תשובה עוקרת למפרע את החטא או רק מכאן ולהבא

בעל ה"משנת יעקב" חוקר, האם תשובה עוקרת לגמרי את החטא כמו התרת חכם, וממילא לא היה כלל חטא, או דלמא שהחטא לא נעקר אלא רק מכאן ולהבא נחשב כאינו וכמו בבעל שמיפר לאשתו.

המסל"ש[1] כותב כמו הצד הראשון שהחטא נעקר לגמרי, וז"ל: "ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב: 'וסר עונך וחטאתך תכופר'[2], שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע".

מעיר ה"משנת יעקב", שלכאורה יש להביא ראיה מהקצה"ח בחקירה דידן.

כתוב בשו"ע[3] וז"ל: "וכל אלו, אם עכו"ם או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר – אינו נאמן", הקצה"ח[4] במקום הביא מחלוקת הראשונים והאחרונים אם ברשע[5] ועשה תשובה דומה לקטן ושהגדיל או לגוי שנתגייר גבי הדין של תחילתו וסופו בכשרות, והיינו אם נאמן במילי דרבנן למה שראה בהיותו רשע וכמו קטן דנאמן להעיד כשגדל על מה שראה בקטנותו או שמא דומה לגר שאין יכול להעיד על מה שראה כאשר היה גוי, ומבואר בקצה"ח דלכו"ע למילי דאורייתא אינו יכול להעיד כשעשה תשובה, ולכאורה אם נוקטים אנו שתשובה עוקרת החטא מעיקרו, הרי זה כאילו מעולם לא חטא ולא היה פסול מעולם, ויהיה כשר לכל העדויות! אלא לכאורה מוכח מהקצה"ח שנוקט כמו השיטה השניה שהחטא נעקר רק מכאן ולהבא ולא מעיקרא, אך בכל זאת מעלה ה"משנת יעקב" צד שני שאומר, שאולי יש לומר רק מכאן ולהבא הוא דנעשה למפרע צדיק גמור (וכמו די"מ כן לגבי התרת חכם) ואשר על כן נחשב שפיר לפסול בשעת ראיית העדות ואינו יכול להעיד כעת על זה כשחזר בתשובה, ולפי צד זה אין ראיה לשיטה השניה שהחטא נעקר רק מכאן ולהבא אלא זה מעין מצב ביניים, ונשאר בצ"ע.

בעצם החקירה אם התשובה עוקרת לגמרי או רק מכאן ולהבא, אומר ה"משנת יעקב" שאולי זה יסוד המחלוקת בין הרמ"א למרן בהלכות נשיאת כפיים[6] וז"ל "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי"א דאם עשה תשובה נושא כפיו...", שלדעת מרן החטא לא נעקר למפרע – ולכן הוא עדיין בבחינת "ידיכם דמים מלאו" – ואילו לפי הרמ"א, הואיל וחזר בתשובה נעקר למפרע כל חטאו, ונחשב כאילו לא הרג את הנפש כלל.[7]

ונחזור לספק ה"משנת יעקב" אם יש להביא ראיה מהקצה"ח או שזה לא מוכח, ולכאורה יש להביא ראיה לאפשרות שמביא ה"משנת יעקב" שאין להביא ראיה מהקצה"ח, שכן אם אנו תולים את החקירה אם התשובה עוקרת מכאן ולהבא או אף למפרע בדעת הקצה"ח לגבי עדות דהיינו אם רשע שחזר בתשובה יכול להעיד על מה שראה ברשעו, והעלה הקצה"ח שלכ"ע בדאורייתא לא יכול, זה לכאורה סותר גמרא מפורשת ביומא[8] וז"ל "ר' חמא (בר) חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה" וכותב רש"י וז"ל "השב מאהבה נעקר עונו מתחילתו", א"כ מפורש לכאורה שבתשובה מאהבה החטא נעקר לגמרי למפרע וזה ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה[9], וא"כ נראה יותר כהצד השני ב"משנת יעקב" שאין להביא ראיה מהקצה"ח לחקירה דידן, ובכלל ישנו מקום להבין כיצד יסביר הצד השני בחקירה שנעקר רק מכאן ולהבא את פשט הגמרא.

לגבי הענין של תשובה מאהבה, "ספר התשובה" רוצה לומר, שמה שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה[10] שהתשובה מכפרת על כל העבירות וז"ל: "...התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירין לו שום דבר מרשעו", כוונתו לתשובה מאהבה, שהיא מכפרת על כל העונות (וזדונות נעשים לזכויות) – ואפילו על החמורות, כמו שמחדש ה"מנחת חינוך" בסוף מצוה שסד, דהא דתשובה לחוד אין מועיל בעבירה חמורה, היינו תשובה מיראה דאין זה תשובה גמורה, אבל תשובה מאהבה דזדונות נעשו לו כזכויות א"כ אפילו על החמורות מועיל.

וזהו שהסמיך הרמב"ם לזה "אין מזכירין לו שום דבר מרשעו", דבתשובה מאהבה נעקר העון מתחילתו והוי כלא חטא.