על מצוות התשובה ודין תוספת יוה"כ

דעת הרמב"ם

כותב הרמב"ם[1], וז"ל:

"כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא שנא': 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו', זה וידוי דברים, וידוי זה מצוות עשה".

מדברי הרמב"ם לכאורה יש ללמוד, שאין עצם התשובה מצוות עשה, אלא שאם בא לעשות תשובה ולשוב מחטאו אז חלה עליו מצוות עשה של וידוי, וכן כתב ה"מנחת חינוך" במצוה שסד, וז"ל: "מבואר מדבריו דאין התשובה מצוות עשה דלא כתב מצוות עשה שיעשה תשובה רק אם בא לעשות תשובה מצוות עשה שיתודה בפיו". ולכאורה קשה, שהרמב"ם כתב במנין המצוות הקצר שבראש הל' תשובה וז"ל: "מצוות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". ולכאורה להדיא ס"ל לרמב"ם דהתשובה מצוות עשה היא, ולא שאם בא לעשות תשובה יש חיוב של וידוי, אלא החיוב הוא עצם התשובה?

וצ"ל שהרי מבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות[2] שכתב וז"ל: "מצוה עג, היא שציוונו להתוודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולאמר אותם עם התשובה". וא"כ מוכרח שפשט הרמב"ם הוא כמו שכתב ה"מנחת חינוך" ברישא, שהמצוה היא להתוודות ולא התשובה, אלא דכאשר יעשה תשובה, אז יתודה עם התשובה. ומה שנקט הרמב"ם במנין המצוות הקצר, זה קאי על ה"ויתוודה", שזוהי מצוות העשה.

והרב זצ"ל ב"משפט כהן"[3] הגיה כך במנין המצוות הקצר: "מצוות עשה אחת, והיא שכשישוב החוטא מחטאו – יתוודה", ולפי הגהה זו מובן יותר מה שכתב הרמב"ם במנין המצוות הקצר על פי ה"מנחת חינוך" שהבאנו לעיל.

דעת הרמב"ן

כתוב בדברים[4]: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". כותב שם הרמב"ן וז"ל: "וטעם כי המצוה הזאת על כל התורה כולה, והנכון כי על כל התורה יאמר 'כל המצוה אשר אנכי מצווך היום', אבל המצווה הזאת על התשובה הנזכרת, כי השבות אל לבבך ושבת עד ה' אלקיך, מצוה שיצווה אותנו לעשות כן". א"כ מבואר ברמב"ן שהתשובה עצמה היא המצווה. ויש להבין מהי נקודת המחלוקת.

הרמב"ם[5] כותב וז"ל: "כל הנביאים כולן ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין. שנא': 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי וגו' ושב ה' אלקיך את שובך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה'". מבואר בדברי הרמב"ם שהוא נוקט שהפסוק בדברים שהביא הרמב"ן זה לא ציווי על תשובה, אלא זו הבטחה לעתיד לבוא. ואילו לפי הרמב"ן יש כאן גם חיוב של מצוות תשובה[6].

בגמ' ביומא[7]: "אמר ר' יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנא': 'לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה''".

והקשה הכפות תמרים – מה החידוש, והלא בכל מקום עשה דוחה לא תעשה? ונראה לבאר, דלפי דעת הרמב"ם לא קשה, שהרי לשיטתו זו אינה מצוות עשה כ"א עצה של חיבה מאת אבינו שבשמים שידו פשוטה לקבל שבים, וכן כותב הרב זצ"ל במשפט כהן (באותו סימן). ואילו לפי הרמב"ן, לכאורה קושיית הכפות תמרים בעינה עומדת. בעל ספר התשובה[8] כתב לתרץ את הרמב"ן, שהרי בכל מצוות עשה צריך כוונה לשם שציוונו הבורא ית' שמו, דהיינו כשאדם בא לקיים מצוה הוא צריך לכוון בה, שעושה את המצוה הזאת כי כך ה' ציווה. אמנם בתשובה צריך לכוון שבעצמו יתחרט, דלא יתכן שאם חטא נגד אביו שבשמים שאח"כ יפייס לאביו ויאמר שאביו ציווה לו לפייסו, והלא הוא צריך לפייס ולהתחרט מעצמו. א"כ שונה היא מצוות עשה של תשובה משאר מצוות העשה שבתורה, ועל כן הייתי חושב שהואיל והיא מצוות עשה שונה, היא לא תדחה לא-תעשה ככל מצוות העשה הרגילות, קמ"ל הגמרא ביומא שהיא דוחה.

עוד ענין יש ללמוד מדברי הרמב"ם דס"ל דאם לא עשה תשובה לא עבר כלל עבירה על מה שלא עשה תשובה, אלא דנענש על העבירה שעשה, וכ"כ כתב המנ"ח[9] בדעת הרמב"ם וז"ל:"א"כ אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה רק על שעבר", אולם הרמב"ן בדרשותיו לר"ה חלק על זה וכתב וז"ל: "והתשובה חסד גדול על הבריות אבל עונש גדול הוא להם, שבזמן שאדם חוטא לא עבר על רצון בוראו אלא שעה אחת בשעת החטא, וכשהוא עומד במרדו ואינו שב בתשובה נמצא כל ימיו מכעיס לשם, ואינו חושש לעשות רצון בוראו כלל". וא"כ הרמב"ן אזיל לשיטתיה שהתשובה היא מצווה וממילא נענש עליה אם לא מקיימה.

לכאורה יש סתירה בדעת הרמב"ם מפ"ב ה"ז שכתב וז"ל: "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים". הרי דמלשון הרמב"ם שנקט "חייבים הכל לעשות תשובה", משמע דתשובה היא מצווה חיובית, ודלא כמו שכתב המנחת חינוך? ומתרץ היד כהן דאין מכאן קושיא על המנחת חינוך, די"ל דבאמת הרמב"ם ס"ל דבשאר ימות השנה אין התשובה מצווה חיובית, אלא שאני יום הכיפורים דאז איכא מצווה מיוחדת לעשות תשובה, וכמש"כ הריטב"א[10] בר"ה וז"ל: "...שהרי יום הכיפורים מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה כדכתיב: 'מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו', והנה אם עשו מצוות עשה זו זכו ונשתכרו, ואם לא עשו כן הרי עברו והרשיעו ונתחייבו". ומעתה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב: "לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה" וכו'.

מענין לענין באותו ענין. חשבתי לגעת קצת ביום הכיפורים הקרב ובא עלינו:

הט"ז באו"ח[11] כתב בדעת הטור שאין דין תוספת מחול על הקודש אלא ביום הכיפורים ולא בשבת ויו"ט. בהסבר דבריו כתב בע"ס להורות נתן, שהרי יום הכיפורים הוא יום של תשובה וכפרה, וכנאמר באחרי מות[12]: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". ועל כן רמזו חז"ל בדין תוספת, דלא סגי אם יתחיל להרהר בתשובה ביום כיפור בלבד, אלא שצריך לחשוב מחשבות בנפשו טרם הגיע היום הקדוש (קרי: תוספת יום הכיפורים) לפשפש במעשיו כדי שכאשר יגיע עיצומו של יום, כבר יזכה לתשובה שלמה, ויכפר עליו יום הכיפורים, ועל זה רומזת התוספת שלפניו. וכמו"כ אל יחשוב דכאשר עבר יום הכיפורים הוא יכול לחזור חלילה לראשונות וישכח תשובתו, אלא שצריך להוסיף לאחריו מחול על קודש לרמז כי תשובת יום הכיפורים וקדושתו צריכה שתימשך כל השנה.

ועוד טעם נוסף כתב הלהורות נתן, דהנה קיי"ל אב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (עיין קידושין לב:), ונמצא דהא דמועיל תשובה היינו רק משום שישראל הם בבחינת בנים למקום שהרי אם ה' הוא בבחינת מלך ואנחנו עבדים, הרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וא"כ הקב"ה שהוא אבינו מוחל על כבודו ומהני מחילתו.

ידוע ההבדל בין עבד לבן. העבד עושה מלאכת רבו רק כפי ההכרח ואינו מוסיף עליה. שהרי אינו עושה מחמת אהבת אדונו אלא מצד ההכרח, אבל הבן העושה מלאכת אביו עושה אף יותר ממה שנצטוה, מוסיף על מה שמחויב, שהרי מה שהבן עושה הוא עושה מתוך אהבה, ובזה שמוסיף הוא מראה את אהבתו כלפי אבא, שמטריח עצמו עבור אביו מרצונו ומחפץ ליבו. וע"כ ביום הכיפורים שאז זמן תשובה, צריכים אנו להראות שאנו בנים למקום. וע"כ מוסיפים מן החול על הקודש, להראות שהעבודה שלנו היא כעבודת הבן העושה לפנים משורת הדין, יותר מחוק החיוב. ועל ידי זה מועילה התשובה. ולי קצת קשה הטעם הזה, שא"כ לא מובן מדוע תשובה מועלת ביום רגיל של ימות השנה, הרי אז לפי טעם זה אין אנו דומים לבן ואב אלא למלך ועבד, וא"כ מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וממילא לא מועילה תשובה לכאורה, וזה ודאי לא יתכן, וצ"ע.

ולענין עיצומו של יום הכיפורים מכפר, בטעם הדבר כתב הפרקי דר' אלעזר[13] שהוא משום דיום הכיפורים הוא יום מילתו של אברהם אבינו עליו השלום, וז"ל: "ולא עוד, אלא בעשור לחודש ביום הכיפורים נימול... הווי יודע כי ביום הזה יכפר 'הכיפורים' נימול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עוונותיהם של ישראל, שנא': 'כי ביום הזה יכפר עליכם'".

ובמדרש תנחומא מצאנו טעם נוסף, בפרשת כי תשא[14] כתב שהטעם הוא משום שביום הכיפורים אמר הקב"ה לישראל: "סלחתי כדברך", וז"ל: "וישכם משה בבוקר ויעל, עשה שם אלול כולו ועשרה מתשרי, וירד בעשור (יו"כ), והיו ישראל שרויים בתפילה ובתענית, ובו ביום נא' לו למשה 'סלחתי כדברך', וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות, שנא': 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר'".

יהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים גמורים לאלתר בעז"ה.