שני סוגי ווידויים
כותב הרמב"ם[1]:
"כיצד מתודה: אומר 'אנא ד' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי ממעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה', וזהו עיקרו של ווידוי".
מסביר מרן ר' אברום זצ"ל את ההלכה הזאת לפרטיה, "אנא ד'", זה ענין של תפילה, הכל בכלל עבודת ד', אדם בווידוי הוא בבחינת מתפלל לד' ומבקש ממנו סליחה, דוד המלך אומר "ואני תפילה"[2], הכוונה שכל מהותו של דוד היתה תפילה, לעומת זאת אצל עשו נאמר "איש יודע ציד איש שדה"[3], ואומר הרמב"ן על התורה וז"ל: "כי עשו ציד בפי אביו, יכנה האיש במעשה לתדירותו", זאת הייתה מהותו של עשו שכל כולו זה הגשמיות והציד.
ממשיך הרמב"ם וכותב: "חטאתי עויתי פשעתי", ולאחר כך ממשיך הרמב"ם וכותב: "ועשיתי כך וכך", ולכאורה ישנה כאן כפילות, מה הצורך ברישא או לחילופין בסיפא כשמפרט את מעשיו?
ומתרץ מרן ר' אברום זצ"ל שיש כאן בתחילה ווידוי על עצם המציאות של החטא, האדם מכיר שהוא נמצא בתוך מצב לא אידיאלי, מצב מקולקל (ולא חושב חלילה את הטוב לרע ואת הרע לטוב – שזה הטעות הכי גדולה שיש – וכמו שכותב בענין זה המסל"ש[4]: "כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה... והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת"), ולאחר מכן – ומתוך הווידוי הראשון – יש את הווידוי הפרטני על מעשיו. וחשבתי לענ"ד לומר אולי עוד טעם בדבר, שהרי קי"ל בברכות[5] וז"ל: "אמר אביי: לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא", ומסביר רש"י שמתוך כך תפילתו נשמעת, ואולי אפשר לומר הכא אותו ענין שה"חטאתי" הראשון אמנם כתוב בלשון יחיד, אך זה כנגד חטאות של הציבור, בבחינת "לישתף איניש", ומתוך כך תפילתו נשמעת, ולכן אחר כך מפרט את חטאתו הפרטית והאישית. ועוד צ"ע בדבר.
בהמשך כותב הרמב"ם "וזהו עיקרו של ווידוי", ומדייק מרן ר' אברום זצ"ל שישנו וידוי עיקרי – וזה הווידוי המוזכר הכא – ומשמע גם שיש וידוי שאינו עיקרי שיש לחזור ולאומרו בזמן אחר, ומאי איכא בינייהו?
הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות[6] כותב את נוסח הווידוי על הקרבן וז"ל: "כיצד מתוודה? אומר 'חטאתי עויתי פשעתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי'". בוודוי זה הרמב"ם לא מזכיר את הקבלה לעתיד, מה שאין כן בהלכות תשובה (שהבאנו לעיל) שכן מזכיר הרמב"ם וכותב "ולעולם איני חוזר לדבר זה", אלא מכאן מוכיח מרן ר' אברום זצ"ל שיש לחלק בין ווידוי שהוא חלק מתהליך התשובה, שזה מה שנאמר בהלכות תשובה, ששם ישנה קבלה לעתיד – שכן אדם בתהליך תשובתו צריך שיהיה שלם ויקבל על עצמו לעתיד לא לחזור לעבירה עוד – מה שאין כן בווידוי שמופיע בהלכות מעשה הקורבנות, שזה ווידוי של שעת כפרה, שהרי המביא קרבן וודאי עשה תשובה וחסר לו רק הכפרה, הקרבן, דאי לא תימא הכי לשם מה מביא קרבן, ובו אין צורך בקבלה לעתיד שכן זה לא חלק מתהליך התשובה של האדם אלא זמן כפרתו, שצריך להראות כלפי שמיא שגם הוא עושה משהו מדיליה למען כפרה וזה ענין הווידוי בשעת הכפרה, וזה מה שמדגיש הרמב"ם בהלכות הקורבנות "וזו כפרתי".
יום הכיפורים הוא גם זמן של שעת כפרה, על הפס' "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו"[7] שקאי על יוהכ"פ, מסביר הנתיבות שלום[8] שישנן שלוש בחינות טהרה בפסוק: "יכפר עליכם", "לטהר אתכם","לפני ד' תטהרו", דהנה איתא בנחל קדומים למרן החיד"א, שבכל חטא ממשיך טומאה בחיצוניות ובפנימיות, ועל ידי שיהודי מרבה בבכיות ובחרטה, הרי הוא מוחק את הפגם החיצוני, אבל לטהר את הפגם הפנימי צריכים לגילוי אור אלוקות. שאז – כאשר ניצוץ אור זה מאיר בנפשו פנימה – הרי הוא מגרש את כוחות הטומאה שנאחזו בו. אמנם יש עוד בחינת טהרה, בענייני קדש עצמך במותר לך, שנצטווינו בתורתנו "קדושים תהיו", אלו עניינים שמצד עצמם אינם חטאים ממש, אלא פגם מחמת "כי קדוש אני ד' אלוקיכם" ויעודכם להיות לפניו יתברך, משל לאדם שאינו מלוכלך, והיינו שלא עבר על ציווי המלך אבל ריח רע נודף ממנו, שאינו טהור בשלימות, ולכן אי אפשר להניחו לגשת אל המלך שאין זה כבוד למלך.והנה בחינת יום כיפור ממשיך על היהודי את כל ג' בחינות הטהרה והכפרה שהזכרנו, "יכפר עליכם" על החיצוניות החטא, "לטהר אתכם" בפנימיות ועד "לפני ד' תטהרו" להטהר אפילו מכל ריח רע, כדי שיוכל להתיצב לפני ד'. וגם הווידוי של יוהכ"פ הוא ווידוי של שעת כפרה וכמ"ש הרמב"ם בפרק ב[9] וז"ל "הווידוי שנהגו בו כל ישראל, אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הווידוי", דהיינו הווידוי של שעת כפרה.
המנ"ח[10] מוכיח מרש"י ביומא שאין צריך דוקא דיבור פה וז"ל: "וכן ביומא פה ע"ב במשנה חטאת ואשם מכפרין ופרש"י 'ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן' ומבואר שזה שמביא קרבן גלי דעתיה שמתחרט ומכפרת לו אף שלא התוודה בפיו", ואומר מרן ר' אברום זצ"ל, שלכאורה לפי מה שחילקנו זה לא מוכח, דהרי רש"י מיירי במי שמביא קרבן ובווידוי של שעת כפרה ולא בווידוי שהוא כחלק מענין התשובה, וייתכן שבווידוי של תהליך האדם לעשות את תשובתו כן נצרך לומר בפיו. ונראה לי סברא בזה שכן כאשר חוזר בתשובה ונמצא בתהליך תשובה, יש לו לבטות את רצונו בזה שרוצה לחזור בתשובה, וזה ע"י ההוצאה לפועל בווידוי שאומר בפיו ומוציא את כוונתו הפנימית ולא רק ע"י הרהור הלב.
