"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,מג). חג סוכות מרמז על ישיבתנו בסוכות בזמן המדבר. בנ"י היו במדבר 40 שנה בעקבות חטא המרגלים, אבל מגלים לנו חז"ל שהיה בזה גם דבר עמוק פנימי, והוא כדי שהתורה תספג בבנ"י: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). יוצא אם כך שזמן המדבר קשור לתורה שנטועה בנו- שגילויו הוא בתשוב"ע (שהיא החלק שלנו בתורה). לכן אפשר שפסח מבטא את שחרורנו מעבדות כדי שנוכל להיות דבוקים בה', ואז מגיע שבועות שהוא חג מתן תורה שקיבלנו את התורה בסיני, שביטויו בהורדת הלוחות וכן מגע ישיר עם ה' בשמיעת עשרת הדברות, כך שזה מבטא בעיקר את התורה בכתב, וחג סוכות מבטא את התורה שמתחברת אלינו ממש, שזה מתבטא בתושב"ע. לכן נראה שבמצוות החג יש רמזים לעניין התושב"ע. התושב"ע מתגלת אצלנו בארבעה סוגים המכונים פרד"ס, לכן זה מרמז על צמחים (כמו שגודל בפרדס) ולכן כנגדו ארבעת המינים. על ארבעת המינים אמרו חז"ל: 'רבי מני פתח (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, הוי "כל עצמותי תאמרנה"' (ויק"ר ל,יד). דברי דוד "כל עצמותי תאמרנה" הכוונה ודאי בעשיית המצוות, אולם נראה שמרמז גם על התושב"ע, שלכן מתבטא בלשון אמירה כאמירת דברי תורה (אמנם בפשט הכוונה שכביכול המעשים מדברים מצד עצמם) וקשור בנו ('כל הגוף'). הערבה דומה לפה, נראה שזה מרמז על פשט התורה שקוראים בפה, וזה שייך בכל אחד ואחד מישראל, שיש בכל אחד חיבור כל שהוא לתורה (כעין המסופר שכשהורידו את שומר הפתח הצטרפו רבים ללימוד תורה, גם כאלו שלא נראה שהיו ראוים ללמוד בשל מעשיהם בכ”ז הם הגבירו את לימוד התורה: 'תנא: עדיות בו ביום נשנית. וכל היכא דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה' [ברכות כח,א] כך שמוכח מזה שיש בכל אחד מבנ”י חיבור לתורה). נראה שלכן לוקחים שתי ערבות כנגד הפה, שבשתי השפתיים מדברים, שזה מרמז על לימוד תורה (וכן יש שתי תורות - תורה שבכתב ותושב"ע שמשלימות זו את זו [כמו שתי שפתיים שכשמדברים הם נראים שנים וכשלא מדברים הם נראים כאחד]). הערבות הם כנגד האנשים הפשוטים, שנראה בלי תורה ובלי מעשים טובים (ויק"ר ל,יב), אולם בכ"ז בכל אחד מישראל, ואפילו בהם, יש חיבור לתורה. ובכלל החיבור לתורה הוא ממהותנו כישראל, ולכן זה מעבר לתורה ומעשים טובים, זה נעוץ בנשמתנו, ולכן זה מתגלה בכל יהודי, ולכן מעמידים סביב המזבח ערבות ('מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח'. משנה סוכה ד,ה) כמו שבחג יש יחוד בכך שמנסכים מים במזבח (שם,ט), ושניהם הלכה למשה מסיני ('דא"ר אסי א"ר יוחנן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני'. סוכה לד,ב) כך שנראה שקשורים, שמים מרמז לתורה ('דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"'. ב"ק פב,א) ולכן כשמנסכים בחג מים על המזבח בקרבן התמיד, יש בזה כעין רמז שהתורה תמיד שייכת בנו, ולכן גם מקיפים בערבות, כנגד האנשים הפשוטים בלי דבר מיוחד של תורה ומעשים טובים, לומר שתמיד בכל בנ"י יש חיבור לתורה, כעין שמופיעה המצוה בפס': “וערבי נחל" (ויקרא כג,מ) שערבה מחוברת עם המים, ולכן מיד "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" וגו', כיון שהתורה משמחת (“פקודי ה' ישרים משמחי לב". תהלים יט,ט), וזה שייך בכל יהודי (מכוח נשמת היהודי שבו). [וערבה קשורה בנחל, כתורה שזורמת מאיתנו, מכל יהודי יש שפע תורה שזורמת ממנו, גם אם זה לא גלוי כ”ך למתבונן מהצד, אם בודקים היטב מוצאים תורה בכל אחד (אנו אישית אוהב במילואים להתקיל חברים חילונים שיגידו ד”ת, וב”ה תמיד הם מוצאים משהו, גם כאלו שאומרים בהתחלה אין לי כלום)]. לכן הערבה היא: '"ערבי נחל" שעלה שלה משוך כנחל' (סוכה לג,ב), כרמז לתורה (שזורמת מאיתנו כמים בנחל). ההדסים הם כנגד חלק הרמז שבתורה, שהם כמו העינים, שבעיניים אפשר לרמוז לאחר ע"י קריצה, ולכן ההדס הוא עם עלים משולשים (3 עלים יחד), וכן לוקחים שלושה הדסים, כעין עין אחת סגורה ואחת פתוחה (כקריצה) ולכן רומז לעפעפיים שבעין אחת יחד ובשניה ניפרדים, וכך יש כעין שלושה. וכן הרמז הוא השלב שאחר הפשט, על גבי הפשט, לכן כיון שהפשט כעין רמוז בשנים, אז הרמז רמוז בשלוש (וכן יש תורה בכתב ותושב”ע שקיבלנו, ויש את החידושים שאנו מחדשים, ולכן זה כעין השלישי ע”י החיבור בין שניהם יחד). לכן ההדס הוא: 'תנו רבנן: קלוע כמין קליעה, ודומה לשלשלת, זהו הדס' (סוכה לב,ב) ['"וענף עץ עבות" את שענף עציו דומה לקליעה, זה הדס'. ספרא ויקרא כג,מ] שקליעה ודומה לשלשלת זה מרמז על הרמז, שלא מתייחס לפשטות, אלא קולע אותו - פועל בו עד שנעשה כשלשלת, שמשתלשל מהנאמר בפס' עוד דבר. ההדס כנגד אותם שיש בהם מעשים טובים ובלא תורה, שרמז הוא דבר פשוט יחסית, ולכן אין את מעלת התורה, אבל יש בו חיבור כעין למעשים הטובים שמגיעים ומשתלשלים מהתורה, כך הוא בדומה מוצא דברים טובים בתורה (ולכן רמוז שיש בו ריח טוב, שיש בזה הנאה גשמית קטנה). הלולב הוא כנגד הדרש, שעל הדרש נאמר: 'דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו' (ספרי “עקב” מט). הרי שהאגדה מחברת לקב"ה, ועל הלולב נאמר: 'ר' לוי אומר: כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים' (סוכה מה,ב). לכן אגדה (דרש) ולולב קשורים בחיבור לה'. לכן הלולב הוא אחד, כרמז לחיבור בלב אחד, לה' אחד. הלולב הוא כנגד העמוד שדרה שמעמיד את האדם, כך הדרש מחזק את האדם לעמוד באמונתו בדבקות בה'. וכן לולב הוא כנגד אותם שיש בהם תורה, שכדי לדעת לדרוש לדבקות בה' צריך חיבור גדול עם התורה ודרכה לה', ע"י גילוי ה' שבתורה, ולכן מדגיש את כוחו הגדול בתורה. (אולי זהו "כפת תמרים" כרומז שכופת ["כפת"] את האדם לה', שלא ימשך אחר אמונות זרות, וזה ע"י שמרימו ["תמרים"] לדבקות בה'). אתרוג הוא כנגד הסוד, שהוא כנגד הלב, שאת הלב לא רואים (ואילו את השאר רואים, שגם את עמוד השדרה רואים כשהאדם מתכופף, שאז הוא בולט) שכך הסוד הוא כעין חבוי מ-עין כל (שלא כל אחד יכול לבא וללמד). והוא אחד כיון שבסוד יש ליזהר תמיד לראות הכל אחד, להבדיל מאחר שנכנס לפרדס וטעה בעקבות כך: 'ופירוש אחר קצץ בנטיעות. משל הוא על עיקר הדבר ארבעה נכנסו לפרדס, וכיון שהפסיד אחר והשחית דמוהו למי שנכנס לפרדס וקיצץ בנטיעות. כי אחר חשב שיש שתי רשויות, כאלו האמגושים שאומרין הורמיז ואהורמין, ומקור טוב ומקור רע, מעון אור וחשך' (תשובות הגאונים [מוסאפיה], תשובה צט). (אולי זהו שר"ע אמר שלא יאמרו 'מים מים' [חגיגה יד,ב], מעבר לפשט הגמ' שהכוונה שזה שקר [כיון שזה שיש ולא מים]. נראה שרמז באמירה של פעמיים מים, שלא יתקלקלו ויכפרו שיש שתי רשויות. אולי השקר של מים במקום אבני שיש גורם לימשך לטעות על שתי רשויות..) לכן האתרוג הוא אחד. והוא רומז על צדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים, שצריך להיות אדם שלם בקדושה כדי לבא וליתעסק בסוד כראוי. והאתרוג כנגד הלב, שהוא מזרים דם לכל הגוף כדי להחיותו, שכך גם התורה מעבר להשגה שלנו בה, יש בה פנימיות עד בלי די של דעת ה', שהתורה מעלתה בחיבור לדעת ה' שזהו עומק התורה, שגנוזה בתוכה הפנימי, וזהו כעין סוד (שפנימי), שכך התורה ממשיכה לנו קדושה לכל החיים כולם, כלב שמזרים דם לצורך חיי האדם. והוא "פרי עץ הדר" שהסוד זהו ההדר הגדול ביותר של התורה. וכן: 'ת"ר: (ויקרא כג, מ) "פרי עץ הדר" עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג' (סוכה לה,א). שזה כעין רומז על סוד התורה, כמו העץ שממנו נימשך הפרי, וכאן הם מחוברים (ששניהם אותו טעם), שכך גילוי הסוד אצלנו זה קשר לעומק, כעין קשר גם לעץ שממנו כוח הפרי מגיע. לכן ארבעת המינים רומזים גם לקב"ה, ולאבות, ולסנהדרין ולת"ח ותלמידיהם וסופרי הדיינים (ויק"ר ל,ט-יא), כעין רמז שיש חיבור לתורה שאצלנו (סנהדרין וכו'), וכן חיבורנו עם הקב"ה, שמתבטא דרך נשמתנו שהיא חלק אלוק (שזהו האבות שה' בחר בנו) [לכן הלולב נלמד מ"צדיק כתמר יפרח" שזה מדבר על צדיק, ורומז על הקב"ה, שבכך יש חיבור של הצדיק עם הקב"ה, שזה נעוץ בנשמתנו-חלק אלוק]. נראה גם שעיקר התורה היא בא"י (ספרי "עקב" מג), ולכן גילוי התורה השלם בנו זה דווקא בא"י, אולי זהו: 'ד"א "ואבדתם מהרה" - מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר: ר' יהודה אומר: "טובה" זו תורה, וכן הוא אומר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (שם). שלא מובן מה הקשר לדברי ר"י? לכן נראה שבא לומר שבעזיבת התורה באה גלות, משום שהארץ היא "הארץ הטובה", היא דבקה בתורה, ולכן עזיבת התורה גורמת לגלות. ממילא התורה קשורה בארץ ממש. וכן נאמר: '"אשר שם הזהב" אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב" מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד). הרי שלימוד התורה היא במעלתה דווקא בארץ (כיון שהתורה קשורה לא"י). לכן גם נראה שארבעת המינים קשורים לתורה שבנו, שזה היה בזמן המדבר (שהתורה נספגה בנו) והיא באה בעקבות חטא המרגלים שפגמו בקשר לארץ ולכן נענשו במדבר כעונש לזה, כך שיש קשר לארץ. ויש עוד סיבה למה התעכבו במדבר ארבעים שנה: 'דבר אחר: "כי קרוב הוא", קרוב הוא שירשו הכנענים את הארץ, דכתיב: "ודור רביעי ישובו הנה". ועדיין לא היה להם דור רביעי. והקיפן במדבר ארבעים שנה... ועוד, כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבניינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו' (תנחומא "בשלח" סימן א). לכן יש קשר לצמחים (נטיעות זרעים ואילנות) שזה ארבעת המינים (והם קשורים למים, שאתרוג 'דר על המים' [ויק”ר ל,ח], וערבה קשורה לנחל, כנגד שסתמו את המעיינות), שכך עשו הכנענים ולכן א"י לא היתה במעלתה, ולכן ה' עיכבם כדי שיכנסו לארץ ראויה כראוי לטוב הארץ. ועוד שלא הגיעו לדור הרביעי, ולכן יש ארבעה מינים כנגד דור רביעי, שאז יכולים ליכנס לארץ, שלכן עד אז עוכבו במדבר. ממילא זמן המדבר שקשור לספיגת התורה, קשור לעניין דור רביעי, ולכן ארבע מינים וקשורים לתורה במעלת א”י. נראה שסוכות הוא "באספכם את תבואת הארץ" (ויקרא כג,לט) שזה גם כרומז לאסיף של תבואת התורה, שזהו חידושי התורה שלנו, וזה קשור לכוח א"י שעוזרת לנו לחיבור ראוי לתורה (נראה שאף בחו”ל זה מקשר שמגיע מא”י, כעין בתי כנסת שקשורים לכוח א”י [שלכן האריכו בהם ימים, שכעין נאמר גם עליהם "על האדמה" (ברכות ח,א)]. וכן מובא בחסידות שבחו”ל במקום קדושה זה כעין א”י [נראה שזה כעין א”י, ולא שיש בו מצד עצמו, אלא שממשיך קדושה מא”י אליו (ולכן ודאי שעדיף בא”י שזה לא רק מעין, אלא א”י ממש)]) וחידושי התורה זהו חלק התושב”ע שבנו. נראה שלכן בקרבנות של סוכות מקריבים בכל יום שני אילים וארבעה עשר כבשים. כרמז לתורה שמתגלת בשתי תורות – תורה שבכתב ותושב"ע, והכבשים מסמלים את בנ"י, מול הפרים שהם כנגד האומות ('הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות'. סוכה נה,ב) [שכך מרמז על 'הכבשה העומדת בין שבעים זאבים'. תנחומא “תולדות" סימן ה), והכבשים הם 14, כיון שמרמז על התורה שבנו מכוח א"י, ולכן רומז על '"וזהב הארץ ההיא טוב" מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י' (ב"ר שם), שזהב בגימטריה 14, וכך מרמז על קשרנו בתורה בארץ (שמתגלה במיוחד בתושב"ע). והפרים לכפרה לאומות, ולכן מתחילים ב-13 פרים, כרמז לי"ג מידות הרחמים, שהופעלו לכפרה בעקבות חטא העגל (שמות לד,ו-ז) שהגוים-הערב רב החטיאו אותנו, וזה היה במתן תורה. וכן הופעלו י"ג המידות במרגלים (במדבר יד,יח) שבהם המרגלים טענו בין השאר שהגוים שם חזקים (במדבר יג,כח-כט), וכך יש קשר לגוים שלא רצו שנכנס לארץ. לכן מרמזים על כפרה לגוים ע"י מידת הרחמים שהתגלתה באלו בי"ג מידות הרחמים. וזה קשור אלינו בסוכות בתושב"ע שקשור בארץ, שזהו מתן תורה (עגל) וא"י (מרגלים). גם נראה שבבנ"י יש 12 שבטים, אבל יוסף לפעמים נחשב לאפרים ומנשה, ולכן כעין שיש ייחוד ב13 חלקים בבנ"י, ולכן גם התורה שמתגלת בנו כעין מתפרטת דרך 13 גילויים בבנ"י, ולכן 13. וכן 13 כנגד מדות שהתורה נדרשת בהם, שדרך זה לומדים בתושב"ע. ואנו ברמז 14 כבשים כעין מעליהם (שהם 13), שהגוים באים לעבוד בשבילנו כדי שיהיה לנו זמן לעסוק בתורה (לכן בשמ”ע זה פר אחד כנגד ישראל, כעין רומז ששבעים הפרים שמתמעטים מכוונים לשם-לבנ”י). ובכך מכפרים להם, ולכן הסיום של הפרים הוא בשבע, כרמז לעולם (שנברא בשבוע), שהם באים לעבוד בעולם בשבילנו, כדי שאנו נעסוק בתורה וקדושה (ולכן אנו 14 כרמז לשבוע גשמי שהגוים עובדים תחתינו, ושבוע שלנו כעין כנגד העולם הרוחני שכנגדו, שיחד זהו 14). וכן כשה' ברא את העולם, העולם נעשה עד שה' אמר לעולם די: 'והיינו דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה,יא) "אני א'ל שד'י"? אני הוא שאמרתי לעולם די' (חגיגה יב,א), ואנו באים להשלימו בקודש, כעין המשך הבריאה של ה', ולכן פועלים מ'די' שבגימטריה 14, והפרים בסוף החג 7 כנגד העולם הגשמי (שמיוצג בגוים) שבסופו יתקדש. לכן בסוכות יש הרבה מצוות הקשורות בתושב"ע (גוד, לבוד, דופן עמוקה וכו'. ניסוך המים, זקיפת ערבות. וכן זיהוי ארבעת המינים נעשה ע"י התושב"ע [כי ממה שמתואר בפס' אי אפשר לדעת ממש על איזה צמח מדובר]) כדי להדגיש את העניין של התושב"ע בסוכות.