'אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֵלּוּ הֵן: דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹקים הִיא”, וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ”. כַּמָּה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים”. עֶבְרָה – אַחַת, וָזַעַם – שְׁתַּיִם, וְצָרָה – שָׁלֹשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים”. חֲרוֹן אַפּוֹ – אַחַת, עֶבְרָה – שְׁתַּיִם, וָזַעַם – שָׁלֹשׁ, וְצָרָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת' (הגדה של פסח). בתורה מסופר על עשר מכות, וחז"ל באו והוסיפו שבכל מכה היו עוד מכות, מה העניין בזה? ההסבר הידוע הוא שכיון שנאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות טו,כו), לכן היה חשוב לכל תנא להוסיף במכות מצרים עוד מכות, שבכך יצא שהם לא יבואו על ישראל. אולי לפי זה מובן שדרשו על ארבע או חמש מכות כעין כנגד הפס' שמחלות מצרים שלא יבואו עלינו, שבו נאמר: “ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שם), שמה שנאמר שלא יגיע אלינו מחלות זה בעקבות שיעשו: '"אם שמוע תשמע" - זו קבלה שיקבלו עליהם. "תעשה" - היא עשייה. "והאזנת" - תטה אזנים לדקדק בהם. "כל חקיו" - דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם ויצר הרע מקנטר עליהם מה איסור באלו למה נאסרו כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם' (רש"י). יוצא שנאמרו כאן ארבעה דברים שאם נשמרם ה' ימנע מאיתנו מחלות שניתנו במכות מצרים, לכן דרש ר"א שבכל מכה היו ארבעה מכות. ר"ע בא להוסיף כיון שאין מילה מיותרת, ולכן כשנאמר "שמוע תשמע" (ולא רק "תשמע”) זה בא לרבות עוד אחד, ולכן יוצא חמש, ולכן כך דרש על מכות מצרים שהיו חמש מכות בכל מכה. אולי אפשר לומר שזה קשור להמשך שאומרים בהגדה: 'כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ' וכו', שאומרים כמה ה' עשה לנו בגאולתנו ממצרים, שיש עניין להרבות בשבחו של הקב"ה שפעל לגאלנו, ולכן יש ענין להראות כמה שיותר פעולות שה' עשה בגאולתנו, ולכן ר”א ור”ע הרבו עוד בכל מכה. בפשט היו עשר מכות במצרים, ומובא בחז"ל (פסיקתא רבתי, כא) שהם כנגד עשרת הדברות (ראה שם בפירוט), לכן מובן שבקריעת ים סוף שהיה יותר גילוי שם ה' (עד שאמרו "זה א'לי" [שמות טו,ב]) אז מתגלה ביותר פירוט גילוי ה', ולכן זה מתגלה בפי חמש, כרמז לחמשה חומשי תורה שהם הפירוט של עשרת הדברות ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]), שבקריעת ים סוף התקדמו יותר לקראת מתן תורה; לכן גם התגלה בקריעת ים סוף רצון לקיום מצוות בהידור ('דתניא: "זה א'לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה' וכו' [שבת קלג,ב]), כיון שזה כבסיס לקראת מתן תורה, ולכן יש בו גילוי כנגד כל התורה שנתנה בחמשה חומשי תורה. (אמנם באבות נאמר: 'ועשר על הים' [אבות ה,ד], שלא ריבו יותר, וכנראה למדו שזהו כמו מכות מצרים שהיו עשרה, כיון שזהו הליכה לקראת מתן תורה כעין כמו במכות מצרים). יש כלל שבדרשות חז"ל אין סתירה אלא שניהם דברי אלקים חיים, ושניהם אמת (כמו שנהג מו"ר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א לומר), אז גם כאן נראה שבכל מכה היו כעין חמשה סוגים (שכולם מאוחדים תחת הסוג העקרוני של המכה ולכן לריה"ג עשרת המכות היו עשר מכות ולא מפצל ביניהם) כשבשנים מהחמשה הם דומים מאוד או קשורים אחד לשני שלא כולם מחלקים ביניהם, וכך יוצא שר"א רואה בשניהם אחד ור"ע רואה בהם כשנים. אולי ר"א שדרש על ארבע מכות בכל מכה זה כדי להדגיש שם הויה, שהוא בן ארבע אותיות כרמז שה' בא להוציא את ישראל ממצרים בחסד (כיון שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה ולא היו ראויים ליגאל אלמלי חסד ה'. ושם הויה נקרא לפעמים בשם אלקים שהוא דין, שכך זה בא בגילוי של דין על מצרים), ואילו ר"ע דרש חמש בכל מכה כיון שבא להדגיש שה' הכה את מצרים כעונש על ששעבדו את ישראל, ולכן זהו במידת הדין שזהו גילוי שם אלקים שהוא בן חמש אותיות. בנוסף, במכות מצרים התגלה בעולם שה' הוא הבורא שלכן הוא זה שקובע ויכול לשנות את חוקי הטבע, לכן זה מרמז על הבריאה 'שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין' (רש"י; בראשית א,א), ולכן יש גילוי כנגד שם הויה וכנגד שם אלקים, וכך ר"א מגלה שם הויה (שהוא קודם לר”ע, שהרי הוא היה רבו של ר”ע, וכעין ששם הויה הוקדם לשם אלקים) שזהו בארבע מכות, ור"ע מוסיף גם את שם אלקים, שזהו חמש מכות. אולי אפשר שדרשו ע"פ הלשונות של הגאולה (שמות ו,ו-ח), שכיון שזהו תכנון הגאולה אז יש כנגדו גם בגאולה עצמה, ולכן כיון שיש כמה לשונות גאולה לכן כנגדם מתגלה במכות עצמם. והנה יש מחלוקת בחז"ל כמה כוסות יש לשתות בליל הסדר כנגד הלשונות של הגאולה, כמה יש להחשיב כנגד הגאולה מתוך הלשונות שנאמרו. שיש דעה של ארבע כוסות (וזהו הדעה הרגילה), ויש דעה של חמש כוסות (ראה בהרחבה ב'תורת השבת והמועד' – 'הכוס החמישית', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [שגם מוסיף שלכתחילה יש להדר לשתות חמש כוסות בימנו שזהו זמן הגאולה, וכך גם סבר הגאון האדיר הרב כשר זצ”ל]), כיון שיש חמש לשונות גאולה, אבל לגבי ישירות הגאולה ממצרים נחשבים ארבע, ולכן חלקו ר"א ור"ע, שר"א מחשיב ארבע כמו שמחשיבים בכוסות, ואילו ר"ע מחשיב חמש כמו שמחשיבים חמש בכוסות או שבכוסות ר"ע לא מחשיב חמש אבל לגבי גילוי מעשה ה' במכות מצרים כן מחשיב חמש כנגד שיש סה"כ חמש לשונות. אולי גם מכות מצרים היו כדי שישראל יצאו ויקבלו את התורה (שזהו עשר המכות כנגד עשרת הדברות), ובתורה יש ארבעה חומשים שנאמרו מפי ה', וחומש דברים שזה דברי משה לקראת הכניסה לארץ (שנאמרה התורה שוב, משנה תורה); לכן ר"א מחשיב ארבע ור"ע חמש, כנגד האם לחשב גם כנגד ספר דברים, האם לקשר גם לגילוי שבהקשר לא"י (וחיבור ישראל לתורה נעשה במדבר באכילתם את המן [מכילתא; שמות טז,ד], ולכן נרמז כעין כנגד שיצאו ממצרים להתחבר לתורה עכשיו, ולכן נרמז כשתי הדעות [ר"א ור"ע], ולכן נקרא "מן”, שיש בו מ' ויש בו נ'). אולי גם כך יוצא לר"א במכות על הים 200 כנגד ר' (בגימטריה) וזה היה ביום השביעי ליציאת מצרים, ולכן זהו כרמז באות א' היום המיוחד של יציאת מצרים, ולאחריו עוד ששה ימים (ו') שאז נעשתה קריעת ים סוף, וכך יוצא 'או-ר', כנגד "ותורה אור" (משלי ו,כג); לעומת זאת ר"ע בא ומשלים גם כנגד המצוות, וזהו שיוצא לשיטתו 250 מכות בים סוף שזהו 'נר' (בגימטריה) כנגד "נר מצוה", שכך יוצא שיצאו בשביל קבלת תו"מ. אולי אפשר שלר"א יוצא 40 מכות במצרים שזהו כנגד ארבעים סאה מים במקוה טהרה, שמכות מצרים היו כדי להוציא את ישראל מטומאת מצרים, כדי לטהרם, שזהו כעין רמז במקוה טהרה; ואילו ר"ע מחשיב חמישים כרמז שה' היה צריך להכות ולהוציא מהר את ישראל ממצרים כיון שכמעט שקעו בשער החמישים, ולכן מרמז על חמישים כנגד שער החמישים, שמצרים שיעבדו את ישראל עד שכמעט שיקעום בשער ה-נ' ולכן מצרים הוכו על כך. אולי גם יש בזה רמז כנגד קדושת א"י, כיון שהתורה צריכה להתגלות דווקא בא"י שכאן זהו מקומה (ספרי "עקב", מג), לכן לר"א זה מתגלה במכות מצרים בארבעים מכות כרמז שבהמשך יבואו לא"י שהיא ת' פרסה על ת' פרסה (וזהו מ' כגימטריה קטנה של ת', וכן כעין שזה ייעשה בהמשך ולכן כעין המשך שעולה מעשרות למאות); לעומתו ר"ע דורש על חמישים בכל מכה כרמז להר הבית שהוא ת"ק אמה (משנה; מידות ב,א) [שזהו נ' כגימטריה קטנה של ת”ק, וכעין בהמשך יבואו לא”י, ולכן זהו כעליה מעשרות למאות], שמקום המקדש הוא הפסגה של קדושת א"י, כעין שהוא על גבי קדושת א"י ולכן מרמז על מעלת א"י בשיאה. אולי אפשר גם שעונשם של מצרים בא על ששיעבדו את ישראל כעין ארבע מאות שנה (שנחשב להם כפול, ראה ב'תורת המקרא' “שמות"; וכן באריכות ב'תורת המדינה' 'עלייתו הראשונה של אברהם אבינו לא”י', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) לכן ר"א מרמז על מ' כרמז לארבע מאות שנה בקטנה, שקוצרה הגלות של הארבע מאות שנה, ולכן מרמז זאת במ' כהקטנה של ת' (ממאות לעשרות), ור"ע מוסיף כנגד שהמצרים הרבו את השיעבוד יותר ממה שהיה צריך להיעשות (שלכן קוצר הזמן), ולכן מוסיף ומגדיל (מארבע לחמש בכל מכה וממילא גם) מארבעים לחמישים כרמז לתוספת. אולי גם נענשו על שטימאו את ישראל שלכן ישראל יחטאו בהמשך בעגל (מהרגלם לע"ז במצרים), ולכן זה מתגלה בארבעים כנגד היום הארבעים מעלית משה לסיני שאז חטאו בעגל; ואילו ר"ע מחשיב חמישים כרמז שבעקבות העגל נפלו ממדרגתם הגבוה, ולכן מרמז זאת בחמישים שזהו שיא הקדושה, כנגד נ' שערי בינה. אולי גם בעקבות מה שמצרים טימאו את ישראל נגרם ששקעו ארבע חמישיות מישראל בטומאת מצרים ולא היו ראויים לצאת ומתו במכת חושך (מכילתא; שמות יג,יח), לכן כנגד זה היה ראוי להכות את מצרים על ששעבדו את ישראל וטימאום עד כדי כך שלא היו ראויים לצאת. לכן ר"א מרמז בארבע בכל מכה כנגד הארבע חמישיות שמתו; ואילו ר"ע מרמז שרק חמישית יצאו והשאר מתו ולכן מגלה כנגד זה ברמז בחמש (שבכך מובן שזה חמישית לעומת ארבע שלא מוכח ארבע מתוך כמה).