פתיחתא של המדרש על הפס' "בנימין זאב יטרף"
נכתב על ידי יניב, 19/8/2013
בראשית רבה פרשה צ"ט סימן א' (פתיחתא)
"לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פָּתַר קְרָא בֶּהָרִים, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמִדַּיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת, תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים, וְכַרְמֶל מֵאַסְפַּמְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב:” חַי אָנִי נְאֻם ה' וגו' כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים”, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים" וגו', כֻּלְּכֶם הָרִים אֶלָּא כֻּלְּכֶם גַּבְנֻנִּים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: "אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק”, כֻּלְּכֶם נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַל רָאשֵׁיכֶם, אֲבָל סִינַי שֶׁלֹא נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָלָיו: "הָהָר חָמַד אֱלֹקים לְשִׁבְתּוֹ”,הַר סִינַי, אַף עַל פִּי כֵן: "אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח”, בְּבֵית עוֹלָמִים. רַבִּי עֲקִיבָא פָּתַר קְרָא בַּשְּׁבָטִים, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ הַשְּׁבָטִים רָצִים וּמִדַּיְנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי יִבָּנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי יִבָּנֶה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבָטִים לָמָּה תְּרַצְדוּן, כֻּלְּכֶם שְׁבָטִים, כֻּלְּכֶם צַדִּיקִים, אֶלָּא גַּבְנֻנִּים, מַהוּ גַּבְנֻנִּים, גַּנָּבִים. כֻּלְּכֶם הֱיִיתֶם שֻׁתָּפִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, אֲבָל בִּנְיָמִין שֶׁלֹא נִשְׁתַּתֵּף בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף:” הָהָר חָמַד אֱלֹהקים לְשִׁבְתּוֹ”. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁקֹּדֶם לְאַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּנֵי קֹרַח מִתְנַבְּאִין עָלֶיהָ שֶׁהִיא עֲתִידָה לִהְיוֹת בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה" וגו'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנָה בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, דִּכְתִיב "אֶפְרָתִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה”. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּתוֹךְ שֶׁל מִי שֶׁמֵּתָה בְּאֶפְרָתָה, וּמִי מֵתָה בְּאֶפְרָתָה, רָחֵל. יָכוֹל בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁהוּא מִבָּנֶיהָ, תַּלְמוּד לוֹמַר "מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר”, בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁנִּמְשַׁל כְּחַיַּת הַיַּעַר, וּמִי נִמְשַׁל כְּחַיַּת הַיַּעַר, בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף.” 1
1.1.1. הסבר דברי המדרש על פי הפרשנים
1.1.1.1. פשט המדרש
מניין לרבי יוסי הגלילי שהפסוקים מדברים על מתן תורה?- עונה המהרז"ו במקום, שריה"ג למד זאת מהפסוקים הקודמים לפסוק "למה תרצדון". שקודם לכן נאמר: "אלקים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה. ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני האלקים, זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל"2. הרי שדוד גילה בפרק מקודם על מה הוא מדבר, שזהו על מתן תורה שהיה בסיני בזמן שבני ישראל היו במדבר.
ומוסיף ומסביר המהרז"ו שלמדו את העניין של הויכוח בין ההרים כיון שלא מצאנו את המילה "תרצדון" בשום מקום, ולכן דרשוה בנוקטריון "תרצדון”='רצים ומדיינים'.
והמקור של ריה"ג, שעבדו על ההרים האלו ע"ז הוא משום הפסוק בדברים3: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים, אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם: על-ההרים הרמים" וגו' הרי שהגוים היו עובדים את הע"ז שלהם על הרים גבוהים.
ומה שנאמר על הר סיני "ההר חמד אלקים לשבתו", פרושו הוא על יסוד המדרש שאומר שההרים נעקרו ממקומם ובאו למתן תורה 4 , ובעקבות כך נעשו תלושים במקומם, אבל הר סיני שלא זז ממקומו הוא נחשב יושב במקומו, ואותו בחר ה' מבין ההרים לתת עליו את התורה.
לעומתו ר"ע לומד שזה מכוון כנגד בית המקדש, כיון שסיום הפסוק הוא "ההר חמד אלקים לשבתו אף ה' ישכון לנצח"5 וודאי שהכוונה ב"ישכון לנצח" זה בית המקדש, לכן למד שגם מה שנאמר קודם מדבר על בית המקדש.
1.1.1.2. המסר של המדרש.
ה'יפה תואר' במקום מסביר שהמדרש בא ללמד אותנו בדברי ריה"ג שני עניינם:
בעלי המדרש באו ללמד דרך הדרשה הזו שה' שונא את הגאותנים, שלכן מאס בהרים הגבוהים שהם מסמלים גאוה. ואת התורה אי אפשר להשיג אלא אם כן אותו אדם הוא עניו, מעין סיני שרק בו ניתנה תורה.
בעלי המדרש באו ללמד שלא מספיק להאמין במציאות ה' ושכר ועונש בעולם, אלא צריך להאמין שהתורה מן השמים. וזהו שלשת ההרים שמוזכרים: הכרמל- הוא מרמז על מציאות ה', כיון שבו אמרו בני ישראל "ה' הוא האלקים"6 כשנוכחו לדעת במציאות ה' בסיפור של אליהו בהר הכרמל. התבור- הוא מרמז על ההשגחה של שכר ועונש, כיון שבו הקב"ה ניפרע מסיסרא7. וסיני מרמז על כך שהתורה ניתנה משמים, שהרי בו ירדה תורה מהשמים לבני ישראל. וסיני הוא הנבחר כי הוא הכי חשוב, שבלי האמונה של תורה מהשמים לא נחשב למאמין.
ומדרשתו של ר"ע למדים על החשיבות של רחמנות, שאצלנו נאמר שהשתתפו האחים במכירה ולכן לא ראוי שבית המקדש יבנה במקומם. אולם בספרי8 מופיע הסבר יותר ממוקד: ' ד"א מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? כל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה. אמר הקב"ה אני אומר לאלו שיבנו בית הבחירה, לא כשיהיו מתפללים לפני איני מבקש עליהם רחמים? איני משרה שכינתי בחלקם שלא היו רחמנים על אחיהם'. לכן כאן המדרש רומז לדרשה ששם, שמי שאינו מרחם על אחר, ה' לא מרחם עליו (מידה כנגד מידה).
1.1.2. ברור המדרש (שלא מהפרשנים)
1.1.2.1. ה"הרים" במחלוקת ריה"ג ור"ע
הפתיחתא מביאה מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לבין דברי רבי עקיבא, ובהמשך לדברי רבי עקיבא מביאים מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון, שדבריו של ר"ש מתאימים לדברי ר"ע, ובעצם הנקודה שבשבילה הובאו כל המחלוקות היא בדברי רבי שמעון, שאומר שהרמז שבנימין נבחר ולא יוסף הוא מהמשל של חית יער שזהו בנימין שנימשל לזאב.
אולי הפתיחתא בכוונה שמה את המחלוקת כולה, כדי לברר את החומרה של מעשיהם של האחים, שר"ע וריה"ג דרשו על ההרים, כשר"ע לומד שההרים מתייחסים לשבטים, ולכן כיון שלמדים על אותו פס' יבואו ללמוד אחד מהשני על חומרת מעשיהם של האחים שהם חמורים כמו ע”ז שבהרים.
יסוד דרשתו של ר"ע הוא כמו המדרש על האבות 9 '"קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" מדלג על ההרים בזכות אבות" וכו', הרי שחז"ל קראו לאבות הרים, וזה בשל מעלתם הגדולה שהם נימשלים כמו הרים, ואותו דבר כאן כיון שהשבטים היו גדולים וחשובים אז גם אליהם אפשר להתייחס במשל של הרים, וכך למד ר"ע ש"למה תרצדון הרים גבננים" מתייחס לשבטים שניקראים הרים. ובהמשך הפס' בתהילים נאמר "רכב אלקים" 10 שזה ביטוי למרכבה שהיא רכב אלקים, והמרכבה דומה לבני ישראל כמו שמביאים במדרש רבה11 "… כך סיבב לכסא ד' חיות ולמעלה מכולם כסא הכבוד, וכנגדן סידר הקב"ה הדגלים למשה" וכו'. והאבן עזרא מחדד יותר 12 "סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמוננו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים,ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב, ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור, ובדגל דן צורת נשר, עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא". הרי שהדגלים ע"פ השבטים הם כמרכבה, ומימלא זה מלמד גם על בני יעקב שהיו כמרכבה. שמה שנאמר13 "האבות הן הן המרכבה" לא בא למעט את השבטים, אלא לומר חשיבותם של האבות שהם המביאים שכינה לעולם ולכן הם המרכבה, ואותו דבר השבטים מביאים את השכינה לעולם ולכן הם המרכבה. וזהו "רכב אלקים" שמרמז למרכבה. שמיוצג ע"י השבטים. אלא שאם כך אז לא מובן מדוע הפסוקים מדברים שם בפרק על מתן תורה, כמו שהבאנו על דברי ריה"ג? אפשר לתרץ זאת בשלושה דרכים:
שר"ע מודה שמדובר גם על מתן תורה, אלא שאין זה העיקר אלא בא רק כאגב לבית המקדש שבו השכינה, שלכן הפס' מדברים על מתן תורה ובית המקדש, כיון שהשכינה עברה מסיני עד בית המקדש, כמו שמובא ברמב"ן 14 שהשכינה ממשיכה מסיני למשכן בניסתר וזה ממשיך לבית המקדש. לכן מזכיר את ריב השבטים על בית המקדש ששם השכינה שהגיעה ממתן תורה.
עיקר הפס' של "למה תרצדון" מדבר על השבטים, ומה שנאמר קודם לכן בפסוקים זה באמת מדבר על מתן תורה, אלא שזה היה בפס' שמקודם, אולם עכשיו מדברים על בית המקדש, ומה שנאמר בפס' אחריו15 "… סיני בקדש, עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכון יה אלקים" אין זה חוזר לדבר על זמן מתן תורה אלא מדבר על הארון שבו הלוחות, שהוא בבית המקדש, ומקורו מסיני, שזהו שבית שבי, התורה, ומקומה במקדש שהוא "לשכון י-ה אלקים" שהשם י-ה מתייחס לבית המקדש, כמו שמובא בתנחומא16.
אפשר שר"ע מודה שיש מקום לדרשתו של ריה"ג על מתן תורה, אלא שבא להשלים את הדרשה (כמו שפעמים רבות מנסה מו"ר הרב חיים דרוקמן שליט"א ליישב בין מדרשים בטענה שזה שני צדדים של אותה מטבע) שההרים במתן תורה אלו באמת ההרים שרצו שהתורה תנתן עליהם, אלא שכנגד מה שהיה אצל ההרים, שרצו שכינה במקומם, כך רצו השבטים המשולים להרים שהשכינה תהיה במקומם. ולכן הפס' מערבבים בין ההרים הפיזים להרים של המשל שהם השבטים.
1.1.2.2. הדברים המשותפים לשתי הדרשות
לפי מה שאמרנו באפשרות שלישית לר”ע, או כשאר ההסברים שר"ע חולק על ריה"ג, אולם הדרשן מביא אותם יחד, גם כדי שתהא דרשה שלמה, אבל גם כדי לומר שנילמד שבשניהם יש דברים משותפים. שאפשר למצוא נקודות דמיון בין שתי הדרשות:
א. הפגם שיש בהם מונע מהם את השכינה, בשל שפוגם בשורש העניין הראוי לשכינה. בהרים הגבוהים לא ניתנה עליהם התורה כיון שעבדו שם ע"ז שהיא ההפך מתורה, שע"ז שקולה כנגד כל המצות בתורה17, וזהו שהפגם שבהם מנע את השכינה מהם. ובשבטים הם לא ריחמו על יוסף ולכן ה' בתגובה לא ישמע תפילתם, ובמקדש אחד מהתפקידים שלו הוא מקום לתפילות18, וזה לא משהו שולי אלא זה מהותי, שהשכינה באה לגלות ה' בעולם, ובתפילות מחברים בין ה' לעולם, שמבקשים בקשות להטבה של העולם, ולכן לא ראוי שהשכינה תהא במקומם. ועניין התפילה מרומז בפס' שמביא המדרש "הנה שמענוה באפרתה"19 שהמדרש לומד על רחל שמתה באפרת. ועל עניין קבורתה של רחל באפרת נאמר במדרש20 "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הה"ד קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה:” הרי שעניין אפרת קשור לתפילות, שזהו עומק המדרש מהו הסיבה שלא ראויים בשל מכירת יוסף, שזה משום אי קבלת תפילה, כמו שמבואר בספרי21 (שהוא מבית מדרשו של ר"ע). וגם בתהילים זה רמוז שבהמשך נאמר22 "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה, צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם" וגו' הרי שהפס' מקשרים בין מקום המקדש (זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה) לבין ברכות לעולם. ולכן לא ניתן בשטחם של השבטים, אלא של בנימין שלא היה במכירה, אולם זה לא רק שלא היה במכירה, אלא שריחם על יוסף ועשה לו שם בעולם על ידי בניו, שקרא להם על שמו של יוסף23 ולכן הוא שריחם ראוי שיתקבלו התפילות על ידו. וזה מרומז בפס' שהמדרש מביא "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' “24 שלא מובן כיצד לומד על בנימין הרי לא מוזכר כלל בנימין שם?- מפרש המהרז"ו שפסוק קודם לכן נאמר "מה ידידות משכנותיך" ודרשו על זה בגמ'25 "ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב מה ידידות משכנותיך.. בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו" מימלא מובן שרמזו על בנימין.אלא שאם זה כך מדוע לא מביאים את הפס' הזה שרמוז בו בנימין והמקדש?- לכן ניראה שבאו לומר את מהות העניין, שמדובר על בנימין זה באמת נילמד מ"ידידות" אולם מהו הטעם, מה המהות של זה?- על זה דרשו "נכספה וגם כלתה נפשי" שבנימין התגעגע וכלתה נפשו לאחיו, שלכן קרא לבניו ע"ש יוסף, ולכן הוא ראוי "לחצרות ה'” שהמקדש יהיה בחלקו. ומה שמביאים גם שמי שאמרו זאת, אמרו בזמן יציאת מצרים (470 שנה קודם ביהמ"ק) כדי לומר שמה שבנימין זכה זה לא בגלל משהו שעשה במשך הדורות, כיון שעוד בתחילת המדבר זה נאמר, ומימלא הטעם קיים כבר קודם לכן וזהו ממכירת יוסף, שבו מצאנו הבדל בין האחים לבנימין. ולכן גם מובן מדוע המקדש נימצא גם בחלקו של יהודה, משום שיהודה ניסה להציל את יוסף ע"י שימכרוהו ולא יהרג בבאר שמלאה נחשים ועקרבים (ולכן זה לא שייך בראובן, שאמנם רצה להציל את יוסף, אולם רעיונו היה יכול לגרום למותו של יוסף בבור) ולכן קצת תיקון מעשיו (ולכן בתורה מיד אחרי מכירת יוסף מובא צאצאיו של יהודה שסופם יהיה בהמשך בדוד) ולכן כאשר בועז עושה חסד עם רות, שמרחם עליה ודואג לה, (והיא באה מחו"ל, ההיפך מיוסף שיורד לחו"ל) זה מעלה את זכות מעשה יהודה וגורם לו להיות זכאי לחלק במקום המקדש, ולכן למד רבי יהודה על מקום המקדש מ"ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה" 26 שזה מזכיר את הפס' 27“ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם" שאותו חיל מתגלה אצל דוד שרואה את גולית (שמסופר בפסוקים שם בשמואל) וזה בזמן שדוד הלך לרעות את צאן אביו, מעין המקרה של מכירת יוסף שהאחים הלכו עם הצאן, וישי שולח אותו לראות בשלום אחיו מעין יוסף שהולך לראות את שלום אחיו בשליחות אביו. כך שזה כעין דמיון בין המקרים, כעין שבא לומר שיהודה ראוי שיבנה בחלקו בית המקדש כיון שהוא כעין תיקון את חטאו במכירת יוסף.
אלא שצריך להבין על פי הדעה שלא ראוים שהמקדש יהיה במקומם בשל מכירת יוסף, מדוע יוסף לא ראוי שהמקדש יהיה בחלקו הרי לא השתתף במכירה?- עונה הידי משה במקום על המדרש כמה תשובות:
כיון שיוסף היה חלק מהעניין של מכירתו, אם המקדש ינתן בשטחו זה יפגע בשאר השבטים שיזכיר להם את המעשה.
כיון ששאר השבטים נענשו על ידו, אז אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה.
יוסף קיבל בחלקו את משכן שילה ולכן זה מספיק לו.
וניראה שאפשר להוסיף עוד 2 טעמים:
יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו אע"פ שהם קינאו בו על היחס המועדף מצד יעקב, ולכן הוא נחשב שותף פעיל במכירתו, כיון שהוא גרר אותם למעשה שהם עשו.
גם יוסף בהקשר של מכירתו לא היה מספיק רגיש לצערו של האחר, שהיה ברור לו שודאי שיעקב אביו מצטער על העלמותו ובכל זאת לא הודיע לו שהוא חי במצרים, ולכן כיון שמדת הדין עמדה על שאר השבטים שהם לא מספיק רחמנים, אז כאגב להם היא חלה גם עליו.
ואולי שני טעמים אלו נרמזים בפס' שמובא על בנימין "מצאנוה בשדי יער"28 שבנימין ראוי כיון שהוא כמו מציאה ביער שלא שייכת לאף אחד, כך הוא לא קשור בשום צורה למכירת יוסף, שלא כיוסף שקשור למכירה.
ב. אפשר ללמוד מדרשה של האחד על דרשתו של האחר, שבכך יודגש יותר החומרה שבמעשה השבטים ע”י השוואתו לחומרת ההרים, שבשניהם מנעו מהם השראת שכינה בשל הפגם שבהם. בהרים זה שהם גבוהים לכן עשו בהם ע"ז, שזה כעין דבר גורר דבר, שכיון שההרים גבוהים, אז יש בהם דמיון לגאוה, ולכן בהם הקריבו הגוים ע"ז, שהיא ביטוי להגשמת הרוחניות, לעשות מהגשמי כאילו הוא קדוש. שזה תוצאה של גאוה שבה האדם מדגיש את עצמו כאילו הוא משהו מיוחד שראוי להעריץ, שכך פותח פתח להחשבת גשמיותו לעליונה וכך מגיע לכפירה בה' ועשיית ע"ז. וזהו דברי חז"ל בגמ' 29 "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב" וכתיב התם "ולא תביא תועבה אל ביתך", ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" וגו' “ שנחשב כמו כופר בעיקר ועובד ע"ז כיון ששניהם תוצאה של הגאוה. והמדרש לומד זאת מ"גבננים" כעין מלשון "גיבן", ואולי אפילו ראו בזה עניין של דימוי, שהגיבנת ניראת כמו הר בגב האדם. ואת הקרבן הגיבן אסור להקריב, ומימלא מי שמקריב את הקרבן זהו כעין ע"ז שמקריב שלא לרצון ה'. וכך ה"גבן" מרמז על ע"ז וכן על גאוה שכמו מרומז בלשון נופל על לשון, שגיבן מזכיר קצת לשון גאוה. וכך גם השבטים שקינאו ביוסף זה היה מעין סוג של גאוה שלא יכלו לראותו מעליהם, ולכן הם הגיעו לדבר שכנגד ע"ז, שזהו הכעס 30 31 , והע"ז מביאה לאכזריות כמו שמקריבים למולך מרוב אכזריות, כך גם השבטים כעסו כ"ך עד שהתאכזרו ורצו להרגו. וכך תחילת מכירתו היתה כשראוהו מרחוק אמרו "הנה בעל החלומות הלזה בא" 32 שזהו לשון הרע (ואולי זה רמוז ב"ארור מכה רעהו בסתר"33 שהכוונה ללשוה"ר, כמו שפרש"י במקום, שזה אולי רמז ליוסף שפגעו בו [שזה כעין הכאה] בהקשר ללשוה"ר) , והוא שקול כנגד 3 העברות החמורות בתורה34 כך שגם שקול כע"ז (שהיא אחת מהשלוש). ולכן יש דמיון בין ההרים למעשה השבטים. ואולי זה רמוז בדברי הגמ' 35 שמביאה בשם בר קפרא את הדרשה של פסול ההרים בשל כעין גאוותם, ומוסיף על זה רב אשי שמי שיהיר הוא בעל מום, הרי שהשווה בין ההרים למעשי האדם.
1.1.2.3. מהו "ההר חמד אלקים לשבתו"
בדרשתו של רבי עקיבא מובן מדוע נאמר ההר חמד אלקים לשבתו, כיון שמקום בית מקדש ניבחר להיות בית ה' לעולם, ולכן השכינה שורה שם לעולם, והביטוי חמד לשבתו מתכון לומר שרצה לקבוע שם את מקומו. ואולי אפילו למדו זאת כעין חילוף ת-ט וכך כעין נאמר "לשבטו" לשבט שבחר בו שהוא בנימין.
אולם לדעת ריה"ג שזה מדבר על הר סיני, מה שייך שם חמד לשבת?- ובפשטות הכוונה חמד להיות שם זמנית. אולם אפשר שהכוונה היא כנגד הפס' “וירד ה' על הר סיני"36 שהמשל לירידה מלמעלה היא ישיבה, כעין שלא למעלה אלא יורד קצת. ובפרט שנאמר על ירידת ה' במתן תורה שלא ירד ממש לגמרי למטה, אלא ירד עד 10 טפחים מלמטה, ולכן זה נאמר בלשון ישיבה, שאינו עומד על הקרקע, אלא ירד אבל לא לגמרי.
והנה במדרש תהילים 37 מביא את הדרשה שבמדרש כאן, ואומר "יכול לישב שם לדורי דורות?- ת"ל אף ה' ישכון לנצח, שהחזיר שכינתו למעלה" ולא מובן מהו שהחזיר שכינתו למעלה?- אלא שע"פ המדרש שלנו שדורש את הפס' “אף ה' ישכון לבטח" על בית המקדש, צריך להבין שלזה גם מתכוון המדרש תהילים, ומימלא כוונתו שהחזיר למעלה זהו שירושלים היא בהר, והוא אינו נמוך כ"ך ולכן זהו דברי המדרש "יכול לישב שם לדורי דורות" פרוש במקום נמוך, ת"ל וכו' שהחזיר את השכינה שתהא במקום גבוה יותר, בירושלים.
אולם הלשון "שהחזיר שכינתו למעלה" משמע כאילו החזיר את השכינה לשמים. אולי אפשר שההבדל בין המדרשים יוצאים מדעות שונות, שהנה הגמ' אומרת 38 "רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה "במשוך היובל המה יעלו בהר". וחלקו רש"י ותוס' על איזה זמן נאמר "במשך היובל", לשיטת רש"י 39 השכינה לא זזה ממנו כל הזמן, עד שניבנה המשכן שאז עברה השכינה אליו. לעומת זאת לשיטת תוס' 40 אחרי שפסקו הקולות היה מותר להם לעלות. מימלא אפשר לומר שההבדל בין המדרשים תלוי בהבנה של זמן השכינה, כפי שחלקו רש"י ותוס'. לשיטת רש"י שהשכינה לא זזה מהר סיני, אלא רק לבסוף עברה ישירות לאהל מועד, לא שייך לומר שהשכינה עלתה למעלה, לכן אומר כאן המדרש ש"אף ה' ישכון לבטח" זה מכוון כנגד בית המקדש שלשם עבר לבסוף, ושם הוא שכינתו הסופית. ואילו לשיטת תוס' שהשכינה עזבה את הר סיני אחרי הקולות, מימלא זהו "שהחזיר שכינתו למעלה" ולא נישאר על הר סיני.
1.1.2.4. הקשר לפסוק הפרשה
אחרי שראינו שהפתיחתא הביאה את כל המחלוקות כדי לומר שר"ש לומד מהפסוק שלנו את שיטתו, שבנימין הוא הזוכה לחלק במקום המקדש. ניראה שיש גם רמז מהפרשה לעניין הזה. המקור שממנו למדו במדרש שבנימין קשור למקדש הוא מ"מה ידידות משכנותיך"41 (שהוא נאמר לפני "נכספה" שמביא המדרש), והבאנו את הגמ' על זה. אלא שהגמ' שם42 גם מוסיפה על "ידידות" שזה מכוון גם כנגד בנ"י "ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה" וזה קשור לפסוק הפרשה שמיד אחריו נאמר "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"43 כעין לומר ששנים עשר השבטים שניקראים ידידים מתכפרים דרך בנימין שנקרא ידיד, שהמקדש בחלקו. ואולי גם, כיון שבנימין זכה שהמקדש בחלקו בשל מעשיהם של האחים, לכן הוא הנקרא "ידיד" שלא כמוהם שהיה זמן שלא היו כך, אולם שלא תחשוב שנישארו בפרודם, לכן אומרת התורה "כל אלה שבטי ישראל" כולם מאוחדים יחד.
1.1.2.5. מחלוקת ריה"ג ור"ע כראיתם
ר"ע וריה"ג חלקו מה כוונת הפס', שריה"ג למד זאת על עניין הגאוה שבהרים שהיא קשורה למתן תורה, ואילו ר"ע למד זאת על עניין מקום המקדש שהוא קשור למעשיהם של האחים. ניראה שכל אחד מהתנאים נימשך יותר לדרשתו על פי מה שהוא (שאלו ואלו דברי אלקים חיים 44 אלא שכל אחד הוריד לעולם על פי הגילוי שלו בעולם).
ריה"ג היה מהגליל שאנשי יהודה לא היו כ"ך מחשיבים אותם. כמו שמופיע בגמ' 45 שהיו פחותים במעלתם מבני יהודה, ואמנם זה נאמר בדורות מאוחרים יותר, אולם גם בהקשר לריה”ג נאמר ברמז46 “רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא אשכחה לברוריה אמר לה באיזו דרך נלך ללוד אמרה ליה גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד" הרי שקראה לו גלילי שוטה, כך שכניראה זה מהזלזול לת"ח של אנשי הגליל. לכן ריה”ג הוא זה שדורש את הפס' על מתן תורה וענוה, לומר שאמנם מזלזלים בהם אבל הם שותקים מענוה ולכן התורה ראויה להמצא דווקא בהם, ובכ”א שיזהרו שלא לזלזל בהם מגאוה.
לעומתו לר”ע מתו תלמידיו הרבים בשל שלא נהגו כבוד זה בזה 47 ולכן ציוה וזירז את תלמידיו השניים48 “אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם" . לכן כיון שר”ע הקפיד במיוחד על העניין הזה בעקבות מות תלמידיו, לכן הוא זה שפירש את הפס' על עניין האחים שפגעו ביוסף ע”י מכירתו.
1מדרש רבה. בראשית, פרשה צ"ט אות א
2 תהילים סח, ח-ט
3דברים יב,ב
4מכילתא "יתרו" פרשה ה'
5תהילים סח, יז
6מלכים א, יח, לט
7 "שופטים" פרק ד'
8ספרי "וזאת הברכה" סימן שנב.
9ראש השנה יא,א
10תהילים סח,יח
11במדבר רבה פרשה ב' אות י'
12במדבר פרק ב' פס' ב' ד"ה "באתת"
13בראשית רבה פרשה פב אות ו'
14שמות כה, תחילת פרשת "תרומה"
15תהילים סח, יח-יט
16תנחומא "כי תצא" סימן יא
17הוריות ח,א
18ברכות ל,א
19תהילים קלב,ו
20בראשית רבה "וישלח" פרשה פב אות י
21ספרי "וזאת הברכה" סימן שנב.
22תהילים קלב, יד-טז
23בראשית רבה "ויגש" פרשה צד אות ח
24תהילים פד,ג
25מנחות נג,ב
26שמואל א, יז, יב
27רות ד,יא
28תהילים קלב,ו
29סוטה ד,ב
30שבת קה ב
31רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג
32בראשית לז,יט
33דברים כז,כד
34ערכין טו,ב
35מגילה כט,א
36שמות יט,כ
37שוחר טוב, מזמור סח אות ט (מהדורת בובר)
38תענית כא,ב
39שם, ד"ה "אל מול ההר ההוא"
40ביצה ה,ב ד"ה "מכדי"
41תהילים פד,ב
42מנחות נג, ב
43בראשית מט,כח
44עירובין יג, ב
45שם נג,א
46שם נג,ב
47יבמות סב,ב
48מדרש רבה בראשית פרשה סא אות ג
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
