עשרה בטבת

המקור לצום זה מבואר בגמרא בר"ה[1] שאומרת וז"ל "צום עשירי – זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים..." ומבאר רש"י במקום "סמך מלך בבל – התחיל לצור עליה".

(כדי להבין את גודל המצוקה אפשר לראות במדרש[2] המתאר עד כמה היה הקושי במצור ובמצוק וז"ל "והיו בנות ציון מתחברות בשוקים והיו רואות אלו את אלו, ז"א לחברתה למה יצאת לשוק שלא יצאת לשוק מימיך? והיא עונה ואומרת לה מכסה אני ממך? קשה היא מכת הרעב איני יכולה לסבול והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות בתוך העיר ואינן מוצאות, והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה..." והמדרש מאריך עוד בתאור של העוני והמצוקה האיומה)

ויש להבין לעומק מה כוונת ענין שסמך מלך בבל לירושלים?

כתב בשו"ע[3] דביום ח' טבת הוא תענית משום שאז נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך[4] והיה חשך בעולם ג' ימים, שסופו בעשרה בטבת, והכוונה באמרם שתורגם ליוונית שרצו להכניס כונות והשגות יוונית בתורת ד', ועל ידי זה לחלל את קדושת התורה ח"ו, וכמו שכתב המג"א[5] שצריך לבכות על שריפת התורה שנמסרה לקליפות, והיינו שאם לומדים את התורה על ידי חכמת יון נמצא שהתורה מסורה ביד הקליפות והרשע, ועל כן היה חשך בעולם, שהתורה נקראת אור שהוא קיים לעד כדאיתא בסוטה[6], וכל זה כשלומדים אותה בקדושה, אבל אם חלילה יש בתוכה תערובת חכמת יוונית, הרי זה ביטול התורה ח"ו וממילא אינה נמשלת לאור המאיר לעולם, וע"כ נעשה חשך בעולם ג' ימים, וזה ענין סמך מלך בבל לירושלים, שהרי ירושלים היא מקור התורה וכמו שכתוב[7] "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", ובבל רומז על בלבול ותערובת וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין[8] "מאי בבל בלולה במקרא בלולה במשנה..." וסמיכת בבל לירושלים, היינו סמיכת ענין בלבול של חכמות האומות לירושלים שהוא מקור התורה, ועל ידי זה מתחללת קדושת התורה, וזה מה שאמרו חז"ל[9] "בבל ובורסיף סימן רע לתורה" שאם בוללין בתורה חכמות חיצוניות זהו סימן רע לתורה.

כתב האבודרהם[10] דצום עשרה בטבת אם היה חל בשבת הרי זה דוחה את השבת דכתיב בו[11] "בעצם היום הזה" כמו ביוהכ"פ, ולכאורה יש להבין את חומרת תענית עשרה בטבת, הלא ביום זה, רק התחיל המצור, כמו שראינו בגמרא, ולכאורה קשה החורבן עצמו מהתחלת המצור, מדוע א"כ תשעה באב אינו דוחה את השבת ועוד שחל בע"ש אין משלימים את התענית מה שאין כן בעשרה בטבת?

והנה מצינו בחתם סופר[12] דברים מבהילים וז"ל "הטעם שקבעו תענית על המצור הוא, הלא היתה ירושלים כמה פעמים במצור? רק הטעם הוא דמה שהייתה העיר בטרדת המצור שתי שנים ומחצה, זה מחמת שבאותו היום סמך מלך בבל למטה על ירושלים, כמו כן ישבו ב"ד של מעלה אלו מימינים ואלו משמאילים, עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית, והנה אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בימיו ביהמ"ק כאילו נחרב בימיו, נמצא שבכל שנה ושנה מתחדש חורבן חדש, וזה בכל פעם שמגיע אותו היום של  עשרה בטבת שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור יושבים ב"ד של מעלה וגוזרין חורבן של כל שנה ושנה...אבל תענית חלום מותר להתענות (בשבת) דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבא עליו לא מעונה הוא, הלכך תענית ת"ב דזהו רק על צרה שעברה לא דחו שבת אבל תענית עשרה בטבת זהו על ביטול צרה העתידה, עונג הוא לו והוה דחי שבת", יוצא מהחת"ס שישנו הבדל מהותי בין עשרה בטבת לתשעה באב, תשעה באב הוא יום אבל העיקרי על החורבן של אז, אבל עשרה בטבת הוא יום שבו נגזרה המשך החורבן השנה, ובכל שנה בזמן הזה ישנו בשמים דין מחודש האם יבנה השנה בית המקדש או שימשך החורבן ח"ו והדין על בנין הביהמ"ק הוא בעשרה בטבת, וביצוע הדין זה בתשעה באב, ולכן תענית של עשרה בטבת דוחה שבת שכן בו נידונים על גזירה העתידה לשנה זו – האם ביהמ"ק יבנה או יהיה חרב בשנה הזו, ועל גזירה עתידית מתענים בשבת משום שזהו עונג אצל האדם, משא"כ בט"ב הוא תענית על מעשה שכבר היה.

לאחר שהבנו את מעלת חשיבות התענית הזאת ויום מיוחד זה , יש לנו לזכור את דברי הרמב"ם[13] שמטרת התענית עיקרה היא לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, וע"י זכרון הדברים אלו נשוב לעשות הטוב והישר בעיני ד' וכמו שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי...", והעיקר זה לחזור בתשובה להקב"ה, והתענית זה לא העיקר (למרות שאסור לא לצום), ובפרט בימים אלו שחלק מעמינו וחיילינו נמצא בסכנה שעלינו להתחזק כל אחד לפי כוחו , ויהי רצון שנתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.