[1]  מד,יח: ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה: תובנה: אדם גדול ומכובד – אין ראוי שיכעס. יהודה מבקש את יוסף שלא יכעס ומנמק זאת במעמדו הרם של יוסף.

[1]  מה,ד: אשר מכרתם אותי: ש: מדוע יוסף מציין שהם מכרוהו, והרי מכרוהו המדיינים? ת: יוסף שמע את האחים מדברים על המכירה, והנה הוא נמכר. הוא אינו ער לעובדה שמדיינים גנבו אותו מהבור "מתחת האף" של האחים שישבו לאכול, וסובר כי האחים הם אלה שביקשו מהמדיינים למשכו מהבור, ומכרוהו.

[1]  מה,ו: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר: תובנה: מנהיג חייב לשמור את סודות המדינה, ולא לגלותם אף לא לעמו. יוסף לא גילה, אלא לפרעה ולחרטומיו, שצפויות שבע שנות רעב, ועתה הוא מספר זאת לאחיו המופתעים. מהלך סודי זה אפשר ליוסף להשתלט על כל אדמות מצרים וכספם של תושבי מצרים וכנען (מז,יד). אילו גילה זאת ברבים בעת ששמע את חלום פרעה, היו התושבים במצרים ובכנען גם הם נערכים לכך, חוסכים ושומרים לעצמם מזון לעת הקשה. גם יעקב, תושב כנען, לא ידע את הצפוי לקרות (פסוק י"א).

[1]  מה,ח: וישימני לאב לפרעה: ש: מדוע מציין יוסף שהוא אביו של פרעה, הרי היה עבדו ומשנהו בלבד? ת: מנשה בן יוסף היה ה'פרעה' המיועד של מצרים, כי יוסף נשא את אסנת בת פוטי פרע הכהן, ומנשה היה בנם הבכור, ומכיוון שלפרעה כנראה לא היו ילדים, המלוכה עברה לבן של הכהן הגדול, הוא פוטי פרע, שגם לו לא היו בנים אלא בת, אסנת, ולכן בנה מנשה הוא יורש העצר, ולכן יוסף הוא אכן "אב לפרעה". עובדה זאת מגובה בפפירוסים של מצרים, לפיה ה'פרעה' הבא היה 'מונוס', שם דומה ל'מנשה'. ולא רק זאת, שבעה דורות נוספים של צאצאי מנשה נזכרים בפפירוסים, ולהם שמות מקבילים בשושלת בני יעקב לפי ספר דברי הימים. סך הכל שלטו בני יעקב במצרים 350 שנה, עד אשר "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף" (שמות א,ח), כלומר את בית יוסף, ומרד בעברים, והחזיר את המלוכה למצרים, וגזר גזירות מלידת משה עד שיצאו ממצרים, אז משה היה בן 80 שנה, כלומר סך כל השהות של בני ישראל במצרים היא 430 שנה (350 + 80), ככתוב וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמות יב,מ). רעיון זה לקוח מספרו של ד"ר דוד ענבר, "איפכא מסתברא": http://www.rubinmass.co.il/?page=itempage&bookPage=139375

[1]  מו,ז: בניו ובני בניו אתו: תובנה: אדם מתייחס לניניו כמו אל נכדיו, כאילו גם ניניו הם "בני בניו". התורה מונה בין "בניו ובני בניו (= נכדיו)" של יעקב גם את ניניו: חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה, ואת חבר ומלכיאל בני בריעה בן אשר.

[1]  מו,כא: ובני בנימין: ש: מדוע זכה דווקא בנימין, הקטן באחים, לעשרה בנים, וזאת יותר משאר אחיו? ת: בנימין היה פנוי לחיי משפחה תקינים ושלווים, כי חי בשלווה, תחת חסותו של אביו יעקב, ששמר עליו מכל משמר, כגון שלא שלחו עם אחיו לרעות בשכם, לא שלחו עם יוסף לראות את שלום אחיו, לא שלחו למצרים להביא אוכל, התקשה לשלחו למצרים גם כדי להציל את עצמו מרעב ואת שמעון האסור שם.

[1] מז,יח: גויתנו ואדמתנו:  ש: מדוע דווקא 'גויתנו' ולא 'גופנו'? ת: המצרים נתנו ליוסף להבין שאם לא יקבלו לחם – הם ימותו וגופם יהיה לגוויה.