בראשית רבה פרשה צ"ט אות ב' (פתיחתא)

"כי לא יעשה ה' אלהים דבר וגו' יעקב זיווג שנים כנגד שנים, ומשה זיווג שנים כנגד שנים, יהודה כנגד מלכות בבל. זה נמשל באריה וזה נמשל באריה. זה נמשל באריה, גור אריה יהודה, וזה נמשל באריה, קדמייתא כאריה. ביד מי מלכות בבל נופלת? ביד דניאל, שהוא בא משל יהודה. בנימין כנגד מלכות מדי. זה נמשל בזאב, וזו נמשלה בזאב. זה נמשל בזאב, בנימין זאב יטרף וגו'. וזו נמשלה בזאב, "וארו חיוא אחרי" תנינא דמיה לדוב. רבי חנינא אמר: לדב כתיב,דב היה שמה. היא דעתיה דרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: "על כן הכם אריה מיער”, זו בבל. "זאב ערבות ישדדם”, זו מדי. ביד מי מלכות מדי נופלת? ביד מרדכי, שהוא בא משל בנימין. לוי כנגד מלכות יון. זה שבט שלישי, וזו מלכות שלישית. זה אותיותיו משולשין, וזו אותיותיה משולשין. אלו תוקעי קרנים, ואלו תוקעי סולפירים. אלו לובשי כובעים, ואלו לובשי קיסים. אלו לובשי מכנסים ואלו לובשי פמלליא. אלו מרובים באוכלסין, ואלו מועטין באוכלסין. באו מרובים ונפלו ביד מועטין. באיזו זכות? מברכתו של משה, שאמר :מחץ מתנים קמיו. ביד מי מלכות יון נופלת? ביד בני חשמונאי, שהם משל לוי. יוסף כנגד מלכות אדום. זה בעל קרנים, וזה בעל קרנים. זה בעל קרנים:"בכור שורו הדר לו”. וזה בעל קרנים : "ועל קרניא עשר די בראשיה”. זה פירש מן הערוה, וזה נדבק בערוה. זה חס על כבוד אביו, וזה ביזה על כבוד אביו. זה כתיב בו "את האלהים אני ירא”. וזה כתיב בו : "ולא ירא אלהים”. ביד מי מלכות נופלת? ביד משוח מלחמה, שהוא בא משל יוסף.

רבי פנחס בשם רבי שמואל בר נחמן: מסורת הוא, שאין עשו נופל, אלא ביד בניה של רחל, הה"ד :"אם לא יסחבום צעירי הצאן”. ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהן צעיריהן של שבטים:”

1.2.1. פרוש המפרשים

כיצד למדו על עניין שני השבטים שהם כנגד שני ממלכות שאמרו משה ויעקב?- מסביר המהרז"ו במקום שבפסוק בעמוס נאמר: 1"כי לא יעשה ה' ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" שמכאן שגילה לנביאים שהם משה ויעקב. ומה גילה להם?- זה נאמר בפסוקים קודם לכן: 2“ הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממענתו בלתי אם לכד, התפל צפור על פח הארץ ומוקש אין לה היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד, אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה" שבזה מרמז לאותם ארבעת השבטים, שהם מחולקים לשנים אצל יעקב ושנים אצל משה, כמו שנאמר "הילכו שנים יחדו". על יהודה נירמז ב"הישאג אריה ביער" שנימשל לאריה כמו שאומר המדרש. ועל בנימין נירמז ב"וטרף אין לו" שטרף זהו בנימין כמו הפס' על בנימין בפרשה3 "בנימין זאב יטרף".

מה שנאמר שבבל נפלה בידי דניאל, מסביר חידושי הרד"ל שבזכות זכותו ותפילתו של דניאל נתבטלה גזרת המן, שזהו 4 "נשמעו דבריך", שאצל המן בא סיומה של מלכות בבל (מות ושתי).

ומה שהביא שמדי דומה לזאב וניקראת דב, מסביר המתנות כהונה שאות ד' מתחלף בארמית עם אות ז' , לדוגמה: אחז=אחד, זה=דא, אוזנו=אודניה. ולכן "זאב" כשמחליפים את האות ז' באות ד' יוצא "דאב" שנישמע כמו דוב. ולכן מה שבא לומר רבי חנינא זה שלא רק בשל שמדי נימשלה לזאב אז קשורה לבנימין שהוא זאב, אלא שמה ממש הוא כמו זאב, שהוא דוב.

היפה תואר מסביר על מה שהמדרש מביא בלוי ויון, דברים דומים ודברים לא דומים, שהדברים הדומים בניהם זה כדי לומר מדוע זה כנגד זה, וההבדל שזהו שיון מרובים ולוי מועטים זה כדי לומר שיש הבדל אולם הדמיון שבניהם מרובה על ההבדל, ולכן נחשבים אלו כנגד אלו.

נאמר שלוי תוקעים בחצוצרות (סולפירים), מתי?- הרד"ל מסביר שזה בזמן מלחמה שאז הכהנים תקעו בחצוצרות (ומתקן את הגרסה שעל לוי נאמר שתקעו בחצוצרות ועל יון נאמר סולפירים וקרנות), והמתנות כהונה מסביר שזה מדבר על הלוים בדוכנם שהיו משוררים גם במיני חצוצרות.

המדרש אומר שיוסף כיבד את אביו ועשו ביזה, מסביר המתנות כהונה שיוסף אמר5 "הנני" כשיעקב שלחו לראות את אחיו, אע"פ שידע ששונאים אותו לא ביטל את בקשת אביו. ואילו עשו כשהביא את האוכל ליצחק אמר 6 "יקום אבי ויאכל" בלשון גערה ולשון ציווי, וזה מעשיו שביזה כבוד אביו.

1.2.2. ביאור המדרש (שלא מהמפרשים)

1.2.2.1. מהו "סולפירים”?

המתנות כהונה, מפרש שסולפירים הכוונה לחצוצרות, ומקורו הוא מההערוך 7 , אלא שבמתנות כהונה הביא שהערוך מפרש שזה חצוצרות, אולם בערוך מופיע שזה להשמיע קול תרועה, וזה לא בדיוק אותו דבר, כי לפי זה מדובר בפעולה של ההשמעת קול ולא שזה כלי החצוצרה. וזה הבדל שמשנה לנו כיון שהמדרש הזה מופיע גם במדרש הגדול 8 שם הוא נאמר בנוסח של שופרות, מימלא אם מדובר על חצוצרות אז זה לא שופרות, אבל אם מדובר על השמעת קול תרועה זה יכול להיות גם חצוצרה וגם בשופר שבשניהם זה קול תרועה. אולם צריך לומר שגם הערוך מתכוון ב"להרים קול בתרועה" לחצוצרה שלה הוא קורא תרועה, כיון ש"סלפינגס" זה חצוצרה ביונית עתיקה9. אולם אפשר גם לומר שבמדרש תרגמו את המילה ולא הקפידו כ"ך על ההבדל בין חצוצרה לשופר, כיון שמצאנו בתרגום היוני (תרגום השבעים הנוצרי) שמתרגם גם שופר וגם חצוצרה בלשון "סלפינגס"10. ויש הבדל אם נאמר שזה חצוצרה או שופר, כיון שאם זה שופר אז זה מדבר רק על המקדש שבו היו תוקעים גם בשופרות (בנוסף לחצוצרות), אבל אם הכוונה לחצוצרה אז זה יכול להתפרש גם במקדש וגם במלחמה, כיון שבמלחמה היו תוקעים בחצוצרות11.

1.2.2.2. סיום הפתיחתא

הפתיחתא הזו תחילה ומסתיימת בלא פסוק הפרשה, אם כי ברור מתוכנה שהיא מתייחסת לפסוק "בנימין זאב יטרף". מדוע?- כניראה שהמדרש בא לציין שיש קשר בין הדרשה הזו לזו שלפניה ושלאחריה. ובאמת במדרש תנחומא 12 מובאת הדרשה שכאן ביחד עם הפתיחתא הבאה באותו סימן. ובאמת כאן נאמר על בנימין שהוא מפיל את מדי שזה ע"י מרדכי, ובפתיחתא הבאה נאמר שבנימין זאב, שכמו שזאב חוטף כך אסתר חוטפת את המלוכה, כך שזה משלים את זה בענניינו. ומה שלא מתחיל בפסוק הפרשה כניראה מחבר לאחורה, ששם נאמר על בנימין בהקשר למקדש ובדימוי למתן תורה (אם נשווה בין דרשת ר"ע וריה"ג), וע"י בנימין בזמן מרדכי היו שני דברים אלו, שבהקשר לדימוי למתן תורה בזמן מרדכי היה כמו מתן תורה, כיון שבא להשלים את מתן תורה, כמו שאמרו בגמ' 13 שבמתן תורה היה פגם בקבלת התורה בהיותו בעל כרחם של ישראל, ובימי מרדכי השלימו את זה ע"י שקיבלו מרצון. ומהצד של בית המקדש ע"י שאסתר היתה עם אחשורוש נולד להם ילד ששמו דריוש 14 (האחרון) שמלך אחריהם ועל ידו ניבנה בית המקדש, כך שזה קשור גם לבית המקדש.

1.2.2.3. לימוד המדרש על ארבעת השבטים

המדרש לומד על השבטים כמו שהבאנו בשם המהרז"ו. אלא שצריך להוסיף שהמדרש למד שמדובר על ההשוואה אל האומות השולטות שהשבטים הם כנגדם, מתחילת הפרק שם נאמר15 "שמעו הדבר הזה אשר דבר ה' עליכם בנ"י על כל המשפחה אשר העלתי מארץ מצרים לאמר. רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם" שהמדרש למד את הפסוק הזה שבא לקשר בין "משפחות האדמה" שהם הגוים, לבנ"י שגם נאמרו בלשון "משפחה". וזה בהקשר של פקידת עונות, כך שקשור לצרות מהגוים שזה עונש לחטאינו, ולכן למדו שזה בהקשר לצרות של בנ"י עד יגאלו מהם ע"י שבטים מסויימים שנירמזו בהמשך (כמו שהביא המהרז"ו כיצד למדו על השבטים). והנה לא מצאנו רמז בפסוקים שם על שני השבטים שאותם רמז משה.. אלא שכניראה למדו שנאמר16 "עבדיו הנביאים" ומיעוט רבים זה לפחות שנים, ולכן בנוסף לדברי יעקב הביאו את משה, כיון שנאמר "אשר העלתי מארץ מצרים" ולכן למדו על משה שהוא היה כשבנ"י עלו ממצרים. ויותר מזה, כיון שהפסוק אומר "עבדיו הנביאים" למדו ששני הנביאים באותה דרגה ועל יעקב במצרים (שאז ברך את השבטים) נאמר שהיה במעלת נבואה כמו של משה 17 ורק שניהם היו במדרגה זו מבין כל הנביאים, לכן למדו במדרש שאם זה אותה דרגה זה רק משה ויעקב. ועוד שכיון שנאמר "עבדיו הנביאים" פרשו זאת על יעקב ומשה, שביעקב נאמר 18 "עבדי יעקוב" ובמשה נאמר 19 "עבדי משה" (ובשניהם זה נאמר בהקשר לנבואה, מעלת נבואת משה, ונבואת ירמיהו לעתיד) ולכן למד המדרש שזה מדבר על שניהם. ובפשיטות אפשר שלמדו שזה כמו שני נביאים דומים, ולכן למדו על משה בנוסף ליעקב, כיון ששניהם ברכו את השבטים, ולכן דומים (והברכה כמו נבואה מכוונת לעתיד).

אמנם בפסוקים בעמוס מרומז ישירות על יהודה ובנימין, ב"אריה" ו"טרף". אולם ניראה שאף שני השבטים האחרים נירמזו. לוי נירמז בפס' בתקיעה "אם יתקע שופר בעיר" 20 שבזה רמזו על תקיעה של חצוצרה של בני לוי כמו שמובא במדרש ("סולפירים") ועל פי המדרש הגדול זה נירמז בפסוק ב"שופר" שהוא ההשואה של לוי ליון. ועוד שנאמר בפס' כמה פעמים לשון לכידה21 (לכד, ולכוד, לא ילכוד) שזה מזכיר את הפס'22 “טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר" שזה נישמע כמו על לוי שהוא לכד את העיר שכם והרג בחמתו את תושביהם 23 , וזה גם רמוז ב"ומוקש אין לה" 24 לרמז על לוי שטמן מוקש לאנשי שכם , שעבד עליהם ברמיה, ולכן למדו על לוי. יוסף נירמז בפס' ב"האספו על הרי שמרון"25 והרי העיר שומרון היתה מרכז ממלכת ישראל שבראשה היה שבט יוסף, וזה מרמז על המשיח (בן יוסף) שזהו ההמשך "מהומת רבות" שעל דור המשיח נאמר 26 "והיה ביום ההוא תהיה מהומת ה' רבה בהם". ואולי גם נירמז בכך שבנוסף לאריה וטרף נאמר גם 27"כפיר" ו"צפור", שכפיר הוא אריה צעיר 28 ולכן כמו שיהודה הוא עיקר המלוכה ולכן הוא אריה גדול, יוסף הוא כמו המלוכה המשנית, הקטנה, ולכן הוא כפיר (ובפרט לפי הראב"ד שמלכות ישראל אילו היו כשרים, 29 “היתה שניה למלכות בית דוד, כגון קיסר ופלג קיסר"). וציפור מזכירה את שבט לוי שהיו עובדים במקדש והכה"ג היה נכנס לקה"ק ששם הכרובים שלהם צורת כנפיים, ועוד שללוי אין נחלה בארץ ולכן מזכיר את הציפור שאינה עומדת בארץ אלא עפה בשמים, שזה כמו הרעיון שבעמוס, שציפור נילכדת בפח הארץ ולא יכולה לחזור לעוף, כך שבעצם ציפור בטבעה אינה בארץ, כמו לוי שאין להם נחלה בארץ.

המדרש נותן מיעקב קשר ע"פ המשל שלהם, ובמשה ע"פ מעשיהם, כניראה זה משום שלמדו שבמפורש נירמז על יהודה ובנימין, ולא על לוי ויוסף, מדוע?- אלא שיעקב היה עם אבות השבטים ולכן אינו מתיחס למעשיהם אלא למה שגנוז בהם, שזהו כינויים, ואילו משה מדבר לשבט ולכן מרמז ע"פ מעשים, כיון שהוכח שבשבט יש את הענינים האלו (שגם מה שמוכיח מיוסף, זה המשיך בצאצאיו שהלכו בדרכו).

והנה בחלוקה של הגואלים שהם שנים מיעקב ושנים ממשה, יוצא שיעקב דיבר על בבל ומדי שהיו בחו"ל ואילו משה דיבר על הארץ (יון והמשיח). כניראה משום שיעקב מברכם בחו"ל ולכן זה מתפרש ע"פ חו"ל ומשה מברכם בכניסה לארץ ולכן זה מתקיים בארץ. וזה לא רק חלוקה חיצונית, אלא יש בזה גם קשר עמוק בין כל זוג שבטים. יהודה ובנימין קשורים במרדכי (שהיה חלק מכינויי הברכה, בהקשר למדי) שהיה אביו מבנימין ואמו מיהודה30 , ושני השבטים הם במלכות יהודה. לוי ויוסף קשורים זה בזה, שלוי הופרד משאר בנ"י ולא קיבל נחלה (גם) בשל שהיה שותף במכירתו של יוסף31 ויוסף הוא מלכות ישראל ורוב ישראל היו בממלכתו, והלוים מפוזרים בישראל ולכן רובם בערי הלוים בממלכת ישראל.

נירמז במפורש על השבטים שמברכתו של יעקב ולא על של משה, כך שאולי זה בא ללמד שיש קשר בין הצמדים, אלו כנגד אלו. אצל יעקב יש את יהודה ואצל משה יש את לוי שמלכו בזמן החשמונאים במקום להעביר ליהודה למלוך (ולכן נענשו לדעת הרמב"ן32 ובפרט שלהם יש אסור מיוחד למלוך) [שאפילו לא היו שתי ממלכות אלא רק אחת, והם שמרו את המלוכה לעצמם]ושניהם מעלתם במלכות יהודה (יהודה מולך במלכותו, וללוי יש שם את בית המקדש ששם מעלתו) ולכן זה כנגד זה. אצל יעקב יש את בנימין שניקרא "זאב" שקשור עם דוב כמו שהמדרש אומר, ואצל משה יש את יוסף שעליו נאמר33 "חייך שאני מגרה בך את הדוב", ובשניהם יש את המעלה של בני רחל (כמו שמובא במדרש).

1.2.2.4. ההבדלים שבין עשו ויוסף

חז"ל מביאים במדרש שההבדל בין יוסף לעשו מתבטא בשלושה הבדלים: ערוה, כיבוד אב ויראת ה'. ולכאורה תמוה לומר על עשו שאינו מכבד אביו, כשרשב"ג אמר על כיבוד ההורים של עשו שהיה כ"ך גדול עד שמה שהוא מכבד את הוריו אינו אפילו מאית ממעשה עשו 34. אלא שהפגם הוא בדיבור ליצחק כמו שפרש המתנות כהונה, כך שאינו דומה מה שנאמר שכיבד את אביו שזה במעשים בפועל, אבל בסגנון הדיבור זה היה פגום. אלא שיש עוד הבדל, במדרש שם הודגש "..אחד ממאה ששמש עשו את אביו" ואמנם כאן נאמר "כבוד אביו" אבל אפשר שהכוונה לכלל כיבוד הורים. ובאמת בפסיקתא רבתי 35 נאמר שיוסף כיבד את אמו ועשו רצה להרוג את אמו, כך שמתייחס לכלל כיבוד הורים, ומימלא אמנם עשו כיבד את יצחק אבל לא כיבד את רבקה, וההורים הם אחדות אחת ולכן כאילו פגע גם ביצחק ובפרט שבדיבור לא כיבד גם אותו.

מזה שהמדרש מביא שלשה דברים כניראה שרצה לומר שיש בהם חשיבות ולא סתם הביא מה שמצא הבדלים. שהסדר שהמדרש מביא זה ע"פ סדר הזמנים שקרו, בהתחלה עשו בא על אשת איש 36 ואח"כ ביזה כבוד אביו ואח"כ בעמלק נאמר שאינו ירא ה'. כניראה רומז שזה דבר גורר דבר, שמתחילה הדרדר בעריות וכך נידבק בו זלזול ביוחסין (שלכן בא על אשת איש) ומימלא בא לו מחשבות על אי חשיבות של אביו שבא דרך היוחסין (ואולי שאף אינו אביו) ומי שמזלזל בהורים סופו שמזלזל בה' כיון ששלושה שותפים באדם 37, ה' וההורים, ולכן מזלזול בהורים מגיע לזלזול בה', ובפרט שבזלזול הורים מגיע לפריקה של מסגרת המשמעת של הכבוד לחשובים, ולכן בסוף מדרדר לאי מורא שמים. ולכן יוסף שהוא הההפך מעשו הוא מביא למורא שמים ולכן שייך לעניין המשיח שבו תיקון העולם ההיפך מעמלק, שהעולם אינו מתוקן עד מחיית עמלק38. ואולי שלושת הדברים הם כנגד האבות, “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם"39 ו"פחד אביו יצחק"40 . שכיבוד הורים זהו כנגד חסד שעוזר לאחר, זה כנגד אברהם. יראת שמים זה כנגד פחד יצחק, ומדת יעקב אמת שזהו ריחוק מערוה, שמחטא האדם הראשון יש תאות עריות ויש בלבול בין טוב לרע (שהיפוך בניהם זה הפך האמת) שקשור זה בזה, שבא לידי ביטוי בביאה של אשת איש, שאינה אשתו כאילו היא אשתו שזהו לא אמת, ולכן כשנאמר שיוסף תפס עצמו שלא לחטא עם אשת פוטיפר ע"י דמות אביו, למדו זאת בגמ'41 מ-"מידי אביר יעקב". שכל זה בא לומר שיוסף קשור לאבות, שזה נאמר בילקו"ש 42 "אלה תולדות יעקב יוסף אמרו ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף" שנירמז בזה הקשר של יוסף לאבות (ליעקב) ולשבטים, כלל בנ"י, כעין לומר שיש לו חשיבות בתיקון העולם שקיים בעולם ע"י האבות ובנ"י, וזה לידי ביטוי לעתיד, במשיח הבן יוסף, בגאולה.

1.2.2.5. הקשר בין השבטים והמלכויות

המדרש מביא חיבור בין השבטים למלכויות מצד משלם כחיות או מעשיהם. אולם מה הקשר מהצד המהותי (לא רק הדימוי החיצוני)?- יהודה קשור למלכות בבל כיון ששבט יהודה גלה לבבל, בשונה משאר עשרת השבטים שגלו למקומות אחרים. אלא שזה בעצם מחלוקת בין ראשונים על עשרת השבטים, אחרי שהוחזרו חלקם לקראת סוף בית ראשון, האם בחורבן הבית גלו לבבל או שחזרו למקומם. שלפי שיטת רש"י 43 ותוס' 44 יוצא שמן הסתם ירדו לבבל גם מעשרת השבטים. ולשיטת הרמב"ן 45 בחורבן הבית עשרת השבטים חזרו למקומם שגלו בתחילה ולכן לא ירדו לבבל. מימלא לדעת הרמב"ן ודאי שרק יהודה נחשב שירד לגלות בבל, ולדעת רש"י ותוס' כיון שמשאר השבטים היה מיעוט אין זה נחשב כגלותם, אלא ליהודה. אלא שיחד עם יהודה גלה גם בנימין, ולכן צריך לומר שיהודה הוא עיקר הגלות כיון שהוא היה עיקר המלכות, ולכן נחשב יהודה מול בבל, ומימלא גם אם באו משאר השבטים זה לא משנה אלא יהודה עיקר מול בבל.וזה רמוז בדברי משה 46“שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה” שמרמוז בזה על הגלות שקוראים לה' שיצילם מצריהם שמגלים אותם, וגולים כעם מהארץ (“עמו תביאנו" השבט גולה כעם ישראל שנילקח והובא לבבל) . בנימין קשור למלכות מדי, כיון שכמו שנאמר בפתיחתא הקודמת בנימין נחשב לראוי למקום הקדושה, למקום בית המקדש שמשם יוצא תורה לעם וגם שם הלוחות שניתנו מסיני ולכן הוא כעין קשור לתורה בקבלתה לעם, ולכן הוא קשור למדי שאצל מרדכי קיבלו שוב את התורה מרצון47 (והמקדש גם בשטח של יהודה, ולכן מרדכי היה גם מיהודה).וזה רמוז בדברי משה 48"לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" שרמוז על מקום המקדש, ונאמר שישכון לבטח שזה שהמן לא יצליח לפגוע בו, שזהו "כל היום" כנגד היום שבו רצה המן להרוג את כל היהודים (ובמגילת אסתר נאמר כמה פעמים "יום" בהקשר להשמדת ישראל ולהצלתם). לוי כנגד יון, שהם רצו להשכיח את התורה ושיהיו עובדי ע"ז, שזה ההיפך מלוי שעובדים את ה' במקדש (היפך ע"ז) והם האחראים ללמד תורה לרבים (היפך השכחת התורה),וזהו שמשה אומר עליהם 49 "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו" שמלמדים את ישראל תורה ומקריבים במזבח, שלכן הם היפך מיון, ולכן "מחץ מתנים קמיו" שלוי מכריע את יון (כמו שאומר המדרש). יוסף כנגד עשו כמו שמפורש במדרש, וכן שיעקב יצא מלבן ברגע שיוסף נולד שאז הרגיש מוגן מעשו 50 הרי שיש עניין של חזרה מגלות (שיעקב היה בגלות אצל לבן) ע"י יוסף שעומד מול עשו. וזה מרומז בדברי משה51 "..בהם עמים ינגח יחדו" שלעתיד לבא עמים רבים יבואו לילחם בישראל, כמו שנאמר52 "..אתה ועמים רבים אתך" וגו'.

אולי בנוסף לרמז של יעקב ליהודה ובנימין, ניראה גם שרמז על לוי ויוסף. שעל יוסף אומר53 "ברכת אביך גברו על ברכת הורי" שעשו יצא לילחם עם יעקב (שרצה להרגו) בגלל שלקח לו את הברכות של יצחק, שזהו "ברכת הורי". ובלוי נאמר 54 "וברצנם עקרו שור" שזה רומז ליון, שאמרו עליה במדרש 55"וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" שזהו רמז של שור ועקירה ("עקרו שור") שהיונים רצו ליוון את כולם (“וברצנם") ע"י שיכתבו על קרן השור שהם עקורים מה', שאין להם חלק בה'.

1.2.2.6. אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל

רבי שמואל בר נחמן מביא את המסורת שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, שבזה גם ראיה על משיח בן יוסף. כיון שלמדו זאת מהפסוק 56"אם לא יסחבום צעירי הצאן" שזה שני בניה של רחל, ובנימין פגע בעשו במלחמת עמלק שעשה שאול שבא מבנימין, ויוסף נילחם בעמלק אצל יהושע שבא מאפרים, אלא שהמלך אותו זמן נחשב משה ולכן זה לא בדיוק כמו אצל בנימין, אז איפה יהיה מלך מיוסף שילחם בעשו?- אלא שזהו לעתיד במשיח בן יוסף. וזה מרומז שם בפס' “מקול נפלם רעשה הארץ, צעקה בים סוף נשמע קולם"57 שלמדו זאת כרמז על יציאת מצרים, שמצרים נפלה בעשרת המכות ובים סוף, וכך כל העולם פחד מהם ולא העיז לילחם בנו עד שבא עמלק ונילחם 58 ולכן רומז לעמלק שנילחם בו יהושע (מיוסף) אבל עיקרו יהיה 59 "ביום ההוא" שהכוונה לימות המשיח, במלחמת גוג שגם בו נאמר 60 "ביום ההוא", מימלא הפסוקים שם מרמזים על משיח בן יוסף. ובנימין רמוז בהמשך 61 "אשה מצרה" רמז לבנימין שמתה רחל בלידתו. וכן רמז לשניהם בהמשך 62 "לכן יפלו בחוריה ברחבתיה וכל אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא". “יפלו בחוריה" זה רמז לשאול 63"ויקח שאול את החרב ויפל עליה", “וכל אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא" רומז למשיח בן יוסף שיהרג בקרב 64.

ויש בזה גם רמז לבנימין שמנצח את מדי, כיון שהמן רצה להרוג את כולם, וזה שייך לעמלק שבגללו הגוים מעיזים לילחם בנו, ולכן כשרוצים להרוג בא בנימין שנגד עמלק ומציל. לכן יוסף ובנימין מביאים לגאולה, שמאסתר יצא דריוש האחרון שבזמנו עלו חזרה מגלות בבל, ויוסף בזמן המשיח, כיון שהם נגד עמלק שבהקשרו יש את הכח לילחם בישראל, שמכח זה אנו מוגלים מהארץ, ולכן לעתיד ישמד ויפסק רעה מהארץ.

2. המסרים הרעיוניים ודרכי הפרשנות בדרשות.

2.1. המסרים הרעיוניים שיצאו מדרשות אלו.

המסרים הרעיוניים מהפתיחתות האלו הם:

2.1.1. תיקון המידות.

גאוה=בדרשה של ריה"ג בא לידי ביטוי החיסרון שיש במי שיש לו גאוה, שאותו אחד נחשב כמו עובד ע"ז וה' מתרחק ממנו, והוא מפסיד את המעלה הרוחנית שהיתה יכולה לחול עליו אלמלי היה גאותן.

קנאה, כבוד ואכזריות= מדרשתו של ר"ע עולה החסרון שיש במידות הקנאה והכבוד, שהאחים קינאו ביוסף בכבוד שנתן לו אביו, ולכן הגיעו למכירתו. התוצאה מזה היתה אי נתינת מעלה רוחנית, שלא זכו שהמקדש יהיה בחלקם. כמו כן, בשל שהתאכזרו ביוסף התוצאה מזה היתה שה' לא היה שומע את תפילתם, לו המקדש היה בחלקם.

שיקול המעשים=מדרשתו של ר"ע יוצא הצורך הגדול שחל על האדם לכלכל מעשיו, לחשוב כמה צעדים קדימה מה יתגלגל מזה. שיוסף לא ניזהר במעשיו וכך גרם שיקנאו בו וימכרוהו, והוא נחשב לאשם בכך, שאע"פ שהוא לא חטא כאחיו במכירתו, גם בחלקו לא הוקם המשכן, שהוא נחשב לאשם בחטאם בשל מעשיו.

2.1.2. מצוות שבין אדם לחברו.

מהדרשה של הניגודיות שבין יוסף לעשו, שבה נאמר שעשו לא כיבד את אביו, יוצא החשיבות של המעשה בכיבוד הורים, ובכלל במצוות שבין אדם לחברו. שעשו היה מכבד הורים גדול ביותר עד שאפילו חז"ל לא השתוו לו. ובכ"ז נאמר שלא כיבד את אביו, וזה משום שדיבר אליו בצורה שאיננה מכובדת שזה פוגם במעשיו, שאע"פ שבמעשיו מאוד הקפיד לעשות במעלה יתרה, סגנון הדיבור פגם.

עניין הדיבור בכיבוד הוא מאוד עקרוני עד שנחשב לפוגם מעשיו עד כדי חטא, כמו דברי חז"ל על אותו אחד שהיה מאכיל אביו במאכלים יקרים ומשובחים ביותר, אבל דיבורו לאביו היה פגום, ועליו אמרו חז"ל65 "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם". לעומת זאת אפילו אם מאכילו דברים זולים אבל דיבור בכבוד, זה נחשב לכיבוד ראוי, שעליו אמרו שם "ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא". דבר זה הוא לא רק בכיבוד הורים, אלא בכל העניינים שבין אדם לחברו, כמו בצדקה וגמ"ח.

2.1.3. התחזקות על היצרים

בדרשה שמעמידים בניגוד את יוסף מול עשו, נאמר על עשו שהוא היה שטוף ביצר של ערוה, להבדיל מיוסף שעמד בפיתוי ולא חטא עם אשת פוטיפר. דרשה זו מדגישה את החומרה של העריות, והצורך להתחזק על יצרו, להרגיל עצמו שיצרו יהיה תחתיו ולא שהוא יהיה שפוט של יצרו. שהשמיעה על המשיח מעודדת ומחזקת את האנשים, ומושכת אותם בעוצמתה, ודרכה העבירו את המסר שיש עניין חשוב מאוד להיות שולט ביצרו, ובפרט ביצר העריות שיש איתו מלחמה קשה (מעין מלחמת גוג ומגוג).

2.1.4. דברי אמונה.

מהדרשה של ריה"ג יוצא שלושה ענייני אמונה.

א. האמונה במציאות ה', שהיא נילמדת מהר כרמל, מסיפורו של אליהו בהר הכרמל.

ב. האמונה בשכר ועונש בעולם, שהיא נילמדת מהר תבור, שבו ה' ניפרע מסיסרא.

ג. האמונה בתורה מן השמים שהיא נילמדת מהר סיני שבו ניתנה תורה, והיא עולה על שני העניינים הקודמים.

2.2. דרכי פרשנות המדרש שיצאו מדרשות אלו.

ראינו את הלימודים בשתי הפתיחתות שהבאנו, מהם יוצא איך המדרש לומד את דרשותיו. המדרש מביא פס' עליו הוא דורש את דרשתו, כשהפסוק מכוון לרעיון שאותו המדרש בא לומר, אולם זה לא הכל, לא כל הדרשה סמוכה רק על הפסוק שהביא שאחרת קשה להבין מניין לו לדרוש כך. לדוגמא בפתיחתא הראשונה המדרש לומד בשם ריה"ג שהפס' “למה תרצדון הרים גבננים" מתייחס למתן תורה, אולם בפסוק הזה לא מובא שום קשר למתן תורה, אלא כשמסתכלים על כלל הפסוקים שבפרק שבו הפסוק הזה נאמר רק אז רואים על מה מדובר. שהדרשן לא בא לומר את כל הסיבות שהביאו אותו לדרשה אותה הוא אמר אלא רק את הפס' עליו הוא מתייחס ישירות, וכדי להבינו יש לפתוח את התנ"ך ולראות את כלל הפס'.

המדרש לפעמים לומד מכלל הדברים עליו נאמר בפסוקים שם, כמו שריה"ג לומד על מתן תורה כיון שבפסוקים ששם מדובר על מתן תורה. אולם לפעמים הדרשן לומד על דבר שלא נאמר בכלל הפסוקים שם, אלא מתבסס על הבנה של פסוק אחד אותו הוא דורש, שזה בעקבות קושיא שיש לו על ההבנה שניסמכת על רוב הפסוקים. שכך ר"ע למד את הפס' “למה תרצדון" על בית המקדש, בשל הקושי שהיה לו להעמיד על מתן תורה כיון שהפסוק עצמו מסיים בבית במקדש.

בדרשה הדרשן משתמש גם בפרוש מילים על פי הבנתו, כמו שלמד ריה"ג "תרצדון" מלשון ריצה ודיון.

הדרשה שאותה הדרשן לומד ניסמכת לפעמים על דרשות אחרות שאינם מובאות במקום, אולם הדרשן סומך עליהם בשביל להעמיד את דרשתו, כגון שריה"ג למד על ההרים שבאו למתן תורה, ובגללם נאמר לשון ישיבה על הר סיני. שאין לזה שום רמז במדרש, אולם במחשבתו של הדרשן זה היה מול עיניו.

הדרשנים לפעמים חולקים זה על זה בהתייחסות של המילים, למה הם מתכוונים, האם כפשט מילים או שבאים כמשל או כינוי. לכן ריה"ג שלמד ע"פ שיטתו את ה"הרים" שהם התווכחו במתן תורה אז למד שזה מדבר כשפשט של המילה, שמדבר על הרים ממש. ואילו ר"ע שלמד ע"פ שיטתו שזה מתייחס לשבטים אז בהתאם למד שזה נאמר בלשון משל, שהשבטים ניקראים הרים.

המדרש לומד בקטע של הפתיחתות לימוד בפסוק שאינו נימצא במקום בו הוא עוסק (בפרשה או במקרא שעליו הוא נימצא), ודורש עליו דרשה או מביא דרשה ממקור קדום לו, כמו שכאן הביא מחלוקת תנאים (ריה"ג ור"ע), ובהמשך הוא מחבר זאת לפסוקים שבו הוא נימצא, שבהקשר אליהם הוא הביא את הדרשה על הפסוק הרחוק, וזהו הסיום שמסיים בפסוק הפרשה, שהוא הפסוק במקום בו הוא עומד ודורש.

בדרשות הדרשן עושה שימוש בכל מיני אפשרויות של דרשות, זה יכול להיות שלומד את המילים כמשל, כמו "הרים" לר"ע. או שלומד רמזים לקשר בין דברים, כמו שמביא על כינויי השבטים מול האומות, ומעשים של אלו מול של אלו. או שעושה שימוש בהיפוך ושינוי אותיות, כמו ש"שבת" מתחלף גם כ"שבט", וכן "זאב" לדאב".

המדרשים השונים יכולים לגלות אלו על אלו, למה התכוון הדרשן, שהדרשה האחרת משלימה את ההבנה בדרשה הזו. כמו שראינו בהשוואה בין המדרש שאומר שעשו לא כיבד אביו לבין הדרשה שעשו היה מכבד מאוד את אביו יותר מכל אדם בעולם, שכך מדוייק יותר על מה מדבר המדרש הזה ועל מה מדבר המדרש השני.

הדרשות היו מיועדות גם לתלמידי החכמים שעסקו בלימוד הדרש, וגם לעמי הארץ שהיו באים לשמוע דרשה בבית הכנסת. לכן הדרשה מצד אחד מפרשת את הלימוד שאותה היא באה לומר, ומצד שני יש הרבה מקום לחקור ולגלות למה רומזת בכיסוי.

מסיבה זו יש גם הבדל במוסר ההשכל שמהמדרש, שלכן מצד אחד מפורש בדרשה עניינים מסויימים כמו שמידת הגאוה היא שלילית, והצורך בזהירות של מעשים (שהאחים נענשו על שמכרו את יוסף). כמו כן, המעלה של כיבוד הורים שבא לידי ביטוי ביוסף מול חסרונו של עשו. ויחד עם זה יש גם מוסר השכל ניסתר, כמו שהבאנו את ה"יפה תואר" שפרש את הדרשה של ריה"ג בעניינים של האמונה במציאות ה' ותורה מן השמים, וגם הלימוד של החסרון בגאוה, עמי הארצות שומעים מזה שהגאותן פגום, ואילו החכמים גם מסיקים מכך שהגאוה גורמת להרחקה מתורה, שזה רמה יותר גבוה בדברי המדרש.

בדרשה ברוב המקרים לא אומרים ישירות על מידה כזו או אחרת, או מעשה כזה או אחר, שהוא שלילי ואסור לעשותו אלא מדברים בהשאלה על משהו , כמו שגאוה לומדים בעניין ההרים שרצו שתנתן עליהם התורה, והאדם ילמד מזה על רעתה של הגאוה. שכך הדברים מתיישבים אצל השומע בקלות, שלא מפנים אליו אצבע מאשימה אלא רק מלמדים אותו והוא יבין מעצמו. שבצורה שכזו אין לאדם את הדחף לשלול את דברי המוסר. וזה מתאים לדברי התנאים בעניין מוסר:66 "תניא א"ר טרפון (תמיהני) אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". שיש קושי גדול להוכיח אדם, מצד האמירה לו שתאמר בצורה לא טובה, ומצד האדם שלא רוצה לשמוע. לכן בדרך הדרשה ברבים הם לימדו את הציבור אמונה ומוסר בדרכים עדינות, כעין שלא מוכיחים אותם, והם יבינו מעצמם.

1עמוס ג, ז

2שם, ג, ג-ו

3בראשית מט, כז

4דניאל י,יב

5בראשית לז,יג

6בראשית כז, לא

7הערוך אות ס' “סלפידס"

8מדרש הגדול "ויחי" מט, כח

9מרן הרה"ג גורן שלמה, משיב מלחמה ב' , עמ' רצ"ח.

10שם

11שם, עמ' ר"ע.

12תנחומא "ויחי" סימן יד

13שבת פח, א

14ויקרא רבה פרשה יג סימן ה

15עמוס ג, א-ב

16שם, ג, ז

17זוהר "ויחי" ח"א ריא,ב

18ירמיהו מו, כז

19במדבר יב, ז

20עמוס ג, ו

21שם ג, ד-ה

22משלי טז, לב

23בראשית לד,כה

24עמוס ג, ה

25עמוס ג, ט

26זכריה יד, יג

27עמוס ג, ד-ה

28מצודות ציון.

29רמב"ם הלכות מלכים א, ט . בהשגות הראב"ד

30מגילה יב, ב

31בראשית מט, ו-ז (ראה רש"י)

32רמב"ן בראשית מט,י ד"ה "לא יסור"

33בראשית רבה פרשה פד אות ז

34שם פרשה סה אות טז

35פסיקתא רבתי פרשה יב, ט

36בראשית רבה פרשה סה אות א

37קידושין ל, ב

38פסיקתא רבתי יב ,ט.

39מיכה ז, כ

40בראשית לא, נג

41סוטה לו, ב

42ילקוט שמעוני "וישב" רמז ק"מ

43סנהדרין קי, ב. רש"י ד"ה "אין"

44גיטין לו, א. תוס' ד"ה "בזמן"

45שם. רמב"ן ד"ה "ומי"

46דברים לג, ז

47שבת פח, א

48דברים לג, יב

49דברים לג, י-יא

50בראשית רבה פרשה עג אות ז

51דברים לג, יז

52יחזקאל לח, טו

53בראשית מט, כו

54שם, מט, ו

55בראשית רבה פרשה ב אות ד

56ירמיה מט, כ

57שם, מט, כא

58ילקו"ש "כי תצא" סימן תתקל"ח

59ירמיה מט, כב

60יחזקאל לח, יד

61ירמיה מט, כב

62ירמיה מט, כו

63שמואל א, לא, ד

64סוכה נב, א

65קידושין לא, א

66ערכין טז,ב