הקשר הפנימי בין האדם לארבעת המינים

נכתב על ידי ברוך עינב, 26/9/2018

בס"ד


כשם שאנחנו משפשפים את האתרוג כמו פירות אחרים ועצי בשמים כדי להוציא מהם את הריח שטמון בהם, מנענעים את הלולב וחובטים את הערבה, כך גם בכל אדם ספון לו ניחוח שמימי שרק מחכה לפרוץ החוצה ולהתגלות, ולפעמים שפשוף קל בצורת טפיחה על השכם, מילת חיזוק, חיבה או עידוד יכולים לעשות ניסים ונפלאות ולהוות צעד משמעותי עבורו לעבר מציאת האמת והתכלית של החיים, כשם ש"פודים" תינוק שנשבה ומקרבים אותו לאמת ע"י חיזוק רוחני, כשהדבר משיל ממנו את הקליפות והמחיצות שנוצרו בינו לבין בוראו כתוצאה מחטאיו ועוונותיו, והיהלום שהסתתר תמיד מאחורי כל הרפש והזוהמה מתגלה בסופו של דבר במלוא הדרו.


בכל אדם טמון אוצר בלום שנמצא עמוק בתוך תיבתו האנושית, שזקוקה לפעמים לכמה "חבטות" מילוליות רגישות כדי לנפץ את קוד הסתרים, שמונע מהמנעול הפנימי שבו להיפתח ולאפשר לכולם ליהנות מכל מה שאצור עמוק בפנים, וכשיבוא היום וכל השפע הרוחני-נשמתי המופלא הזה יפרוץ החוצה, הגילוי עתיד להפתיע לא רק את סביבתו הקרובה אלא גם את בעל האוצר עצמו שלא היה מודע כלל לעצמו, לפנימיותו, ולכל הכשרונות, היכולות והכלים המדהימים בהם חנן אותו החונן לאדם דעת והמלמד אנוש בינה.


איתא בתורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), וכל אדם יכול להניב פירות איכותיים ונפלאים מעצמו, אך לפעמים הפירות אינם נושרים מעצמם וזה מצריך את האנשים שמסביב לנער את העץ כדי להוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל העצום שגלום בו ולהביאו לידי ביטוי לטובת כל הצדדים, וכל אדם והדרך היחודית שמתאימה לו כדי להוציא מהכח אל הפועל את הפנימיות העשירה שבו, וצריך לנהוג בחכמה ורגישות למציאת הנתיב הנכון כדי לחדור אל לבו ולגרום לו לצאת מהאפלה שהוא שרוי בה לאור ויתכן שמדובר בצדיק שנשארו לו מספר בודד של נושאים שעליו לתקן בדרך אל השלמות.


חשוב לדעת שרק לאדם שמתוקן באותו ענין יש רשות להוכיח את חברו כדי שהדברים יתקבלו ברוח טובה, שנאמר: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", ורק אם אותו ענין באמת חשוב לאדם והוא אוחז בו ומשוכנע לגביו יש לו אפשרות להעביר את זה הלאה לצד השני בהצלחה, שהרי מה שגורם לאיש מכירות להצליח בתפקידו יותר מכל דבר אחר זה מידת האמונה שלו במוצר שהוא מוכר, כשאז ההתלהבות שלו מדביקה את הקונים שמתרשמים שאכן כדאי לקנות את מה שמציעים להם, וזה אחד הטעמים לדברי הגמרא: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר (קהלת יב, יג): 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר'" (ברכות ו:).


הגישה של "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז) לא מזיקה אף פעם ויכולה אף להועיל כשמדובר באנשים בעלי נשמה גבוהה שצמאה לשמוע דברי אלוקים חיים, אך כשמדובר באנשים שהקליפה שלהם היא חזקה, אל לו לאדם להירתע מלדבר איתם על גן עדן וגהינם, ולומדים זאת מהקב"ה בכבודו ובעצמו שבתורה הקדושה שמיועדת לכל בני האדם ללא יוצא מן הכלל לא חסך בקללות ותיאורים קשים שמיוחסים לרשעים שעושים ככל העולה על רוחם ואינם הולכים בדרך ד', התורה והמצוות.


הדבר דומה למה שסיפר לי אברך יקר שהגיע למקום מסוים בו עשו "על האש" ובשלב מסוים שם לב שעצמת האש שיצאה מהגחלים היתה נמוכה, ואז הוא גילה תושיה והחליט לקחת יוזמה, הרים את המנגל וניער את הגחלים שהיו בתוכו, ובכך הגביר את עצמת האש בצורה משמעותית שאפשרה את צליית הבשר. כך גם בכל יהודי בוערת אש קדושה מכח הנשמה האינסופית שנפח ד' בקרבו. כל עוד היהודי חי האש הזאת בוערת גם אם עצמתה חלשה מאוד אך ישנם כל מיני ארועים מכוננים ומשמעותיים בחייו שבורא עולם מזמן לו כדי לקרבו אליו שמטלטלים אותו ומנערים את "הגחלים" שבו, ובתוך כך גם הלהבה היהודית שהיתה בו תמיד מתעצמת ומחפשת לחזור למקורה ולשורשה, והרי האש מקורה בשמש ולכן כל להבה עולה כלפי מעלה. כנסת ישראל מסמלת את הכלה המושפעת והמקבלת בדומה ללבנה שמקבלת את אורה מהחמה וממשיכה להפיץ אותו הלאה, לעומת ד' יתברך שמסמל את החתן בדומה לחמה שמעניקה מאורה וחומה לכל העולם, וכך גם כשהאדם מוצא את האמת ומכוון את הלהבה הפנימית שלו למקום הנכון בסופו של דבר הוא תמיד יגיע אל ד' יתברך והתורה הקדושה.


להתרגשות שנחוש כשנראה לנגד עינינו את התוצאה המרשימה שמתאפינת במהפך אנושי מדהים של המחוה הקטנה-גדולה שלנו אין כל מחיר, כשאין כל יחס ישר בין ההשקעה הקטנה לתוצאה הגדולה, גם אם נדמה בטעות שבמקרה מסוים אנו משקיעים מעצמנו הרבה מדי, והדוגמא של זכיה בפרס הראשון בפיס ביחס לסכום הזעום שהושקע בשליחת הטופס היא קטנה מדי לצורך המחשת הענין, מאחר וכל ההון הגשמי הוא ארעי ונשאר כאן בעוה"ז, ולעומת זאת את עיקר השכר של כל המצוות והמעשים הטובים מקבלים בעוה"ב במושגים של נצח ואינסוף.


ניתן לראות שיש יחס ישר בין מידת הכח שצריך להפעיל על כל אחד מארבעת המינים לבין מידת הצדיקות שלו כדי להביא אותו לידי ביטוי ולהוציא ממנו את יכולותיו המיוחדות הגלומות בו. את האתרוג מספיק לשפשף קלות ובזמן התפילה להצמיד אותו לשאר המינים, את הלולב וההדס צריך כבר לנענע והערבה בנוסף דורשת חמש חבטות (מנהג נביאים). אין הכונה חלילה שהאדם צריך ללכת ולחבוט ברשעי הדור. זו לא דרכה של תורה, כדכתיב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כה, טו) במידה וגישת האהבה מצליחה לפעול על אותו אדם אך אם לא, אפשר לעבור לגישת היראה. גם אם בהתחלה יהיה לו קשה לקבל את הדברים בסופו של דבר הוא יהיה אסיר תודה כלפי הצדיק שהציל את נשמתו מאבדון, שהרי אם יכול האדם להציל את אביו או את רבו יציל את רבו, מאחר ואביו הביא אותו לעולם הזמני והשפל הזה ורבו לימדו תורה והביא אותו לחיי הנצח של העוה"ב, ואי אפשר לתפוס בשכל את השכר של אותו אדם שהצליח להציל אדם אחד שלא היה לו חלק לעוה"ב עד שהוא נכנס לתמונה ועשה את המהפך המשמעותי ביותר שיש בעוה"ז ובאמצעות כמה משפטים זיכה אותו לחיי הנצח של העוה"ב. וזה אחד מביטויי האהבה הגבוהים ביותר שאדם יכול להפגין כלפי בוראו וגם כלפי בניו שהתרחקו מאביהם שבשמים בעת ובעונה אחת, מאחר והוא יודע עד כמה זה מצער את הקב"ה, כשהוא לא מסתפק בשמחה ובנחת רוח שהוא גורם לו בעבודת ד' שלו מאחר והוא יודע שגם אם היה רק יהודי אחד שרחוק ממנו יתברך זה היה מצטער אותו מאוד ולכן הוא מבין מה עליו לעשות כדי לתקן את המצב. הדבר בא לידי ביטוי גם בריח שנודף מהאתרוג למרחק גדול יותר משאר המינים אף ללא כל פעולה מיוחדת מצד האדם ולכל היותר לא נדרש יותר משפשוף קל כדי להוציא את הריח הנפלא שנמצא בו.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע