סיפורים מיוחדים לחג
נכתב על ידי DL2000, 23/9/2014
בס'ד
גשם של חשדות / אנשים מספרים על עצמם - חיים ולדר
גשם של חשדות )חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 2(
אנחנו זוג צעיר עם שלושה ילדים בזה אחר זה. עדיין אין לנו דירה, וגם לא מושג כיצד נגיע אליה.
ההורים שלנו משני הצדדים רק החלו לחתן ילדים, ואין להם שום אפשרות לתמוך בנו. אני עובדת
בחצי משרה, ובעלי לומד בכולל. מעט הכסף שנכנס, הולך להוצאות היומיומיות ולמזון לילדים. זה לא
מספיק, לכן אנחנו מגלגלים פה ושם כספים בגמ"חים. אין ברירה אחרת.
לפני חצי שנה, הגענו למצב של "אין לחם בבית". על המקרר עמדו התראות ברורות לניתוק מים,
גז וחשמל, ואם זה לא מספיק, הזדקקתי לטיפול שיניים יקר. היינו צריכים באופן מידי 8000 ש"ח.
לבעלי לא הייתה ברירה. הוא הלך לארבעה גמח"ים ולווה מכל אחד מהם 500 דולר. הוא הגיע
בשעת ערב מאוחרת עם 2000 דולר, והניח זאת מתחת למזרן שלו, מתוך כוונה לפרוט אותם
לשקלים ביום המחרת ולשלם את החובות. למחרת הלכתי לעבודה, ובביתנו נשארה עוזרת רומנייה,
שהייתה מגיעה אלינו פעם בשבוע. לא שהיה לנו כסף עבור עוזרת. מי ששילמה הייתה דודה
מבוגרת, שהרומנייה הועסקה אצלה כל ימי השבוע, ויום אחד היא תרמה" לנו. בעלי הגיע בשעה
1.00 ופנה מיד אל המזרן, כדי להוציא מתחתיו את הכסף וללכת לפרוט אותו. הוא הרים את המזרן -
והכסף לא היה שם. הוא הרים גם את המזרן השני, וכשגם שם הכסף לא נמצא, החל לחפש
בקדחתנות ובבהילות, ועד מהרה התברר לו שהכסף נעלם ואיננו. הוא כמובן חשב מיד על העוזרת
והתקשר למקום עבודתי - דבר שלא נהג לעשות. מיד כשניגשתי לטלפון, שאל: "את לקחת את
הכסף?" "לא," אמר. "אבל הוא לא נמצא במקומו." אמרתי שזה לא ייתכן, כי בבוקר בדקתי והכסף
היה במקום, ואם זה לא הוא ולא אני - זו ודאי העוזרת. "מה עושים עכשיו?" שאל. הקול שלו רעד.
חשתי היטב בפחד שלו. אם לא נמצא את הכסף, אנחנו בצרה צרורה, פשוטו כמשמעו. אמרתי לו:
"תמתין, אני מגיעה." הגעתי לאחר חצי שעה, ומייד ניגשתי אליה ושאלתי אם היא ניקתה את
המזרנים. היא הביטה בי, החווירה ואמרה: "לא, זאת אומרת, הורדתי את הסדינים, זה הכל". "ולא
ראית במקרה כסף?" "לא, לא ראיתי." כעת היא הייתה חיוורת לחלוטין. אמרתי לה: "גברת, בבוקר
ראיתי את הכסף מתחת למזרן, וכעת הוא לא שם. רק את היית בבית, אולי תסבירי לי איך הוא
נעלם?!" בשלב זה, היא פתאום הפסיקה לדבר עברית ועברה לרומנית, תוך כדי בכיות. לנו זה נראה
ממש חשוד. וביקשנו לחפש בתיק שלה. הא מסרה לנו את התיק, כולה בוכה, ואנחנו רוקנו את
תכולתו והתחלנו לחפש בצורה מדוקדקת. למותר לציין, שלא מצאנו דבר. היא הלכה, ואנחנו נשארנו
המומים ומפוחדים. ידענו היטב מה משמעות הדבר לגבינו: או-טו-טו מנתקים לנו את החשמל,
הטלפון והגז. אין טיפול שיניים ואין אוכל לילדים.
למחרת התקשרנו אל דודתו של בעלי, זו ששלחה אלינו את העוזרת. סיפרנו לה את כל הסיפור,
והיא לא ידעה מה לעשות. היא אמרה לנו שהאישה הזו עומדת לפני גיור ומה שאנחנו מספרים לה,
מותיר אותה בהלם. למחרת היא דברה קשות עם הרומנייה, וזו הכחישה מכל וכל. דודתו של בעלי
טענה, שהיא הסתבכה ונשמעה ממש לא אמינה. בינתיים, חיינו על זמן שאול. חבריו של בעלי בכולל
ערכו למענו מגבית קטנה, סכום כסף שיוכל לפחות לכסות את חשבונות החשמל והגז. על טיפול
השיניים לא היה מה לדבר, וידעתי זה עניין של זמן עד שיתחילו הכאבים, ואני, אנה אני באה?
החלטתי שאני איני מוותרת. ברור לי כשמש, שהעוזרת היא גנבת. אין שום דרך אחרת. פנינו
אליה, והודענו, שאם לא תחזיר את הכסף - אנחנו נלך לבית הדין בו היא רוצה לערוך את הגיור,
ונודיע להם שלא יגיירו אותה, אלא אם כן הם רוצים להרבות בגנבים יהודיים. היא התחילה שוב
לבכות ולומר שלא עשתה זאת. בעלי אמר לי שאין שום סיכוי, כי ברגע שהיא ננעלה על כך שהיא לא
גנבה - היא לא תודה. פנינו לבית הדין, ואלה הודיעו לה שעד שלא יובררו הדברים, הם מנועים
מלגיירה. זו הייתה פגיעה עצומה בעבורה, מפני שהיא עמדה להתחתן מיד לאחר הגיור עם גר צדק
רומני, שעבר את תהליך הגיור יחד עמה. החלו לחצים מכל הכיוונים, כשהיא טוענת שנעשה לה עוול,
ואנחנו טוענים שהכסף נגנב. דודתו של בעלי הפסיקה להעסיק אותה, אך היא מצאה עבודה במקומות
אחרים, אם כי לחלק מהמעסיקים שלה נודעו הדברים והם פיטרו אותה.
בשלב מסוים, הציע אחד הדיינים שנלך לבוררות אצל רב מפורסם וחכם, שיכריע אם היא זו
שגנבה את הכסף או לא. הלכנו לרב, שטחנו את טענותינו: היכן החבאנו את הכסף, כיצד ראיתי אותו
בבוקר וכיצד הוא נעלם בצהריים, ושאיש לא היה בדירה מלבד העוזרת. הרב חקר את בעלי ואותי
היטב. בעיקר התעניין מדוע בדקתי בבוקר היכן הכסף, ואמרתי לו כי מפני שבלילה היה לי חשש
שאולי זה מקום גלוי מדי. הוא המשיך לחקור אותי מדוע פחדתי מגנבים, ואיך בכלל גנבים היו יכולים
להיכנס. אמרתי לו שאין לי הסבר הגיוני, אבל העובדה היא שהסתכלתי, והכסף היה שם.לאחר מכן,
חקר את העוזרת בצורה יסודית ביותר, חקירת "שתי וערב" צולבת, ולבסוף הכניס אותנו פנימה.
עמדנו מתוחים למוצא פיו. הוא המתין דקה ארוכה, ולאחר מכן אמר כך: "ניכרים דברי אמת. האישה
הזו אינה גנבת, ולא היא גנבה מכם. הדברים ברורים לי מאד, ובכל הביטחון אני אומר זאת. לא היא
הגנבת". חשתי אכזבה גדולה. איך הוא יכול לומר כך? כל כך ברור שהיא גנבה. האם לכסף היו
רגליים והוא יצא לטיול? לא העזתי לדבר, לכן התחלתי לבכות בשקט. חלפו כמה דקות עד שעיכלנו
את המידע. בעלי לחש לי: "תשמעי, אם רב כה חשוב אומר זאת בצורה ברורה כל כך, אנחנו צריכים
לקבל זאת". הנהנתי בהסכמה, על אף שבלבי הייתי כעוסה מאד.
התחלנו לצאת, ואז הרב אומר: "רגע". הסתובבנו. "ומה עם הפיוס?" "לפייס? את מי?" "את
העוזרת. תבינו, אתם חשדתם בה חשד שווא. היא נפגעה מאד. שמה הטוב נפגם, היא הפסידה את
העבודה אצל דודתך ואצל עוד כמה אנשים. הליכי הגיור שלה עוכבו, וגם בעלה לעתיד מפקפק בה".
חשתי שבשרי נעשה חידודין חידודין. "אולי נאסוף עוד 2000 דולר וניתן לה, בתור פיצוי", אמרתי
בציניות. הרב הביט לעבר בעלי במבט חמור, ובעלי הביט בי באותו מבט, ואני פרצתי בבכי ויצאתי.
בעלי נשאר כדי להסביר מה עובר עליי. הרב בהחלט קיבל את דבריו ואמר, שאין תופסין לאדם
בשעת צערו.
בינתיים, האישה התגיירה, ומועד חתונתה נקבע. מבלי שאדע, הלך בעלי אל הרב ושאל מה עשוי
להיות פיצוי נאות. הוא הסביר לרב, שקשה לי לקבל את הדברים. הם ישבו יחד, והרב הציע שאולי
נערוך לזוג סעודת "שבע ברכות", ובכך גם נשמח את האישה גם ננקה את שמה, וכך שכולם יראו כי
אין בינינו דבר. בעלי הגיע אליי עם הרעיון הזה בחשש מוצדק. לא הסכמתי לשמוע. אבל בעלי הוא
אדם עדין וצדיק. הוא ישב איתי ימים ולילות, והסביר לי שאני חייבת לקבל את דברי הרב - גם אם
אמר על שמאל שהוא ימין. הוא אמר לי, שמצב הרוח שלי שווה יותר מאלפי דולרים, ושאם לא אלמד
להשלים עם אבדת הכסף, עגמת הנפש שלי תהיה חזקה יותר מכאבי שיניים ומלחץ חובות. בסופו
של דבר, הסכמתי בלית ברירה, והודענו לרב שאנחנו עורכים "שבע ברכות".
החתונה הגיעה . בעלי הגיע רק להגיד "מזל טוב". אני לא הייתי מסוגלת לכך. בשעת החתונה
התחלתי עם ההכנות והבישולים ל"שבע ברכות" הראשון, שייערך יום אחרי החתונה. דודתו של בעלי
ושכנתי הגיעו לעזור, ויחד הכנו תפריט מעולה, שלא ביטא כלל את הרגשות שהיו לי נגד הכלה. מדי
פעם סיננתי משהו, והדודה אמרה לי: "די, די, שקט. תפסיקי עם זה." הערב הגיע. הסעודה נקבעה
לשעה שמונה וחצי, שזה אומר כי מתחילים בעשר.
בשעה שמונה וחצי, התחלתי לערוך את השולחנות. הייתי צריכה לבחור מפה לשולחן החתן
והכלה, פתחתי את הארון ולא ידעתי באיזו מפה לבחור. היו לי שתיים בגודל המתאים. אחת פשוטה
ואחת יקרה, כמעט חדשה. לב אמר להשתמש בפשוטה. מה פתאום שאשתמש בזו החדשה, למען
העוזרת הגנבת הזו? מצד שני, היה בי שריד מצפון, שאם כבר אני עושה את זה, אולי משמים יחשיבו
לי את ההקרבה ויגמלו לי על כך. בחרתי בחדשה. שלפתי אותה מהארון ופרשתי אותה בתנועה
עצבנית.
ומה קורה, אם לא כך? עשרות ניירות התעופפו להם בחדר. גשם של ניירות. הגשם היה ירוק. גשם
של דולרים. "אני בהלם," צרחתי והתיישבתי על כיסא , רועדת כולי. שכנתי ודודתי רצו אליי, לא
מבינות מה קרה. הן הקימו אותי, ואני בקושי יכולתי לדבר. "אלו הדולרים," אמרתי. "אני... אני
החבאתי אותם כאן. איך יכולתי לשכוח? רק כעת נזכרתי. זו אני ששמתי כאן את הדולרים באותו
בוקר. איך ייתכן ששכחתי?" מסתבר שאנשים עושים לפעמים דברים, שנמחקים מיד מהזיכרון
שלהם. נראה שבאותו הבוקר, כשהסתכלתי על 2000 הדולרים, הייתי עם תינוק על יד אחת וטלפון
אלחוטי ביד השנייה. דיברתי עם חברתי, נדנדתי את התינוק שבכה, ובתנועה בלתי מורגשת לקחת
את הכסף, חיפשתי היכן לשים אותו ודחפתי אותו בין המפות, מבלי לחשוב אף שניה אחר כך. כאילו
היה נתק בין מה שידיי עשו, לבין מוחי. האירוע לא נמחק מזיכרוני, הוא פשוט לא נכנס לשם מעולם.
לא היה סיכוי שאזכר בו.2000 הדולרים נותרו מבחינתי מתחת למזרן, על אף שידיי הן אלה
שהעבירו אותם משם.
למותר לציין, שמאותו הרגע נכנסה בי רוח חדשה. סיפרתי מידית לבעלי ולחתן ולכלה, ואף לרב -
את הסיפור. קשה לי לתאר את התרגשות הכלה, שכתם זה רבץ עליה זמן כה רב. ערכתי את ה"שבע
ברכות" הכי מקסים שעשיתי מימיי. כולם דיברו על הסמליות בכך, שדווקא בערב שניתן כפיצוי על פי
הוראת הרב - נתגלתה האמת, ועוד כאשר בחרתי את המפה היפה יותר, כדי לקיים את רצונו. מכיוון
שהסיפור היה מפורסם וכל הנוכחים ידעו אודותיו, לא היססתי לבקש סליחה מהכלה ולספר את
הסיפור, ובעיקר להודות לרב שהציל אותי מהעוון החמור של חשד שווא.
התרגשתי כשדיברתי, ולרבים מן הנוכחים היו דמעות בעיניים. מאז שמעתי על מקרים רבים של
חשדות שווא, בעיקר בעוזרות בית, אך לא רק - גם בשמרטפיות, ואף חשד של הורים בילדיהם. כיום,
במבט לאחור, כשאני נזכרת כמה הייתי בטוחה באשמתה, עד כדי כך, שאף דברי הרב לא ביטלו
אצלי את החשד - אני ממליצה לכולם לא להיות בטוחים בשום חשד שהוא. "הווי דן את כל האדם לכף
זכות".
החלום שהציל )סיפורי צדיקים גליון ל''ז(
ר' פינחס היה נגר עני שעבד קשה כל השבוע, אך ביום השישי בחצות, הפסיק את עבודתו כדי
להתכונן כראוי לקבלת השבת, אשתו הייתה יראת שמים לא פחות ממנו, כאשר לא הייתה עסוקה
במטבח או סביב הבית, הייתה קוראת את סיפורי החומש והמדרשים בשפת האידיש, ר' פינחס עצמו
היה אומר תהילים בשעות הפנאי כשלא הייתה עבודה.
ר' פינחס היה יהודי פשוט, לא למדן, אך ירא שמים בסתר כבגלוי, שאיפת חייו הייתה לראות את
שני בניו לומדים בישיבות, מי יודע, הרהר, אולי ילמדו טוב ויהיו למדנים רבנים, או ראשי ישיבה
בעזרת השם יתברך, אין זה מן הנמנע כלל. על אף הכנסותיו הצנועות שרק בקושי הספיקו לו לכלכלת
הבית, קבע לעצמו ר' פינחס מנהג של קבע להפריש מכמה שהרוויח, "מעשר" לצדקה, את דמי
המעשר היה נוהג לשלשל בסתר לקופת הצדקה שבבית הכנסת מדי שבוע בשבוע. אשתו רבקה
נהגה בחסכון, במשך כל ימי השבוע, ואת מרבית ההוצאות היא הוציאה על השבת, בשר ודגים, מפה
לבנה וכלי אוכל נאים. כל משפחת ר' פנחס חיכתה בערגה לבוא שבת מלכתא.
כך חי לו ר' פינחס שמח בחלקו ומאושר, עד שביום בהיר אחד בשעה שישב ואמר תהילים, בא
אליו חבר ותיק וניסה למכור לו כרטיס של הגרלת פיס, ר' פינחס האזין לדברי השידול והפיתוי
שהשמיע באזניו חברו הטוב, הוא יהיה עשיר כרוטשילד אם רק יזכה בפרס הראשון של ההגרלה,
אולם אפילו אם יזכה בפרס השני או השלישי יהיה זה סכום שיוכל לחיות ממש ללא דאגה עד סוף
ימיו, לבסוף הבטיח ר' פינחס לחברו כי הוא יהרהר בדבר ואכן הוא חשב על ההגרלה במשך כל
השבוע, מצד אחד היה נראה לו טיפשי לתת כסף בעד פיסת נייר שערכו מפוקפק ביותר, ומאידך לא
נתן הרעיון מנוחה, שמא באמת יזכה בגורל ובין לילה ייהפך עליו הגלגל ויהיה לעשיר עצום, וכמעט
שהחליט כי עליו לקנות את הכרטיס ויהא מה, ר' פינחס הרהר והרהר עד שראשו נהיה עליו סחרחר,
אפילו בשבת לא יכול היה להשתחרר מהמחשבה הטורדנית אודות הכרטיס.
אחרי ארוחת השבת בצהרים, כאשר התכונן לשנת שבת קצרה, הוא החליט לגלות את סודו וסיפר
לאשתו על הבעיה המטרידה את מנוחתו, "האנך בוש לדבר בשבת קודש על עניני כסף? "שאלה
אשתו הצדקת "ומלבד זאת האנך יודע כי עושר לרוב, הוא ניסיון קשה ותו לא, האנך זוכר מה עלה
בסופם של קורח והמן, שני עשירים גדולים שעושרם העביר אותם על דעתם, לו בקולי שמעת היית
שוכח את הרעיון הטיפשי הזה אודות כרטיס ההגרלה, והיית נהנה ממנוחת השבת כמקודם".
אולם ר' פינחס לא שת לבו לדברי האזהרה של אשתו ומיד אחרי הבדלה הוא רץ לבית חברו,
וקנה ממנו את כרטיס ההגרלה, עתה נותרו שבועיים ימים עד ההגרלה, שבועיים אלה עברו תוך
צפייה מתוחה, ר' פינחס שלא אזר עוז בנפשו לספר אשתו על המעשה, היה נרגש ומתוח כשמצפונו
מייסר אותו שמא לא עשה כהוגן, שמא ירד כסף הכרטיס לטמיון, בסוף הגיע יום ההגרלה המיוחל, ר'
פינחס זכה בגורל, אמנם לא זכה בפרס הראשון, אולם גם הפרס השני היה סכום שנחשב גדול מאד
לגביו, הבשורה הטובה קבלה כנפיים וכל העיירה הקטנה הייתה כמרקחה, פתאום נהיו כולם ידידיו
הטובים של ר' פינחס, כולם אמרו שלום בפנים שוחקות וכולם הרגישו עצמם "מחותנים בשמחתו, ור'
פינחס עצמו ניתנת האמת להיאמר, כי חששותיו הקודמים ויסודי מצפונו לפני ההגרלה היו כאין
ובאפס לעומת מה שהרגיש עכשיו, למרות שהבין כי הכסף חייב להיות במקום מבטחים, ואכן הפקיד
אותו בבנק, בכל זאת נטרד מהמחשבה שמישהו אורב לו ומסכן את חייו הוא לא ישן בלילות מפחד
ודימה כי מישהו או יותר מתנכלים לו ולילדיו, הגיעו דברים לידי כך שר' פינחס פחד מהצל של עצמו,
וחייו הפכו לסיוט, לאחר מכן באה מכת הקרובים, לפתע נתגלו עשרות קרובים רחוקים עניים מרודים,
שבאו לבקש את חלקם בעושרו של הקרוב בר המזל, מעולם לא ידע ר' פינחס שיש לו כל כך הרבה
"קרובים", ואם זה לא היה מספיק, באו נציגי מוסדות הסעד והצדקה אל "הגביר" החדש בבקשה
לתרום את תרומתו למוסדותיהם, לא הייתה כל אפשרות להשתמט מהבקשות המרובות שמאחוריהן
פרשות חיים עגומות, אחר כך נתרגשו ובאו עליו בל מיני מיסים משונות מטעם השלטונות, רובם ללא
כל הצדקה, הוא ראה בהם שוד בצהרי היום ולאט גמלה בו ההחלטה לעזוב את מקום מגוריו ולהגר
אל מעבר לים. ר' פינחס היה מסכן בעושרו והאושר היה רחוק ממנו, פחדו כי הכסף יתמסמס בין
אצבעותיו עוד לפני שיספיק ליהנות ממנו. על כן החליט ללכת מעבר לים.
"סוף סוף באמריקה" קריאה זו של שמחה נמלטה מפיו של ר' פינחס, שעה שהגיע לארץ
חלומותיו, הוא שמע רבות על אמריקה, סיפרו לו כי שם הכסף מונח ברחובות, ויש רק לטרוח
ולהרימן, אין ספק שר' פינחס היה "הולך לאיבוד במגדל בבל המודרני ששמו ניו יורק, אילולא ידיד
שעזר לו, הדריכו והנחה את צעדיו הראשונים בעולם החדש, ידיד זה דאג לכל, סידר הכל, וטיפל בכל,
והודות לו ישב "פיליפ" כן הוא שינה את שמו למען הרושם, בדירה מרווחת ומרוהטת בטוב טעם
והודות לו ולדאגתו האבהית, הוא נכנס עד מהרה לעסק פורח ומכניס שנתן בידיו את האפשרות
להגדיל את הונו פי כמה, לבסוף התאקלם פינחס – פיליפ והתרגל לסביבתו החדשה, הוא נהיה
אמריקאי בהליכותיו ומנהגיו, עסוק תמיד ורץ תמיד אחרי הכסף כדי לקיים את "יש לו מנה רוצה
מאתיים".
עתה כבר לא היה לו זמן ללכת לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, בתחילה הוא הלך בשבתות,
אולם מאוחר יותר גם זה נהיה לא נעים, והוא החליף את בית הכנסת ב"טמפל" בו היו חברים
היורדים העשירים שגרו בסביבתו, אשר לילדיו הרי שגם בתחום זה נשתנו שאיפותיו בהתאם למצבו
החדש, שוב לא חלם על כך שבניו יהיו רבנים וגדולי תודה, ובמקום זה חינכם להיות רופאים ועורכי
דין, בהתאם לכך הוא שלחם לבתי ספר גבוהים במקום לישיבה, חדשים עברו עד שהוא ראה אותם,
וכאשר באו הביתה לחופשה קצרה, הם מתחו ביקורת על כל דבר בבית, ואמרו להורים שהם עדיין
יותר מדאי "שמרנים" ולא מספיק מודרניים, הבנים נתנו להבין כי על ההורים לוותר על מנהגים
עתיקים אותם הביאו ממולדתם הקודמת, כדי להשתלב בחברה האמריקאית, אשתו הצדקת החלה
להרגיש כי היא מאבדת את הילדים, אולם היה כבר מאוחר מדאי, פיליפ מצדו היה טרוד בעסקיו
לצבור עוד ועור כסף הוא נכנס לעסקי המניות ושכח עולם ומלואו.
יום אחד בא לביתו אדם צעיר, האורח נראה היה מוכר מאד וחיש מהר התברר כי הוא בנו של
הידיד שמכר לפינחס את כרטיס הפיס, ואף עזר לו להסתדר באמריקה, הצעיר היה במצב קשה
וביקש הלוואה של אלף דולר, לרגע קט התנגשו בנפשו של פינחס פיליפ שני היצרים, הפינחס שבו,
רצה ללוות לבן ידידו את הסכום המבוקש, שהיה סכום פעוט לגביו, האדם "השני" פיליפ צחק צחוק
ציני ואמר לעצמו כי אין הוא חייב לשים את מעותיו על קרן הצבי, פיליפ ניצח את פינחס, והוא אמר
לבן הידיד "מצטער מאד, אולם אין באפשרותי כרגע, אולי תיכנס בפעם אחרת.
אולם לא לעולם חוסן, המשבר בא כהרף עין, כל רכושו של פיליפ פינחס ירד לטמיון ועושרו הרב
התמוטט כבנין קלפים, לא רק שנשאר חסר פרוטה, אלא חובות כבדים העיקו עליו, חובות שלא היה
לו מושג מאין ישלם אותם, פיליפ בא הביתה חיוור כסיד, הוא ניגש אל שולחן הכתיבה שלו, כשברכיו
כושלות התיישב והחל כותב, עטו חרש שורות מהירות ועקומות על גבי הניר, מה שכתב נועד להיות
ד"ש ממי שהולך למות חלילה כמו צוואה, "תשוקתי לכסף, הריצה המטורפת אחרי הכסף הם שגרמו
למה שקרה לי, אני מכרתי את כל היקר לי, המרתי הכל במה שנראה היה לי כאושר, את ידידי, את
דתי, את מצפוני, את מנוחת נפשי ואת אופיי הטוב, אולם מה שחשבתי לעושר אינו אלא דמיון
תעתועים, רדפתי אחרי צל, לא היה אדם מאושר יותר ממני שעה שהייתי בעיירת מולדתי הקטנה,
הוי... השבת המופלאה שם וההרגשה הטובה שנמשכה משבת אחת לשנייה". פינחס נשם עמוקות
כשסיים את הכתיבה הוקל לו במקצת, עתה לא חשב אלא להשתכר כהוגן ולא להתעורר לעולם.
לפתע שמע שמישהו דופק בדלת, הדפיקה נתחזקה מרגע לרגע, ר' פינחס התעורר כשראשו עליו
סחרחר, מיד עמד על כך שמישהו באמת דפק על החלון, ר' פינחס שמע קול מוכר, "ר' פינחס הגיע
הזמן להתפלל מנחה", אין ספק היה זה קולו של השמש הקול המוכר זה עשרות בשנים, ר' פינחס
שפשף את עיניו בעוז, "אלוקים אדירים כל זה היה רק חלום" הוא הביט סביבותיו כאילו כדאי לשכנע
את עצמו שכל זה היה רק חלום.
מעולם לא התפלל ר' פינחס בדבקות כזו כמו בשבת זו לבו היה מלא שיר הלל כאשר התפלל
מנחה, והוא היה מלא תודה לה' על כי זה לא היה אלא חלום. אחרי התפילה הוא עלה אל הרב ואמר:
"חלום נורא חלמתי רבי, האם אין אני צריך לצום מחר?" הוא סיפר לרב את כל החלום, והלה חייך
ואמר, "לא ידידי, אמר הרב, החלום שלך לא היה רע כלל להפך היה זה חלום טוב מאד, אני מקווה
שתזכור אותו היטב ותספרו לידידיך ומכריך, והעיקר לילדיך, הרבה אנשים עברו זאת בפועל ממש
ואתה בר מזל הנך שאצלך זה לא היה אלא חלום". ואכן ר' פינחס זכר היטב את חלומו ואף סיפר
אותו לאשתו וילדיו, ומיותר לומר שאת כרטיס הפיס הוא כבר לא קנה.
הטלית המופלאה. )הרב מנדל אקשטיין(
את הסיפור המופלא הבא, סיפר הרב אלימלך בידרמן מלעבלוב, ששמע מפי הרב מנדל אקשטיין
מבני ברק. הרב אקשטיין מומחה בהעברת ארונות קבורה מארץ לארץ.
מעשה ביהודי מבוגר מבני ברק, שבימי השואה, בהיותו נער, ברח עם אביו מפולין לסמרקנד, כמו
יהודים רבים שנסו על נפשם. אביו של אותו יהודי, לא החזיק מעמד ימים רבים בשל מחלה בלבו והוא
נפטר בגיל צעיר. לפני מותו ביקש מבנו, שלאחר שיירגע המצב, יעלה אותו לקבורה בארץ ישראל.
לאחר 80 שנה, כשאותו נער כבר התקרב לגיל 80, החליט שהוא צריך לקיים את צוואתו של אביו.
ניגש לרב אקשטיין והעביר אליו את כל המידע שהיה ברשותו על קבר אביו בסמרקנד. והרב
אקשטיין אכן נסע לשם ומצא את הקבר. כשנפתח הקבר, נדהם לגלות שהטלית עמה נקבר אותו
אדם, נותרה שלמה. הוא חשש להמשיך את פעולת העברת העצמות, שכן טלית בד היא הראשונה
להיאכל בקבר, וכיצד ייתכן שנותרה שלמה במשך 80 שנה? בסיום המלאכה נטמן האב, שגופתו לא
נותרה שלמה, בבית העלמין "ארץ החיים" בעיר בית שמש.
בהלוויה השתתפו רבנים חשובים, והרב אקשטיין שטח בפני אחד מהם את סיפור הטלית. הרב
שנדהם אף הוא, לקח את הבן הזקן לשיחה. תחילה רק אמר האיש שאביו היה איש חסד ותלמיד
חכם, אולם הרב הבין שצריך להיות סוד גדול יותר מאחורי עניין הטלית. "אולי בכל זאת תיזכר
במשהו" והבן אכן נזכר: "מהרגע שאבא לבש את הטלית, קיבל על עצמו לא לדבר דברים בטלים".
"זה הסוד", פסק הרב. "וזה סודה של קבלה טובה", פסק הרב בידרמן. אותו אדם קיבל על עצמו
קבלה טובה שעמדה לו לזכות! על אף שבישראל מקפידים שלא לקבור עם טלית, פסק הרב דין שונה
למנוח, והורה לקבור אותו עם הטלית המופלאה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
