"אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי [במתי] ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (ישעיהו נח,יג-יד). '"וכבדתו מעשות דרכיך". "וכבדתו" – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. "מעשות דרכיך" – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. "ממצוא חפצך" – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. "ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, דבור אסור, הרהור מותר' (שבת קיג,א-ב). 'מכבדותי- שמכבדין בעליהן. … ממצוא חפצך - כי ההוא דאמרינן בעירובין (דף לח:) לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת. חפצי שמים מותרים - כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס (לקמן קנ.). שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול - כגון מקח וממכר וחשבונות. הרהור מותר - להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו' (רש"י). 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת, דהא כבר נפקא ממצוא חפצך. אלא אומר ר"ת: כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא, אמר לה: אימא, שבתא הוא. שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת' (תוס' ד”ה 'שלא'). בשבת צריכים להתנהל אחרת מיום חול, כדי להדגיש שהיום שבת, לכן מדברי קבלה (נביאים) יש להחליף בגדים לשבת, ושלא לעשות "חפציך" (כגון שלא ללכת לבחון מה שדהו צריכה וכדו'), ושההליכה תהא שונה (לא לרוץ), ושלא לדבר כדרך שמדברים בחול – שלא לדבר שיחה בטלה (וראה רמב”ם, הל' שבת כד). כך יוצא שבכל מעשיו יש גילוי של כבוד השבת. מי שעושה כך זוכה שבכיבודו את השבת (“וקראת לשבת ענג") הוא מתחבר בשלמות לקדושה (שהשבת היא "לקדוש ה'". '"לקדוש ה' מכובד" – ליום השבת שקדשו המקום, תקרא יום מכובד, מבלי עשות בו מלאכה של חול' [מצודות]), ולכן זוכה בכך: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז): "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג): "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד): "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ר"נ בר יצחק אמר: ניצול משעבוד גליות, כתיב הכא "והרכבתיך על במתי ארץ", וכתיב התם (דברים לג, כט) "ואתה על במותימו תדרוך”. אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך". עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר "וקראת לשבת עונג", הוי אומר: זה עונג שבת. במה מענגו? רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אמר: בתבשיל של תרדין, ודגים גדולים וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר רב: אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו, הרי זה עונג. מאי היא? א"ר פפא: כסא דהרסנא' (שבת קיח,א-ב). כשמכבד ומענג את השבת במאכלים טובים, זוכה לנחלה בלי מצרים, ניצול משעבוד בגוים וזוכה להגשמת משאלות ליבו. זה לא במקרה, אלא כיון שהאדם עטוף בשלמות בשבת (בכל מעשיו ולבושו), אז כשמענג את השבת הוא מגלה את הקדושה בשלמות בעולם, ולכן זוכה לקבל בעולם הגשמי מכח הקדושה שחלה עליו. לכן זה נלמד מהנאמר על א"י ביעקב, כיון שגם בא"י יש גילוי של הקדושה בגשמי. לכן נכתב "במותי" עם ו', כעין רמז שששת ימי החול כעין שונים, כיון שמתגלה קדושה בהם – כעין שאין חול. (ובקרי זה אותיות 'תמ-בי', שנעשה העולם שלם [תם] לה' [בי]. וכן רמז לגילוי קדושה, שזה חל בעולם ע”י התורה [“בם”, כמצוות ת”ת: "ודברת בם”], ונעשה בעולם גילוי ה', כמו שהיה במקדש ראשון [שעמד ת"י שנים. ובו היתה השכינה בשלמות, שלא כמקדש שני שהיה חסר], ולכן מביא להשפעה גדולה שמתגלה בעולם הגשמי). נראה שזה נעשה ע"י האוכל, כעין תיקון לעולם כולו, שמתקן את שורש החטא והגשמי העכור בעולם, שזה נעשה בעקבות חטא עץ הדעת, וכאן בכיבוד במאכל מתקן זאת. אולי לכן הביאו שלושה מאכלים: תבשיל תרדין (סלק), דגים גדולים וראשי שומים. כנגד שלושת הדעות מה היה עץ הדעת: גפן, תאנה או חיטה (ברכות מ,א). שמ"ד תאנה זה בגלל שבה עשו בגד, לכן זה כעין תרדין שבהם עלים גדולים (ואף התאנה בצבע סגול שדומה קצת לאדום צבע הסלק, ואף הפרי דומה קצת בצורתו). מ"ד גפן זה בגלל היין, את היין צריך להכין, וזהו כעין דגים גדולים שצריך להכין (גם היין בתסיסה פולט גז, שמזכיר את הבישול שפולט אדים), גם הדגים נמצאים בים ביחד בכמות גדולה, מעין הגפן שיש לה ענבים רבים יחד. (אף 'כסא דהרסנא' זה דגים [שמטוגנים בקמח]). מ"ד חיטה זה משום דיבור התינוק, זה מזכיר את השום שפעמים רבות מעירים (מדברים) למי שאכל שום, בשל הריח. בנוסף גם כשמדבר (כעין דיבור התינוק) מריחים ממנו חזק את ריח השום. (אולי במינימום מובא כסא דהרסנא, שזהו דגים מטוגנים בקמח, שכנגד חיטה זהו הקמח, כנגד גפן זהו הטיגון שמבעבע [כעין תסיסת היין] או השמן שמקרבי הדג שבו מטגנים, כעין היין שיוצא מהגפן, וכנגד התאנה זהו הדגים שאותם מצפים בקמח ובכך משביחים אותם, כמו שבתאנה בעשייתה לדבילה היא משתבחת). הדברים שנאמרו בפס' שלא לעשותם הם ארבעה, נראה שזה כנגד יציאת מצרים, שמצוות שבת קשורה ליציאת מצרים (“וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" [דברים ה,יד]), ומובא בחז"ל: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' (ויק"ר לב,ה). בנוסח אחר מובא בפסיקתא זוטרתא: '"והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם”. כנגד ד' זכיות שבידם: שלא שינו את לשונם, ולא חילפו את שמלותם, ולא גילו את סודם, דכתיב: "ושאלה אשה משכנתה" (שמות ג כב), ולא בטלו ברית מילה' (לקח טוב, שמות ו). בשני המדרשים יש שלא שינו לשונם, וכן שלא דיברו לשון הרע שזהו שלא גילו סודם, ונראה שאף השניים הנוספים זה אותו דבר, שלא ביטלו ברית מילה זהו שלא היו פרוצים בערוה, שהמילה משפיעה על תאות העריות (מורה נבוכים ג,מט), ולא החליפו שמלותם זהו שלא שינו את שמם, שבשמם נודע לכולם שהם יהודים (שלא כלשונם שיכולים שלא לדבר ליד המצרים), וכן בלבוש זה מוכיח לכולם שהם יהודים, שזה אותו עיקרון, שלא הסתתרו בשינוי זהות. כך כנגד זה יש ארבעה דברים שמשנים בשבת (ששני הדברים זה קשר לקדושה, שבמצרים לא שינו בשביל להשאר בקדושה, וכאן זה ביטוי לשנות בשביל חיבור לקדושה). שמירת הדיבור בשבת זה כנגד שלא שינו את לשונם, שינוי הלבוש בשבת זה כנגד שלא שינו לבושם, שינוי הליכה בשבת כנגד שלא גילו סודם שהם יוצאים – הולכים ממצרים, ואיסור "חפצך" כנגד שלא היו פרוצים בעריות, ששלטו על תאוותיהם – על רצונם, וזהו "חפצך" – רצונך. (וכן הערוה יכולה לשמש לטומאה ויכולה לקדושה, וזהו הברית שמקבעת ומראה שאנו לקדושה, זהו כמו שחפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים). נראה גם שארבעה דברים כנגד השפעה לתיקון בעולם (שיש ארבעה צדדים בעולם, ולכן מרמז על העולם [וכן מרמז בארבע לשם הויה שהוא בן ארבע אותיות, שלעתיד כשהעולם יתוקן יקרא ככתיבתו (פסחים נ,א)]), שמתחיל בצד הרוחני, שזה נרמז בדיבור (ולכן משנים בדיבור) שהוא קשור לצד מעלתו הרוחנית של האדם ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב,ז]. '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' [רש"י]). וממשיך בגופו-מעשיו, שזהו חפציו (כנגד זה איסור עשיית “חפצך”), וממשיך להשפיע החוצה, שמקדש עוד ועוד, שכך בתחילה בקרוב אליו שזהו לבושו (שלכן משנה לבושו), וממשיך לכל העולם (שלכן משנים בהליכתו. שבהליכה מסתובבים בעולם). אולי אפשר גם שזה כעין רמז שהשבת היא אות בין הקב"ה ובנ"י [“ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". שמות לא,יז] (לעומת גוי ששבת שחייב מיתה), שאנו בניו של מקום (“בנים אתם לה' אלקיכם" [דברים יד,א]), לכן משנים בדברים כעין מלכים. שלמלך יש מלבוש מיוחד – של מלכים, הילוך שונה – שלא ממהר לעבודה אלא הכל בנחת, חפציו שונים – שלא דואג לפרנסתו וכדו' אלא יש לו התעסקויות אחרות על ממלכתו וכדו', ודיבורו שונה – שהיו מלכים שהיתה להם שפה נוספת שהשתמשו בה רק החשובים ואינה השפה הרגילה של העם. וכן אינו מדבר כשאר העם בצרכי מקח וממכר וכדו' (כשיטת רש"י מהו הדיבור האסור), אלא דיבוריו שייכים לכללות הממלכה. אולי גם באלו כעין רמוז על הבריאה (שהשבת היא כנגד הבריאה: “כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו” [שמות ג,י]), שה' ברא את העולם במאמרות (“בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" [תהלים לג,ו]) שכנגד זה יש בשבת שינוי בדיבור, וכן איסור עיסוק ב"חפציך" שהם על הדברים החומריים שבעולם (כמו בדיקת שדהו), צריך גם שינוי בהליכה כנגד שהעולם נברא בשביל האדם – והוא דרגת מהלך, וכן שינוי בלבוש כרמז שה' מסתתר בבריאה – שיש הסתר גילוי ה' בעולם, כעין לבוש המכסה את האדם, וכן לבוש מראה על מיהו האדם, שכך אנו בעולם מגלים את שם ה', שהשם זה ע"פ התגלותו לנו – ע"פ מעשיו (השם מרמז על גילוי בעולם, כגון אלקים מגלה גילוי ה' בדין וכדו').