"בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנכִי הַיּוֹם לא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" –"היום מלאו ימי ושנותיי, ביום זה נולדתי..." (רש"י;סוטה,י"ג,ב)

זמן הלידה מסור לשמים. גם הרפואה בת זמננו, איננה יודעת לנבא מתי יתחילו הצירים ומה גורם לגוף לייצר אנזימים ופרוסטגלנדינים המביאים להתכווצות הרחם. עם זאת, ישנה אפשרות להקדים לידה (אינדוקציה) ע"י טיפול תרופתי או אחר, וכן לזרז לידה פעילה (אוגמנטציה) בכדי להאיץ את התהליך. האם יש בכך מגבלה הלכתית? האם הרצון (המובן) "להיות אחרי" –מסור ביד אדם?

על הפסוק בקהלת "אֶת הַכּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ" כתב בספר הרוקח (מבעלי התוספות) שאין למהר לידה "פן תלד במזל רע". והאר"י הפליג בחומרת הדבר (שער רוה"ק,תיקון ד'). סוגיה זו נוגעת בשילוב הצד האמוני-השקפתי בהלכה, לרבות המימד הקבלי, עד כמה ומתי יש לחשוש לכך. למרות שאין בסיס הלכתי השולל הקדמת לידה, רבים מפוסקי זמננו סברו שהמקורות האמוניים-מחשבתיים –מחייבים הלכתית. היו שכינו זאת "החלק החמישי של השו"ע". הגר"מ פיינשטיין אסר הקדמת לידה (אג"מ,יו"ד,ב,ע"ד, ושוב באו"ח,ד,ק"ה,ו) סברתו, שכל הליך הלידה הינו סכנה ובכל זאת מותר ומצווה להיכנס אליה כי יש הבטחה אלוקית מגוננת על הדרך הטבעית להביא נשמות לעולם ולקיים בכך רצונו. לא כן כאשר מבקשים להעביר זאת "למסלול האנושי" שאז ההבטחה פוקעת. הגרע"י  אף הוא החזיק בדעה זו (טהרת הבית,ב,עמ' נ"ד-נ"ה) ובעל "שבט הלוי" (ו,קכ"ח) אף שתמה ולא קיבל את סברת הגרמ"פ לעניין הסכנה בהתערבות אנושית בזמן הלידה, הסכים שאין להקדים משום שאין ללכת נגד הטבע וההשגחה העליונה.

ברם, במצבים הבאים מותר להקדים: 1.צורך רפואי ברור, אימהי או עוברי 2.חשש סכנה בדחייה 3.נחיצות ברופא מסוים שלא ימצא לאחר מכן 4.זירוז כדי למנוע ניתוח קיסרי 5.לשם הקלת צער בלידה שכבר פעילה ואינה מתקדמת (מעיין אומר,ז,קי"ב). במצבים גבוליים יש להיוועץ בפוסק (ניתן להתקשר למכון פוע"ה)