הפרשנים לימדו אותנו ש"אַרְצְךָ" מרמז על ארציות, כלומר על חומריות. לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ - על מנת להתקדם ולממש את תפקידנו בעולם ולהתחבר אל נקודת האמת שקיימת בתוך כל אחד מאתנו, הלא היא הנשמה, יש לזנוח את החשיבה שחומריות ועושר הם אלה שיביאו לנו שמחה ואושר.

אברהם אבינו עזב בית עשיר ומלא בכל טוב חומרי והלך אל הלא נודע. אברהם אבינו, בן לעובדי עבודה זרה, לא פעל מכח מסורת ומרציפותה של מורשת. לא היה לו אילן יוחסין להתלות בו. אברהם אבינו התחיל לבדו מן ההתחלה. ניתוקו של אברהם אבינו מכל התרבות ומכל המסורת שבקרבה גדל, הותירה אותו לבדו, אובד בעולם, ללא מקום וללא בית, ואף על פי כן הוא לא נרתע ולא התייאש מחיפוש דרכו ואמונתו, על אף המחיר האישי שהוא שילם.

נראה כי בימינו התפיסה הקלוקלת שהנאות העולם הזה מביאים לשמחה, מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה מאושרים.

היטיבו חז"ל לתאר זאת: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ו"יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר, לעולם הוא לא יהיה מאושר כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג.

תחושת השמחה, אינה תלויה בגורמים חיצוניים אלא במצבו הפנימי של האדם ואושר לא תלוי בחומריות, אלא בהגשמת היעוד האישי. אברהם אבינו היה האדם הראשון בעולם שהבין זאת ושהיה מוכן להקריב את הנוחות החומרית והחברתית שבעולמו הישן וללכת לכיוון מימוש ייעודו בעולם, ועל כן זכה להיות היהודי הראשון.

הקריאה אל אברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" מתפרשת כצו אלוקי - על האדם להיות מוכן לשלם את מחיר הבדידות הנדרש לעתים במסגרת ההתקרבות אליו יתברך. אברהם אבינו הוא המופת והסמל ליכולת להתייצב מול החברה ולא להירתע ולא לחשוש מפני איש. כך עמד אברהם, על פי חז"ל - מול אביו, מול החברה ואף מול מנהיגה המלך נמרוד. מתוך יכולת זו, צומחת לעתים סיטואציה של בדידות, אך לבדידות זו ישנה השלכה על יכולתו של האדם לפתח הקשבה עצמית ולהגיע למקור נשמתו.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il

ניר אביעד, מתוך האתר "השבוע בפרשה", http://nir.benny-aviad.com/