"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" וגו' (שמות ג,א-ד). '"וירא מלאך ה' אליו" בתחלה לא נראה אלא במלאך, אחר שעמד באמצע הסנה, כדי שלא יתבהל' (ילקו"ש רמז קסט). בתחילה היה גילוי ע"י האש בסנה, ואח"כ נגלה למשה דרך המלאך ואח"כ ה' קרא אליו, כדי שיתרגל משה ולא יבהל (ראה בהרחבה ב'הגלות והגאולה' - 'ההתגלות בסנה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). אולי אפשר גם שרומז על העתיד לקרות, שכאן ה' מייעדו לשליחות להוציא את בנ"י, ולכן נרמז בגילוי אליו התהליך שעומד לקרות, שזהו שיהיו מכות מצרים ואח"כ קריעת ים סוף, ובהמשך מתן תורה, ולבסוף יכנסו לארץ, שכך יתעלו בקודש בשלבי הגאולה. זהו שבתחילה נגלה מתוך האש שבסנה, שהסנה מרמז על גלות מצרים, והאש זהו כנגד ה' ('ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים' [תנחומא "שמות" סימן יד]), ולכן זה גם מרמז על עשרת המכות שה' היכם (שה' זהו האש), והמכות נעשו כנגד מעשי המצרים – המעשים שבהם שיעבדו את ישראל בגלות מצרים [ילקו"ש רמז קפב] (שזהו הסנה). במכות מצרים הופסקה העבדות הקשה ולבסוף יצאו ממצרים, כך שזה התעלות בקדושה – שלא נמצאים תחת ידם הטמאה של המצרים בשעבוד שכך השפיעו טומאה גדולה על בנ"י (עד שהגיעו לשער המ"ט), וגם יצאו ממצרים שזה בכלל התנתקות מחיבור לקשר לטומאת מצרים. זהו האש שמסמלת את הקב"ה שנמצא אתנו בגלות, וכך מרמז גם על חיבור לקב"ה שמתנתקים מטומאת מצרים ומתחילים להתחבר לקב"ה. אח"כ מגיע השלב של קריעת ים סוף, שמשה הכה את הים והוא נבקע, שזה נרמז במלאך, שגם משה רבנו נקרא מלאך: “וישלח מלאך ויצאנו ממצרים" (במדבר כ,טז) '"מלאך" – זה משה' (רש"י). וזהו "מלאך ה'” כרמז לקריעת ים סוף שמשה היכה את הים, ובהקשר זה ראו בנ"י את כבוד ה': '"זֶה אֵ'לִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל?' וכו' (מכילתא דשירה,ג), '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע' וכו' (רש"י), שזהו "מלאך ה'”, שמלאך רומז למשה, ושם ה' רומז לכבוד ה' שנגלה עליהם בקריעת ים סוף. (אולי רמז ש-"א'לי ואנוהו" ועוד שני המילים זהו 117 כגימטריה של "מלאך ה'”). אח"כ זה כבר ה' שקורא למשה, שזה רומז למתן תורה שם ה' קרא למשה "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה" (שמות יט,כ), בנוסף זה גילוי של נבואה (שה' קורא לו) ומקום הנבואה הוא בא"י ('ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה' [מו"ק כה,א] 'בבל גרמה לו – שאין שכינה שורה בחוץ לארץ' [רש"י]), כך שרומז שאח”כ ילכו לא”י, שם התורה מתגלה בשלמות (שעיקר התורה הוא בא"י [ספרי "עקב", מג] ולכן זה כעין בא יחד עם רמז למתן תורה), גם נרמז בכך שקורא לו “משה משה” (והוא עונה “הנני”), שזה מזכיר את הקריאה לאברהם “אברהם אברהם (ויאמר הנני)” (בראשית כב,יא), שבעקידה נעשה חיבור בין יצחק לא”י, שנעשה כעולה תמימה שלכן אסור לו לעזוב את הארץ ('"גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת [ב”ר סד,ג]), כך שזה מרמז על הכניסה לא”י אח”כ. שזהו שלבי הגאולה העתידים להיות, ולכן זה נרמז בגילוי ה' למשה בסנה. לכן מודגש בתחילה "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה”, שזה היסוד – שהוכח שמשה ראוי להנהיג את בנ”י, ע”י שהיה רועה צאן ('… אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי "ומשה היה רועה"' [שמו"ר ב,ב]), ממילא הוא זה שינהיגם ביציאת מצרים ויביאם למתן תורה, שזהו "הר האלקים חרבה" שיתגלה בהמשך שזהו הר האלקים כאשר שם תנתן התורה (והוא ינהיג את בנ"י ב"מדבר" לא"י [שכך הביאם לא”י, אלא שחטאו במרגלים ולכן נענשו במדבר ארבעים שנה, ובסוף לא הכניסם לארץ בשל שחטא במי מריבה]).