם ישראל לפני עשרות שנים, מאורע שחלקו מלא דם ודמע, אך אנו למדים ממנו את
היסוד של 'אין אלוה מבלעדיך', את המציאות שרצון האלוקים הוא מה שקורה -
למרות כל הסיכונים ואפס הסיכויים.
מדובר במלחמת יום הכיפורים, ומה שארע במוצב
'תל סאקי' בדרום רמת הגולן, עם גדוד 50 של הצנחנים.
[הפרטים הבאים מתומצתים בעיקר מיומנו האישי של
לייזי אגסי - ומתפרסמים בהסכמתו, ומערכת העלון מודה לו על הנגשת הנתונים].
ביום שבת י' תשרי תשל"ד (יום הכיפורים)
בשעה 13:50 רעמו תותחי הסורים בהפגזה כבדה על ארץ ישראל. מוצב התצפית 'תל סאקי'
שבדרום רמת הגולן היה בחזית, וכבר בחצי שעה הראשונה נפלו שם מאות פגזים. לייזי
אגסי הִינוֹ אחד הניצולים ששרדו את התופת שארעה שם, והוא מספר:
ההפגזה החלה, קפצתי מיד לבונקר קטן שהייתי על
ידו, עם כל פגז שהתפוצץ - הבונקר רעד, ראיתי את המוות כל רגע והתפללתי לאלוקים.
הרי מספיק פגז אחד בכדי לחולל נזק בלתי הפיך, ואף יותר מכך.
לאחר חצי שעה של ירי כבד - באה הפוגה, אט אט
הפחד התמתן, אך מהר מאוד חזרו ההפגזות ובמשך 4 שעות הסורים ירו ארטילריה כבידה,
מבלי שיכולנו לעשות דבר. הנגמ''ש שלנו נפגע, הבזוקה התעקמה ויצאה מכלל שימוש,
והתפללנו לאלוקים שיושיע אותנו.
כעבור 4 שעות הסתיימה ההפגזה ויצאנו החוצה,
שמענו בקשר על חדירות רציניות של חיילים סורים מצוידים בנשק רב ובטילים נגד טנקים,
הסורים התקדמו והתפצלו למספר זרועות, בכדי להתפרס על כמה יעדים בו זמנית.
בשעה 18:00 הגיעו לכיוון שלנו חמישה טנקים
ישראלים ועליהם 28 לוחמי שריון מחטיבה 188 ומחטיבה 7, הם סיפרו לנו שהם שרידים של
פלוגות שהיו באזור ונכחדו, והבנו שהמצב בגִזְרה מאוד קשה.
בינתיים ירד הערב והתארגנו לשמירת לילה, ישנתי
שעה ושמרתי שעה לסירוגין, בתחילת הלילה שרר שקט, אך לקראת אמצע הלילה פתחו הסורים
בהפגזה כבדה, ובערך בשעה 02.00 גילו אותנו טנקים ונגמ"שים סורים. הם החלו
להמטיר עלינו אש תופת, ירינו עליהם בחזרה, הסורים חששו שנמצא איתנו כוח צבאי גדול
- והם נסוגו קמעה, והמתינו לאור יום לחידוש הפעולה.
עם אור ראשון של יום ראשון גילינו שלפנינו כוח
סורי רב, מאות טנקי אויב ואלפי חיילים שהונחתו ממסוקים, דיווחנו לגדוד על הכוח
הגדול וביקשנו עזרה וחילוץ, ונשלחו אלינו שני נגמ"שים לחלץ אותנו. אך כאשר
הנגמשי"ם היו במרחק 200 מטר מאיתנו הם חטפו פגיעות ישירות, ומתוך ארבע עשר
הלוחמים שהיו עליהם, נהרגו כולם חוץ משניים.
בינתיים התארגנו ללחימה, אביטל ורוני לקחו את
המאג ופנו לאחד הסלעים, מנחם עלה על הנגמ"ש לעמדת מקלע כבד, שייקה לקח את
המקלע הפלוגתי, אני (לייזי אגסי) לקחתי מקלעון ותפסתי עמדה בין הסלעים, וחלק מהזמן
התרוצצתי בין החברים והבאתי להם ארגזי תחמושת מהנגמ"ש.
האמת היא שכוח האש שנורה עלינו היה עצום לפי
כל קנה מידה. ברד פגזים, אש נק"ל, פגזי אַרְפִּיגִ'י וטילים, עד היום אין לי
הסבר איך אחד מאותם מזיקים לא מצא את דרכו לתוך גופי.
אני משוכנע ומאמין שיד ה' הייתה בדבר והכל היה
מכוון משמיים, ובורא עולם החליט שעדין אני אמור
לחיות - למרות שכל הנתונים היו נגדי.
המשכתי לירות מהמקום עד שנגמרה לי התחמושות,
גם חברי ירו את שאריות התחמושת של המקלע הפלוגתי והמאג, עד שאזלה לנו כל התחמושת.
כאשר ראו הסורים שהפסקנו לירות, הם עצרו את נסיגתם וחידשו את החדירה.
בלית ברירה נכנסנו לתוך בונקר שהיה במוצב,
בינתיים מנחם הודיע בקשר שהוא לא מאמין שיש לנו סיכויים להישאר בחיים, והוא נפרד
בשמנו מהגדוד (מנחם אנסבכר היה המפקד שלנו).
במקביל מנחם ניסה לעודד אותנו, הוא הוציא את
מחזורו וקרא את מזמור "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' ", כולם ענו 'אמן',
גם אני הוצאתי את מחזורי והתפללתי שחרית, והתפילה עודדה אותי.
חלפה חצי שעה שנראתה כמו נצח, לפתע שמענו רעש
שרשראות טנקים וצעקות בערבית, לפתע רימון נזרק לבונקר ופגע בחזהו של מנחם, בנוסף
לכך הסורים ירו לתוך הבונקר פגז של טנק, עשן חדר לריאוֹתַי וכאבים איומים פילחו את
בטני וחזי, ודם שתת מכל גופי.
לאחר
מספר דקות נזרק פנימה עוד רימון שמילא אותנו ברסיסים נוספים, חצי מהפנים שלי בערו,
חייל בשם שייקה איבד את שמיעתו, הפחד והכאב היו נוראיים - ולא ניתן לתארם במילים
(מחמת שהעלון חשוף לקטנים, אנו מצנזרים כאן את כל הזוועה).
לאחר 'הטיפול' שהסורים עשו לנו, הם היו בטוחים
שכבר איננו חיים! אך בורא עולם החליט אחרת, ועשרים וחמישה חיילם מאיתנו נשארו
בחיים. פצועים, עם מעט מים וללא מזון, איש איש וכאבו, אך חיים ברוך ה'.
לאט לאט התרגלנו למצב ודיברנו בשקט אחד עם
השני, הזמן זחל בעצלתיים, החבר'ה ניסו להירדם כדי להעביר את הזמן, הגיע הבוקר של
יום שני והצמא החל להציק לנו, פתחנו את קופסאות מנות הקרב והתחלנו לשתות מכל קופסא
את הרוטב (לאף אחד לא היה תיאבון לאכול), בינתיים מצבינו הלך והחמיר, אך קיווינו
לטוב.
בשעה 12.00 שמענו הפגזה כבידה והבנו שכוחות
צה"ל החלו להניס את הסורים, אך לצערנו הסורים שוב פגשו בבונקר וירו לתוכו
מספר צרורות, ולאחר מכן שמענו אותם מתווכחים בערבית: "מית - לא מית"
(האם אנחנו בפנים מתים או לא).
עצרנו את נשימתנו! בשארית כוחותינו 'תרתי
משמע' נעמדנו עם עוזים דרוכים ורימונים ללא נִצְרוֹת, כשבליבנו נחושה ההחלטה:
במקרה והסורים נכנסים פנימה - אנחנו
זורקים את הרימונים, ומתים יחד איתם. מהניסיון המר של חברנו, ידענו שאין טעם ליפול
שבי בידיהם.
אחד הסורים זרק פנימה רימון רסס, הייתה
התפוצצות עצומה והתמלאנו ברסיסים, האוויר היה מחניק, אך לא הוצאנו הגה מהפה. (רוב
הרסיסים נספגו בגופות חברינו ההרוגים), לאחר מכן שמענו אותם אומרים אחד לשני:
"חַלָאס, מִית", והסתלקו.
למרות הצער והכאב נשמנו לרווחה, תקוותינו
לחיים נעורה מחדש, קיווינו לטוב, אך בשעה 13:00 חזר הסיפר על עצמו שוב פעם.
שמענו קולות בערבית, חיילים סורים עמדו בפתח,
קבוצה נוספת שהייתה בנסיגה זרקה פנימה שני רימונים, שוב חטפנו רסיסים והמוות הברור
כבר הובטח לנו, אלא שמלך המלכים החליט אחרת, וגם הפעם נשארנו בחיים.
הזמן חלף, כל שניה דמתה לנו כמו נצח, ולאחר 30
שעות של שְׁהִיַה בבונקר - הטנקים הישראלים עברו על ידינו, ושמענו צעקות בעברית:
"טנקיסטים, יש שם מישהו חי!".
קשה לתאר במילים את אשר התרחש באותה שעה
בבונקר, את תחושת השמחה... אך הייתי פצוע ולא יכולתי לצעוק, והדמעות זלגו מעיני
וחנקו את גרוני.
הראשונים שהגיעו אלינו היו אנשי סיירת שריון
ביחד עם כוח חילוץ מהגדוד, עימם הגיעו גם חובשים ורופאים, לפתע ראה אחד החובשים
שאני בקושי נושם וחולצתי מלאה בדם, הוא קרא לשני רופאים שהשכיבו אותי על אלונקה
וגזרו את חולצתי והזריקו לי אינפוזיה ונתנו לי מנת דם ומורפיום, והוציאו אותי
מהבונקר.
פתאום
נזכרתי! נזכרתי, שבכיס חולצתי היה מחזור של ימים נוראים, וביקשתי שיחפשו בין
הקרעים של החולצה את המחזור. ידידי 'קוּתִי' יצא למשימה ושב אלי כשבידו המחזור,
וכולו נסער. המחזור היה מרוטש כולו מבפנים, קרוע ומלא דם.
התברר שהמחזור בלם ועצר מספר רסיסים קטלניים
ומנע מהם לחדור לגופי, וגם הרסיס שחדר לבטני - המחזור בלם את עוצמתו והקטין את
הנזק, תודה לאל.
כעבור זמן קצר נחתו לידנו שני הליקופטרים,
מההליקופטרים הועברנו לאמבולנסים, והוסענו לבית החולים רמב"ם.
בזמן המעבר מהמסוק לאמבולנס ראיתי אלפי אנשים
מצטופפים בשדה התעופה ומביטים עלינו בחמלה, והרגשתי לא נעים. רציתי לצעוק להם:
"מה אתם בוכים? אני מרגיש מצוין, אני חי!"
עד היום המחזור המרוטש שמור אצל לייזי אגאסי,
זיכרון מאותם רגעים קשים ומרים. אך באותו מחזור טמונה גם העדות של 'אין עוד מלבדו'
- שרק הבורא קובע מה יהיה, ואם נקצב לאדם שימשיך לחיות, למרות הנתונים הכי קשים
ואפס הסיכויים שיש לו, למרות שהוא אחרי צום כיפור - ולאחר מכן הוא כלוא בבונקר עוד
שלושים שעות ללא אוכל ועם מעט מים, למרות הפציעה הנוראה והדימום החמור, למרות ווידוא
ההריגה שעשו לו הסורים מספר פעמים, הוא ימשיך לחיות. מדוע?! כי כך החליט מלך
המלכים 'הכל יכול', ורצון הבורא לא מושפע כלל מנתוני השטח!
את המאמר ננעל ונחתום עם סיפור פצפון, סיפור
קטן שבמקור שמעתי אותו בתור 'בדיחה', [פעם נזדמנתי למקום מסוים בו ישבו כמה בחורים
והחליפו ביניהם בדיחות, ואת הסיפור הזה הם העבירו ביניהם בתור אחת הבדיחות. אך הם
לא יודעים שכלל לא מדובר 'בבדיחה' אלא בעוצמה אדירה וקרש הצלה לכל אדם, לזכות
להצלחה בדין].
ובכן: ביום הכיפורים יצאו שנים מבית הכנסת
השכונתי, אחד קורן וזורח, והשני מפוחד ועצוב. ניגש השמח לעצוב ושאל אותו: ידידי,
למה אתה עצוב? והעצוב ענה: היום דנים ושופטים אותנו, מחליטים כמה נחיה ואיך יראו
החיים שלנו, אם נהנה או נסבול, כמה הפרעות יהיו לנו ואיך יראה שלום ביתנו וחינוך
ילדינו, ואני מפחד ורועד מכך. זו הסיבה שאני מפוחד ועצוב. ואתה... למה הינך שמח?
כיצד אינך רועד מעוצמת המשפט?
השיב לו השמח: יש לי סוד קטן לגלות לך: השופט
הוא אבא שלי.
אכן זה ממש כך. אומנם המשפט הוא על חוט הסערה
- והשופט רואה מחשבות וקורא לבבות, והמשפט אינו פשוט. אך מצד שני בל נשכח שהשופט
הוא גם אבא שלנו.
וכיון שכך, אם נצעק ונזעק ונאמר לפניו 'אבינו
מלכנו אין לנו מלך אלא אתה', אם נכריז בפה מלא שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו
שבשמים, אם נקבל עלינו את מלכותו מחדש ונחליט מכאן ולהבא להיות טובים יותר, אזי
תמריא לשמים תפילתנו הנוראה של 'אבינו מלכנו קרע ברחמיך הרבים כל שטרי
חובותינו', ונצא זכאים בדין. שהרי לַעָבר כבר לא יהיה משקל בפסק הדין, והדף החדש
שנפתח יכריע עבורנו את הכף לטובה בעזרת ה'.
וכפי שאמרנו בתפילת ראש השנה בנוסח 'היום הרת
עולם', אם כבנים - רחמינו כרחם אב על בנים, [ותמחק לנו את העבר ותחתום
אותנו לטובה, כמו שמקובל שאבא מוחל לבנו המבקש את רחמיו]. אך אם כעבדים...
אם איננו מחוברים לה' כמו 'אבא ובן' אלא אנו מתייחסים לבורא כמו 'מלך' בלבד, אזי
אין לנו את הפריבילגיה של המחילה והסליחה, ואנו צפויים למשפט דק עמוק ונוקב.
אשרי האדם שאינו נוהג על פי הדין - אלא חי
'לפנים משורת הדין', אשרי האיש שלא עושה רק מה שכתוב וחייב - אלא שואף לעשות עוד
ועוד מצוות - כדי לעשות לה' עוד קצת נחת רוח, אשרי הגבר שאינו חי בשיטה של 'נבל
ברשות התורה' אלא הוא שואף לשלמות, אשרי המחובר לבורא בקשר עמוק ואיכותי ברמה של
'אבא ובן', בכך הוא מבסס את הקשר שלו עם הבורא וזוכה להיכנס למסגרת של 'אבינו מלכנו'.
הראשון שמרוויח מכך זה הוא, והוא נחתם לאלתר לשנה טובה ומתוקה, שפע רוחני וגשמי.
ומי לא רוצה לזכות לממתק הזה?
