"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים“ (בראשית מט,א). ' … דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?! אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' וכו' (פסחים נו,א). יוצא שאת הפס' שמע ישראל אמרו בני יעקב ליעקב, ומשה אמר זאת בספר דברים כמו שהם אמרו. אולי לכן מובן שהאותיות ע' של "שמע", וד' של "אחד" הם גדולות, כיון שיוצא 'עד' או 'דע', שרמזו ליעקב שיראה זאת כעדות נאמנה ('עד') שמעידים על עצמם שהם נאמנים לה', וכן שידע ('דע') שזה כך ולא כמו שחשש. גם בזה מובן יותר שהפס' שמע ישראל נאמר באמצע פס' שמדברים על העתיד (“וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה" וגו' [דברים ו,א]. “היה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית" וגו' [ו,י]), כעין שנאמר ליעקב כשבא לדבר על העתיד: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שנאמר כך בכוונה כדי לרמז על דימוי ביניהם. בפשטות זה הפס' היחיד שאמרו ליעקב, שמיד אח"כ אמר יעקב: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ממילא זה הפס' היחידי שקשור למה שהיה אצל יעקב. אולם נראה שיש גם בפס' אחריו כעין המשך של העניין, גם אם לא אמרו זאת בני יעקב, בכ"ז בדבריהם ליעקב היה כעין התגלות גם לזה. שהפס' אחריו הוא "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", '"ואהבת" – (ספרי) עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו. "בכל לבבך" – (ספרי) בשני יצריך, ד"א: בכל לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום. "ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאדך" – (ברכות טז) בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך, דבר אחר: ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות, וכן דוד הוא אומר (תהלים קטז) "כוס ישועות אשא" וגו', (שם) "צרה ויגון אמצא" וגו'' (רש"י). בני יעקב התכוונו בדבריהם (וכן יעקב הבין) שמה שאומרים שהם מאמינים רק בה', זה משום אמונה גמורה מאהבה, שזהו החיבור הראוי לה'. וכ"ך דבקים בה' עד שבשני יצריהם עובדים את ה', משעבדים את ליבם לה' לגמרי, ולכן שני יצריהם משועבדים לה', ואין מקום בליבם לחלוק על ה' כלל. אבל לא רק זאת, אלא אפילו יש בהם גילוי של האבות, של שלמות האבות. שלא רק שאין בהם פגם כמו שיש פגם אצל בני אברהם ויצחק, אלא אצלם יש גילוי כעין שלמות של המשך כח האבות, שיונקים קדושה ומעלה גדולה לחיבור לה' כהמשך דבקות האבות. לכן גם מתגלה אצלם "בכל נפשך" שאפילו במסירות נפש כמו שהתגלה אצל יצחק שמסר עצמו על קידוש השם בעקידה, כך גם אצלם זה מתגלה, שמוכנים למסור נפשם על ה'. בנוסף גם מתגלה בהם "בכל מאודך" שיש בהם מצד אחד גילוי של יעקב שהלך בלילה בסכנה בשביל פכים קטנים: '(בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו". אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' (חולין צא,א), שזהו 'יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך' (רש"י). מצד שני יש בהם גילוי של אברהם, שעברו עליו עשרה ניסיונות ועמד בהם: 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום' (אבות ה,ג). שזהו 'דבר אחר: ובכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות' וכו' (רש"י). כל זאת גנוז בדברי בני יעקב ליעקב, שהם שלמים בדבקות בה' כהמשך האבות. לכן מיד אומר יעקב את שבחם של השבטים וגילוי קשרם בקדושה בעולם.