"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כג,כד). '"הן עם כלביא יקום" וגו' - כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין. "לא ישכב" - בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד? קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים' (רש"י). מזה שבלעם אומר זאת כשבחם של ישראל זה מראה שזה דבר חשוב ביותר. אולם נראה יותר מזה, שמסיים את הפס' בכך שזה מגן עליהם מאויביהם, כך שזו אמירה כהסבר שלכן לא יכול להזיק להם (כמו שרצה בלק), שזה חל על כל הנאמר קודם (ולא רק על החלק של הלילה שישנים וה' מגן עליהם); שזה מטעם שכל המציאות אצלם מהבוקר בקומם ועד שהולכים לישון הכל לגילוי שם ה', שכך מתחיל בפתיחה (בקומם) ובסיום היום (בשוכבם), וכן גם כמרמז על כל מציאותם, במעשיהם ביום (שמתחיל בקומם) ובלילה (שמתחיל בשוכבם), הכל בגילוי שם ה', ולכן הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותיהם כמגן על שלחיו שמגלים את שמו בעולם; וכן שמו חל עליהם בכך ולכן מגן עליהם כהגנה על גילויו בעולם. לכן זה מתגלה בק"ש שזהו החלת שם ה' עלינו – קבלת מלכות שמים, וכן גילוי מסירות נפש על ה', שלכן כנגד זה מידה כנגד מידה ה' שומר על נפשנו; ובבוקר זה גם ציצית ותפילין, שמקשרים לשם ה' שחל עלינו, שציצית מזכירה ומביאה לקיום המצוות: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם" (במדבר טו,לט), וכן תכלת הציצית רומזת לכיסא ה' (מנחות מג,ב) שכעין חל עלינו בבגדנו, וגם בתפילין אנו משעבדים את ליבנו וראשנו לה', ושם ה' חל עלינו: '(דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב); כך שניהם מגלים את שם ה' שחל עלינו, יחד עם ק"ש. גם נראה שזה קשור לנאמר: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", ואומר (תהלים לד, ח) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם"' (מנחות מג,ב), שכך מניח טלית ותפילין, וקורא ק"ש של הקורבנות בבית (מרן הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א העמיד שמדובר על ק"ש של הקורבנות ולכן זה מובא ברש"י לפני הנחת התפילין) שזה מראה על קדושה שחלה בביתו שזה כנגד גילוי המזוזה שמראה שהבית קשור לשם ה', וכן (שתי הפרשיות הראשונות של) ק"ש זהו הפרשיות שכתובות במזוזה, שכך חל עליו שמירה מחטאים ולכן מביא להגנה; וכן חל עליו שה' חונה סביבו ומחלצו, שזה מעברות ומסכנות גשמיות. אולי אפשר שהדגש הוא שמתגברים בבוקר לחטוף מצוות, שמתגברים על הטבע הגשמי, ולכן כנגד זה (מידה כנגד מידה) ה' מחיל עלינו השגחה שמגינה עלינו מעבר לטבע הגשמי, שכך הגשמי לא יכול להזיקנו (ומביא שלושה דברים [ציצית, ק"ש ותפילין] כעין שלושה דברים שהם חזקה, שכך מוחזק בנו שאנו מתגברים מעל הטבע הגשמי). אולי גם ההתגברות זהו גילוי של זריזות למצוות, שזה מזכיר את מהותנו בקבלת התורה, שאמרנו "נעשה ונשמע", שמיהרנו לקיום המצוות עוד לפני ששמענו מה הם, כמו שאמר הצדוקי לרבא: 'א"ל: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו' (שבת פח,א). ו"נעשה ונשמע" מראה שיש בנו גילוי של מלאכי השרת: 'אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי" והדר "לשמוע"' (שם). כך חלה עלינו גילוי קדושה (ולכן זה גם מתגלה בטלית תפילין וק"ש שמייצגים קדושה בישראל) כעין מלאכי השרת, ובשל כך אין הגשמי יכול להזיק לנו. (וכן בעקבות קבלת התורה פסק מאיתנו המיתה או שעבוד מלכויות [ע"ז ה,א], ולכן כנגד זה נעשה ביטול לכח האויבים שבאים לפגוע בנו). אולי גם הזריזות זה כעין שירי מצוה (שזה לא עיקר עשיית המצווה – זה לא מעכב את המצווה), שהיא מגינה: 'במערבא מתנו הכי: א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. א"ר יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות, שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים' (סוכה לז,ב-לח,א). כמו כן בדומה אפשר שהזריזות היא כעין הידור מצווה (שהעשיה בזריזות זהו הידור מצוה, וכן מראה על חשיבות המצווה בעיני האדם, כמו שבהידור מראה על חשיבותה בעיניו שלכן מהדר), וישראל קיבלו על עצמם הידור מצוה בעקבות קריעת הים, שאמרו בשירת הים: "זה א'לי ואנוהו" (שמות טו,ב), 'רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לְהַנְווֹת לְקוֹנוֹ? אֶלָּא אַנְוֶה לוֹ בַּמִּצְווֹת: אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו לוּלָב נָאֶה, סֻכָּה נָאָה, צִיצִית נָאָה, תְּפִלָּה נָאָה' (מכילתא [וכן בתוספת דברים בשבת קלג,ב]). כך שזה אולי כרמז על קשר ביניהם, שהידור מצוה קשור להצלה – שמביא הגנה והצלה מאויבנו. (אולי כרמז שיש עוד פירוש ל"ואנוהו": 'רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֲדַבֵּר בְּנְאוֹתָיו וּבִשְׁבָחָיו שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בִּפְנֵי כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם' [שם], שכך כשאנו מקיימים הידור מצוה זה מתקשר גם לדיבור שמגלה שבחי ה' לפני האומות, ששניהם מיוסדים על אותו שורש של "ואנוהו", וכללית שבח ה' כולל הצלה מיד האומות שזהו גילוי שבח ה', שלכן זה מביא שהאומות ישבחו את ה', כמו שנאמר: "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו" וגו' [תהלים קיז,א-ב]. 'מאי דכתיב (תהלים קיז, א) "הללו את ה' כל גוים", אומות העולם מאי עבידתייהו? ה"ק: הללו את ה' כל גוים אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו, כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו' [פסחים קיח,ב]. 'אגבורות ונפלאות שעשה באומות כמו במצרים ובמלחמת סיסרא וכיוצא בו' [מהרש"א]. לכן בהידור מצוה מביא להצלה, שכיון שמביא לשבח ה' אז זה מביא גם לשבח ה' שנעשה בהצלתנו. [וכן פיזית קיום מצוות ה' בהידור זהו גילוי שבח לה' שמתגלה גם לפני האומות, ולכן מביא להמשך גילוי שבח ה' באומות בהצלתנו כנגד שאנו מביאים לשבח ה' במעשינו כשמהדרים במצוות, כמידה כנגד מידה]).