"ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים" (בראשית מח,א). 'עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם. אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה, שנאמר (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים". עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא, שנאמר (בראשית מח, א) "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה"' וכו' (ב"מ פז,א [וכן בסנהדרין קז,ב]). במדרש מובא יותר מזה: 'אמר רבי יהודה בר סימון: אברהם תבע זקנה. אמר לפניו: רבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד, מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם, נתן לו זקנה, "ואברהם זקן בא בימים”. יצחק תבע יסורין, אמר לפניו: רבון כל העולמים, אדם מת בלא יסורים, מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים, אין מדת הדין מתוחה כנגדו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל. מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין, וכיון שעמד יצחק, נתן לו יסורים, "ויהי כי זקן יצחק ותכהין”. יעקב תבע את החולי, אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים או שלושה ימים, הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל, (בראשית מח): "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה”. אמר רבי לוי: אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי' וכו' (ב"ר סה,ט). לכאורה לא מובן איך אפשר לומר שעד אברהם לא היתה זקנה, שלכן היו מתבלבלים בין אברהם ויצחק, הרי כבר קודם להולדת יצחק נאמר "ואדני זקן" (בראשית יח,ב)? אמנם אין זה קשה כיון שמדובר על זקנה שרואים חיצונית. אלא שגם בזה נאמר בגמ' שם (בב"מ): '(בראשית יח, יב) "אחרי בלותי היתה לי עדנה" אמר רב חסדא: אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו', הרי שהיה מראה זקנה? אפשר שהיה בגרות, שרואים שלא צעיר אלא עברו עליו כמה שנים טובות, אבל לא מעבר לכך, ולכן בהורה ובנו הבוגר (כמו יצחק שהיה בעקידה בן 37) לא ראו הבדל, ומה שנאמר שאברהם ביקש זה מראה זקנה ממש. אולם עצם הדרשה קשה, כיון שיש כלל ש"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א,ט), (וכן כידוע ע"פ הרמב"ם כשיש אגדתות שאינן פשוטות, אין זה פשט אלא רמזים)? לכן נראה שהכוונה לא שהתחדש דבר בעולם, אלא שביקשו שאותם דברים שקיימים האדם יתן על ליבו שזה בא לומר לו משהו, ולא יתעלם מהם. שזה מובן יותר בדברי המדרש שאומר 'ואין אדם יודע למי מכבד', שזה בא לתת הבנה לאדם איך להתנהג, שקודם לא הבחינו במעלתו של הזקן כדי לכבדו, ואברהם ביקש שזה יהיה עניין מהותי בעיני האנשים, שישימו לב שיש זקנה ושזה אומר עליו שהוא חכם יותר, וכן עברו עליו הרבה דברים בחייו ולכן ראוי לכבדו (שעד אז ראו שיש זקנה אבל לא ראו בזה שום דבר אלא כסתם דבר טבעי שקורה בטבע). נראה שכך גם יש להבין את דברי הגמ' שמדגישה שהיו באים לדבר עם אברהם והיו פונים ליצחק, שמה זה משנה שבאו לדבר, שיגיד רק שמתבלבלים ביניהם שזה בכל דבר? אלא שבא להדגיש שבאו להתייעץ, כרמז שהיו פונים אליהם בלי להבחין במעלתם, שלכן אליו יש להפנות שאלות מסוג מסויים להתייעצות, ואליו סוג אחר ע"פ חשיבותו וניסיונו והקשריו. נראה שלכן זה נרמז ב"ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד,א) שלכאורה זה חזרה, כיון שבא בימים זה זקן? אלא בא לרמז כעין שזקן זה לא רק הזקנה של השנים, אלא מלמד על חכמה (כמו שדרשו 'ת"ר (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום", יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת"ל "זקן", ואין זקן אלא חכם, שנאמר (במדבר יא, טז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"' וכו' [קידושין לב,ב], שמדובר על זקן שהוא חכם, כך גם כאן בא להדגיש זקן שהוא חכם), שבא לומר שהתחדש אצלו עניין הקשר בין הזקנה והיחס אליו כחכם. אותו דבר נראה שיצחק ביקש שישימו לב ליסורים שבאים על האדם כדי לשוב בתשובה, ולא יאמרו שזה דרך העולם והכל מקריות (שהכוונה שידעו לשוב בתשובה וכך תרד מידת הדין). גם אצל יעקב נראה שביקש שידעו להבחין כשיש מחלה קשה, שידעו שזה דבר שמלמד שקרוב למיתתו, ולכן ידעו שהגיע הזמן לבצע את מה שצריך לקראת המוות, ולא יתעלמו מזה. אולי לכן נאמר "ויאמר ליוסף הנה אביך חלה", ומי שאמר זה אפרים: '… ארז"ל: אפרים אמר לו, שהיה עוסק בתורה עמו' (תנחומא “ויחי” סימן ו). שלכאורה מדוע דווקא אפרים הוא זה שבא ומספר, הרי כל אחד יכול? אלא שאפרים היה עם יעקב ללמוד תורה, ולכן ההליכה לספר זה חלק מתורתו של יעקב, שחידש בדעתו שיש להתבונן על זמן החולי בזקנה כרמז לקירבה למוות שלכן יש לבצע את הדברים שלקראת המוות (כדי ש'ויצווה לביתו' [רש”י בב”מ], כמו כאן שמורה ליוסף מה יקבל, וכן מרמז אח”כ לשאר השבטים על העתיד לקרותם, או כדי שיבואו לקבורתו [רש"י בסנהדרין] שכאן בסוף נאמר הקבורה של יעקב. או שישלים בין הבנים [ב”ר] שכאן איחד את כולם בברכתו). נראה שזה לא רק שכל אחד (מהאבות) הוסיף על השני, שלכן זה בא כהמשך דברים שמתווספים אחד על השני, אלא יש בזה גם משום קשר למהות של אותו אב. אברהם הוא מידת החסד (“חסד לאברהם") ולכן הוא מבקש דבר שיוכלו דרכו להכיר מיהו האב כדי לכבדו – לעשות עמו חסד בכבוד ובמעשים נוספים. יצחק מידתו פחד (“פחד יצחק”), ולכן ביקש על יסורים, שאדם מפחד מייסורים (ולפעמים יסורים אף קשים ממוות), וכן מסר נפשו בעקידה, ולכן מבקש דבר שמתגלה בהורדת מידת הדין (שמסירות נפש קשורה לסכנה שבאה ממידת הדין, וכן מעשה העקידה הוא עניין גדול בהורדת מידת הדין). יעקב הוא מידת האמת (“אמת ליעקב") ולכן מתגלה בציווי לבניו, שמראה להם מה הדרך האמתית שעליהם ללכת בה, וכן כדי שיבואו להלויה שזהו חסד של אמת. אצל אברהם מובן שדרשו שהתחיל אצלו, שלכן מודגש פעמיים שהוא זקן ("זקן, בא בימים”) לרמז שעד עכשיו לא היה חיבור ביניהם, ואצל יצחק נאמר "והיה כי זקן" ש"והיה" זה לשון הויה, שעכשיו נעשה עניין היסורים. אולם אצל יעקב איפה רמוז שרק עכשיו נעשה כך? נראה שזה נלמד מכך שקודם נאמר "ויקרבו ימי ישראל למות" וגו' (בראשית מז,כט), אז מה השתנה עכשיו שנאמר שהוא חולה ועומד למות? לכן למדו שבא לרמז שקודם לא היתה ההדגשה במחלה בהקשר למיתה, ולכן קודם נאמר שעומד למות בלי מחלה, ועכשיו נאמר מחלה בהקשר שעומד למות. או שלמדו שנאמר "ויהי אחרי הדברים האלה”, שה"ויהי" בא לרמז שעכשיו נעשה הויה לזה (אע"פ שה"ויהי" לא מתייחס לנעשה אצל יעקב אלא לאמירה ליוסף, בכ"ז למדו שנאמר בלשון הויה כדי לרמז לגבי המחלה).