"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" (ויקרא י,ג). 'בשלמא למ"ד זו פרישות נדב ואביהוא, היינו דכתיב (ויקרא י, ג) "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש". אלא למ"ד זו פרישות בכורות היכא רמיזא? דכתיב (שמות כט, מג) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו, עד שמתו בני אהרן; כיון שמתו בני אהרן אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר (ויקרא י, ג) "וידום אהרן". וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז, ז) "דום לה' והתחולל לו", אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) "עת לחשות ועת לדבר", פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מאי דכתיב (תהלים סח, לו) "נורא אלקים ממקדשך", אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל' (זבחים קטו,ב). 'אמנם בכלל הענין תמוה מאוד, מה היתה כונת הקב״ה ותכלית הדבר ומטרתו לחנך את המשכן במיתת אנשי המעלה? וכמ״ש משה שהיה יודע מקודם שכן יהיה הדבר, ומה זה שאמר לאהרן לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב״ה, ומה טיבו של קידוש השם בזה? ונראה לומר סברא אגדית בזה, משום דכפי שידוע במקרא ובתלמוד היה תכלית בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו והקרבת הקרבנות רק לכפר על עונותיהם של ישראל, ולכן לבל יחשב ההמון שאחרי כל אלה שוב אין עוד הכרח להזהר מלעבור על המצות, אחרי שיש סגולה המכפרת, לכן הראה הקב״ה לדעת, כי אין אלה הדברים מגינים להעוברים בזדון על מצות ה׳, ורק על החוטאים בשגגה ובמקרה וכדומה מסיבות שונות שגגיות ואנוסיות, והראה זה ע״י מיתת נדב ואביהוא, שאע״פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך, בכ״ז בעברם עבירה זדונית [מהוראת הלכה בפני משה] לא הגינה עליהם קדושת המשכן וכו׳, ואף כי עוד בהיותם בתוכו, ולקיים נורא אלקים ממקדשיך, ומשה אשר כל רז מדרכי הקב״ה לא אניס ליה ידע מקודם שכן יעשה הקב״ה כדי להורות לבאי עולם שיהיו זהירים מן החטא, רק לא ידע עם איזה איש בפרט יקר מקרה זה, ושוב במיתת נדב ואביהו ראה תשלום הענין בפרטו. ומעתה יתבארו כל האגדות בזה לנכון' (ת"ת). אולי אפשר שעניין קידוש השם כאן זה כדי שלא יחשוב אדם שהנה אהרן עשה את העגל ובמקום להענש הוא קיבל על כך שכר, שנעשה לכהן: 'ד"א: "וירא אהרן" מה ראה? אמר אהרן אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. רבי אבא בר יודן בשם ר' אבא: משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו. א"ל פדגוגו: אל תייגע את עצמך, תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו, א"ל: יודע אני להיכן היתה כוונתך – מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני. חייך מן פלטין דידי לית את זייע, ומותר פתורי את אכיל, עשרים וארבע אנונס את נסיב. כך מן פלטין דילי לית את זייע – "ומן המקדש לא יצא". ומותר פתורי את אכיל - "והנותר מן המנחה". עשרים וארבעה אנונס את נסיב, אלו כ"ד מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן (תהלים מה, ח): "אָהַבְתָּ צֶדֶק [וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע]" אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן, "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ", אמר לו: חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויק"ר י,ג). יכול אדם לחשוב שהנה אהרן החטיא את ישראל, ובכ"ז לו עצמו יצא מזה רק טוב. לכן במיתת בניו התגלה לכולם שאצל ה' הכל מדויק, ואפילו באהרן ה' מדקדק ולא העלים עין ממה שהחטיא את ישראל, שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולכן מתו חצי מבניו: '"הנותרים" - מן המיתה מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנא' (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל", ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנא' (דברים ט) "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא”' (רש"י; ויקרא י,יב). ממילא בזה התקדש שם ה' במשכן, ששם עובדים הכהנים, ומזה רואים כמה חמור החטא שה' העניש קשות את אהרן, ולכן כמה יש להיזהר מהחטא, וכך האדם ישובו בתשובה שלמה בזמן הבאת הקורבנות לכפרה. אולי גם אפשר בצורה פשוטה שהמקדש בא מהיסוד של העקידה, שלכן אומר אברהם: “ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב,יד), '"ה' יראה" – פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. "אשר יאמר היום" – שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו. "היום" – הימים העתידין כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו' וכו' (רש"י). לכן כדי להדגיש שהשורש הוא מסירות נפש כמו שהתגלה בעקידה, אז ה' הרג את בני אהרן כשבאו לעבוד את ה' במסירות נפש, שידעו שלא צוו על כך, ולא ראויים ליכנס כך וכדו' (ע"פ הדעות השונות לחטאיהם), וממילא עלולים ליפגע ובכ"ז נכנסו ונפגעו ומתו; שזה מרמז על גילוי של מסירות נפש לה', שמוכנים למסור נפשם בשביל גילוי ה', ושה' מעניש אם לא עושים כרצונו. שכך זהו קידוש השם שמראה כמה חמור לעבור על דבר ה' (ואפילו כשחושב לטובה, בכ"ז חייב שיהיה בדיוק כרצון ה'), ומרמז על גילוי של מסירות נפש על קידוש השם, שמראה כמה ישראל מוכנים למסור נפש על הקב"ה, ולכן זהו קידוש השם שמראה על מעלת שם ה' בעולם שלכן מוכנים למסירות נפש; שמוכנים למסור נפש בהליכתם לסכנה, וכן כשבאה עליהם סכנה מוסרים נפשם על כך ברצון בהיותם דבקים בקב"ה ושכינתו. וזהו '"נורא אלקים ממקדשך", אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך', שמקודשיך קשורים למקדשך, ששורש המקדש, שבו גילוי שכינה קשור לגילוי מסירות נפש של מקדשי שם ה'. לכן שתק אהרן וקיבל את הדין, שגם בו התגלה מסירות נפש על קידוש שם ה' ולכן שתק וקיבל את הדין, שמראה את אמונתו ביושרת ומעלת דין ה'; וכך זה גם בכל הפעמים שה' מפיל חללים לקדש את שמו בעולם, שמצד אחד זה לירא ממנו, להראות את כוחה של מידת הדין של ה', ומצד שני כשתוך כדי זה מוסרים נפש זהו קידוש השם גדול ביותר, וכן במקביל כששותקים על מעשה ה' שמקדש את שמו זהו שותפות בקידוש השם. וכמה רבים מקדשי ה' בזמננו זה בפרט, מצד אחד החיילים שמוסרים נפש (גם אם ב"ה יוצאים שלמים, וק"ו אם ח"ו נפגעים או נהרגים) ומצד שני המשפחות השכולות שדוממות ומקבלות עליהם את הדין. זכותם תגן עלינו (וזהו כהסבר ע"פ מדרש אגדה לנאמר באברהם: 'ומ"א: ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור, ועומד לכפרה' [רש"י שם], שמה שמסר עצמו לעקידה [אע”פ שלא נפגע כלל] זה עומד ומכפר לישראל בכל הדורות [כאילו הוקרב ממש]).