חשבון נפש מרתק שכתב הרב שלמה שטנצל זצ"ל בישיבת באר יעקב

לא ירפך ולא יעזבך, פי' אונקלוס לא יעזבך – ירחיקך, עתה כשאני נמצא במצב רוח של חוסר התעניינות, סתום לעצמי, וברפיון נפשי, הסיבה לכך היות ואין לי עניין לא בעצמי ולא בסובב אותי, וממילא אני רחוק ומרוחק, לאותו דבר שאני מתעניין לשם אני מתקשר ומתקרב, התעניינות מי' אם לדברים טובים ובעין טובה או להיפך, אך עכ"פ המחשבה זורמת הלוך ושוב, אם לקרב או לרחק, אם פועלים המידות הטובות או הרעות, אך המעלה שאין אדישות וע"פ עי' תנועה נפשית מגיעים לאיזה הערכה השגה, המענגות או מצערות את מהלך הנפש משא"כ בנפש עומדת חסר הכוח המעריך והער, וממילא זרות מעיקה על הנפש, שמחת החיים, וחיותן.

התורה מתנגדת לאדישות וזרות, ומעודדת התעניינות בכל השטחים, כי הכל ברא הקב"ה כל החפצים כל ההשגות, כל המצבים באדם, ומהכל אפשר להוציא תועלת בלי יוצא מהכלל, גם מהרע מהחושך, כי אז הלעומת זה – טוב האור מאיר ומעורר ומשמח יותר מאלו לא הי' רק הצד הטוב, מלבד עצם עניין הבחירה בין טוב לרע נבראו שתי הקצוות במידות ובמחשבה, כי ע"י שני הצדדים מתגלה אור החידוש, אשר זהו הכח המשמח בגלל התחדשות, והחלטה על צד מסוים

חוש הביקורת שלי נמצא בפעולה כאשר יש לי הכערה ועמדה מסוימת, ואני עושה או רואה או חושב עניין שהם בסתירה עם השגתי, הביקורת זוהי מעלה באדם, ייאוש מרדים את חוש הביקורת, וכן נגיעה עצמית מחלישה את הביקורת כדי למנוע עי"ז נקיפת מצפון, וממילא דם ער  יכול להגיע להכרת האמת, והאדם אדיש לא יגיע לעומק הרגשת האמת אלא אם יתעורר.

הערנות באה או ע"י הערכה שכלית מוחלטת, או ע"י הנפש, כלומר הרגשת מבוכה ואי שביעות רצון מהעניין, אף בלי ידיעה – למה?. וכן בהתמודדות שתי רצונות שלי, או רצון בחברי ברצון הארח שלי, ככל שהרצון חזק יותר וככל שקשה להגיע אליו, והגעתי אליו כן מתרבה השמחה, ובשעת השמחה צריך להיות במנוחת הנפש, כדי להיות כלי לקבל את השמחה שהיא שורה במנוחת הנפש, כאשר באותו זמן אין פועלים רצונות אחרים שאינם ממולאים אש/ר מוליכים את ההתרכזות למקום אחר ולא למקורות השמחה.

שתי שמחות יכולות להיות לי, ושתי עולמות המה, שמחה חולפת ועוברת, ושמחה אין סופית בלתי נפסקת, השמחה מעניין גשמי הוא חולף, כיון שהרצון כשממלאים אותו, הרי שמחתו לשעה, וכבר מתישן באדם, ואחר שהרצון נכנס להשגותיו האחרות, אין הוא תאב במה שיש לו, אלא בדבר שהוא מתרץ השגתו, כמו"כ רוב רובם של השמחות באים מדברים שמחוץ לאדם משפחה נכסים כבוד מאחרים ותענוגים גופניים, תמיד קורה שמה עושים נגדו, ואין לו שליטה עליהם ולא על עצמו, ודווקא מתוך זיכרונותיו בהנאה שגרמו לו, כן רבה הצער מהצער שהם גורמים לו לעומת השמחה, כלומר מהשמחה והעונג גופי' באים אליו צער ועגמת נפש. אכן אדם הדבוק בד', ואין לו רצונות עצמיים גופנים, רק רצונו כרצון הבורא, ממילא בכל הוא שמח, אם בא אליו צער הריהו שמח, כי זהו רצון הבורא, באים אליו ייסורים, הוא חושב: "ייסורין ממרקין עוונותיו של האדם", יסורין של אהבה, רצונו למלא את רצון ד' בכל מקום ועניין, ורצון זה אם הוא חזק מאד באדם יותר מרצונות טבעיים אחרים, ממילא התחדשות הרצון פועל בו ללא הפסק, ויחד עם זה העונג שבא במילוי הרצון. ההבדל בין הרצונות הנ"ל הוא בזה, שרצון גשמי ושמחה גשמית באים מגאווה והכרת הרצון העצמי, ולרצונות אין גבול כשם שלגאווה אין גבול, ואם מבחין בעצמו שהוא מוגבל ברצונותיו, הרי נשבר בכך לראות עצמו חסר אונים, ונסתרת שאיפתו ע"י המציאות, משא"כ שמח בד', שבא אליו מהתבטלות האני לגבי רצון 'ד', ובכל מעשי ד' רואה טובה ושמח בגלויים, וכיון שהוא ממלא את רצונו ית', כן ד' עושה את רצון יראיו, אדם זה חש בכסופים תמידיים, והשגתם, ושוב כסופים, אין עצב בחייו, כי רואה בכל יד ד' וגלוי רצונותיו, ללא הגבלה, ודבקותו -0 בטול רצונותיו, והליכה בדרכיו – בד' מגרשת את העצב הבא על אדם הרחוק מד', ודבוק ברצונות עצמו הבלתי ממולאים והמוגבלים, אדם כזה הוא השמח בחלקו והוא המאושר,

לפי ידיעה בלתי רשמית המתהלכת, שומעים כי מבין אלפי התלמידים שהתדפקו השנה על דלתי הישיבות בארץ ישראל, למעלה מאלף נשלחו לבתיהם מחוסר מקומות קליטה, לשמע ידיעה זו חייבים כל בית ישראל לקום ולגעוש: הייתכן? כלום אפשר להפקיר מתורה תלמידים אלו, ולמה לא דאגו מראש למענם.

אכן עם ישראל אינו ודע כי המצב חמור שבעתיים מזה, צימאון עצום לתורה ישנו בקרב הנוער הישראלי, הנוער שהתאכזב מכל האידיאלים המתהלכים ברחוב שלא הצליחו לרוות את נפשו, תשוקתו למשהו גבוה ונשגב מזה למשהו אלקי עליון מהשכל, הנוגע מחפש לבביות אמיתית טוהר חיים וקדושת אדם, הצעירים רגישים לאמת ושקר, ומבחינים בין האמת והשקר יותר מהמבוגר . הנוער של ימינו נמשך לישיבה לא מחמת לחץ המשפחה, אדרבא במשפחה אינה מעודדת לכך ההורים דואגים ל"תכלית" מגושמת. הנוער שהתייאש מ"הרחוב הנוצץ" שאכזב אותו מצא בישיבה את הסגה הטהורה שהדליקה את נשמתו ובונה את רוחו הצמאה.

לפי התהליך התפתחות זו בקרב הנוער שהתפשטה על פני הארץ כולה, נראה בעליל שבשנים הבאות יוכלו המבקשים את הישיבה, וניצבת בפנינו השאלה: האם אנו נכונים לכך? יש מהראוי להבהיר מה מצבן של הישיבות היום. הנוער שלנו נוהר כיום לחצי תריסר ישיבות גדולות המחנכות בשיטה הליטאית כמניין ישיבות קטנות וכן לישיבות בני – עקיבא ליתר הישיבות אין לב הנוער נתון הישיבות הגדולות בחלקן הגיעו לנקודת רוויה במספר התלמידים, והן אינן מוכנות להרחיב המסגרת, ואלו שתי הישיבות כפר חסידים ובאר יעקב השוכנת הרחק מהישוב מונות כ – 80 תלמיד כל אחת מהן נתונות במאבקים קשים לממון הוצאותיהם, כך שהאמצעים אינן מאפשרים  להם להרחיב מסגרתם, כן הישיבות הקטנות אינן מבוססות כל צרכן, ואלו ישיבות בני עקיבא הולכות ומתפתחות בקצב מהיר, הן מרחיבות מסגרתן וגם מקימות חדשות (אגב מהחובה לעורר כי בקרב המפלגה הדתית לאומית ישנה מגמה מסוכנת מאד, רצונם שהישיבות בנ"ע יגדשו טיפוס חדש של בן ישיבה ארץ – ישראל" שורה מתוך עלון בחירות על חינוך שיצא ע"י הפועל המזרחי). ההכנסות לישיבות אינם מתרבים אלא הולכים ומתמעטים, וא"כ מהיכן ייקחו אמצעים להכנת מקומות קליטה חדשים.

מהראוי לקבוע כי לפי המצב הנוכחי לא נראה באופק סיכוי להרחבת רשת ישיבותינו השפעה ומעל תוקף ואחריות הנה במשך השנתיים היו שתי יזמות ע"י גדולי תורה להקים ישיבות גדולות חדשות  פגרם בטברי' ופעם בנחלת גנים, אם מחמת בדידותם וחוסר העזרה מצב הישיבות האחרות במתן תלמידים להתחלה נלהבת הן התפרקו, כי ידוע שתלמידים חדשים אינם יכולים ליצור אוירה ישיבתית, ואף אינם נמשכים למקום חדש בלא שיהי' להם בטחון על הצלחת הישיבה, התלמידים נמשכים למקום המפורסם בתלמידים מבוגרים שקידתם וידיעתם בתורה, עם ראשי ישיבה מנהלים רוחניים גדולים בתרוה וביראה, וע"כ הגרעין הראשון ליסוד ישיבה מוכרח להיות מבחירי התלמידים יחד עם ראשי ישיבות מתאימים המקובלים והשפעתם רבה ועמוקה על התלמידים.

יהדות התורה בארץ עשירה מאד באישי תורה ורוח הנחבאים אל כליהם בצנעה, ואין מי שיקים להם מקום להרבצת תורה ולשימם על המקום הנכון, מאסוננו הוא שדווקא הראויים לאצטלה זו רואים את עצמם כבלתי ראויים לכך, ואינם משתדלים כלל למצוא את מקומם, אחרים שחוששים לקחת על שכמם נטל גדול שכזה מחוסר בטחון, הוי, עצומים כל הרוגי' של כנסת ישראל ע"כ.

עתה יהדות התורה הראתה כי כוחה רב במה, וה' הרבבות יהודים שהצדיעו למען אגודת ישראל, עשו זאת לא מחמת חישובים רגעיים, אלא מחמת שיראת השם וחיי הנצח נגעה ללבם, ומהראוי להוסיף עוד נקודה שהראתה כי בכל מקום שקיימת ישיבה אחוז "הבעלי – בתים" המצדיעים למען אגודת ישראל הי' גדול, דבר המראה מה רב השפעה של ישיבה על כל הסביבה על מאות משפחות שעור התורה

מו"ר המשגיח יחי' [רבי שלמה וולבה] לאורך ימים טובים, סיפר לי לפני כמה חודשים, כי בישיבה הי' בחור אשר ספרו עליו שהוא לוקח צפרדעים וחותך להם את הבטן ומענה אותם, בתחילה המשגיח לא ידע מהסיבה שהניעה אותו למעשים אלה, אותו בחור הי' יתום שזמן קצר לפניה נפטרה לו אמו שאהבה אותו והי' קשור אליה, ואילו לאב לא הי' קשור, וכן לא הי' אתו קרבה נפשית, א"כ המשגיח גילה לבחור כי הצער הרב שהצטבר לו בלב דחף אותו לחתוך צפרדעים את הבטן כדי שגם הם יצטרפו לצערו, ויקלו בסבלו, אותו בחור לא חזר על מעשיו כאשר שמע זאת, כנראה כשמבינים יפה את המניע לתסביך הרי מעשה קל בלב, גדל טבעי של אדם מצריך שיהי' לו אב ואם האוהבים אותו וקרובים אל לבו, גם בגיל מבוגר הוא צריך זאת, ותחליף לכך היא האישה, ואומר המשגיח שהשפעת האישה והאם שווה לאדם, עד שלא ניכר תחום המפריד את השפעתן והצימאון לדבר הזה גם בגיל מבוגר, צריך לשאוף לחיי משפחה חמים ומאושרים עם אישה, וליצור געגועים לכך, כיון שגעגוע עניין בריא הוא בחיים, ומכשיר את הלב והרגשות שיבואו על מלוים בזמנים. [המשגיח]

דעת היהדות על המשחק והדרמה, בעולם פותרים בעיות נפשיות בדרך תלאים ע"ג תלאים, ענף התיאטרון הי' עד לפני זמן עניין של הצגת עלילות של מתח, אם של צער כגון מראים מתח של רצח, עולם  אט אט על השתלשלות הדברים עד שמגיעים לפסגת ההצגה מעשה הפשע, ואח"כ המתח יורד ושבה נקמה, כשרואים את הנקמה מתמלאים רגשות הספקו מזה. או בענין של שמחה השיא החתונה או הכתרת המלך, ואח"כ יורד ועתה אדם שנסתפסק בבית או בעבודה, ולבו מלא מרירות ומבוארה, ונמצא במצב שאינו יכול להסתדר ולחיות עם עצמו בא לראות הצגת צער (ושמח בא להצגה שמחה) וכשרואה בהצגה, מרגיש ספוק בגלל הזדהות הפשע עם מצבו, ומתנחם מהנקמה, אחר כמה ימים שוב מסתבך ושוב עושה זאת, הרי אינם פותרים את בעיות החיים, רק מתליאים על הנפש, התורה מלמדת לחיות ולהסתדר לא להגיע לריב, ואיך לצאת מריב, איך להניחם בלבד, א"כ אנו איננו זקוקים לכך, התורה פוטרת בעיות לא בצורה מלאכותית, אלא כניסה לכח הנשפ הפועל בזה ולסדר העניין באורח טבעי משרש הנפש, ולא להשתיק את הכאבים. [המשגיח]

בכי – תוצאה מבעי' שאינו יכול לפותרה בדרך שכלית, ולכן הילד בורכה תדיר, כי בהימצאו במבוי סתום ומצור, ללא כח למצוא מוצא הגיוני, באותו זמן פורץ בבכי. [המשגיח], בכישלי הבא מהתעלות המחשבה הנו חיובי ע"פ התורה, אך לא הבכי הראשון.

התורה מחנכת את האדם שיהי' בעל אופק רחב בכל שטחי החיים, בחכמת העולם בהמנות ציור ופסול, מוסיקה מדת תכונה חכמת התשבורת, ידיעת תכונת ארבעת היסודות בצומח החי והמדבר, פקחות הכרת בני אדם חאופיים ודרכי השפעה, משמ אין חלק הסתום בפני חכמיה אמת, כי דרישת התורה צדקות ופקחות ידיעת התורה העולמות והאדם וכו' הגר"א עמד למה כ' בתורה פעמיים בשוחד פעם על יעוור עיני פקחים, ופעם צדיקים להורות ששתי תכונות אלו צריכות להיות בדיינים, בסנהדרין של שבעים נמצאים כל הכוחות שבעולם (כנגד שבעים לשון), אחז"ל כל דיין הדן דין אמת לאמיתה של תורה יש לו חלק במעשה בראשית כלומר, אמר הגר"א לדון צריך לדעת דין אמת, ואת האמת לחבר כראוי לאמיתה עם המציאות, כלומר ידיעת ההלכה וידיעת המציאות ולקשרם ולחברם. ואלה המסתגרים ואין להם ענין עם חלק הרפואה, הרי הם אינם הולכים בדרך האמת, ת"ח מוצא בתורה הכל ואת כל הפחות שטבועים באדם יכול להשקיעם בתורה, הקב"ה הסתכל בתורה וברא העולם, ממילא הכל תורה, אך לא ללמוד את העניינים מבחוץ, כי ישרא לור רק החיצוניות של החכמה, אלא למצוא את הכל בתורה, ולמצוא את האלוקות שבדברים

הערכותיי נמדדות בדרישות והשגות ומושגי הזולת הסובב אותי, ואינן באות אלי מתוכי וממקור נשמתי אני וע"כ עולם הערכים שלי ושל העולם הינם מזויפים, הכח זה פועל גם אצל אחרים ומעשה הדדי ומתפתח ממראית עין ומלולי סרק המעשים תקיפים, ועם הזמן נעשה כמושכל ראשון, כי פשוט שכך הוא, כלי הדרישה רחבים וגדולים הםא הנמצא ולכן בעל הדרישה אינו שרוי בשמחה במה שיש לו, כי המבט על הבלתי נמצא אצלו, אכן המחשך הזה נובע ממידת הגאווה, כלומר לפי גודל ערכי וחשיבותי הכל מגיע לי, ומה בכך אם יהיו לי הדברים הללו?

הרי ממה שיש לי איני שמח ומה שמגיע אלי אח"כ אחרי שהורגלתי בהם כבר אינם משמחים אותי, א"כ למה לי להמשיך בדרישות ושוב בדרישות, כנראה שאנשים יודעים שמפסף יכולים להיות מאושרים אושר אמיתי, או חכם מוצא ענין והנאה בחייו וכו' ובני אדם מכבדים את החכם, ואת המאושר בחייו, ז"א רואים ערך של חיים, ולכן מסתכלים על אדם כזה בכובד ראש ובקנאה, ורחשי כבוד אלו לאדם החכם הם שבעים ואמיתיים, המביאים למעשים המכבדים כמו קימה לכבודו, רצון לשמשו ולהתקרב אליו להאזין לדברים, ומקבלים דברים היוצאים מאדם הנערך על – ידי, וכן עשיר מרגיש סמכות ויכולת להתענג עינוג הגוף, לעזור לשני, ולעשות כעולה על לבו מבלי מעצור הערך כספו, ואחרים נזקקים אליו, הרי שאחרים מבקשים קרובו, ומקנאים בו, ולעומת הרגשתו שאינו מוגבל כביכול והרגשת הדל בהגדלתו והאפרות  להעשירו נתינה בידי העשיר, נעשה העשיר בעיניו מכובד, וכיון שכך, קבל הכבוד ערך לעצמו, כתחליף לדבר עצמו מסתפקים בכבוד של בויתור על הכסף המביא לכבוד, ועל חכמה המביאה לכבוד, אותו כסף ואותה חכמה ערכם נתחלף ונעשה אצל העשירים והחכמים מטרה לא בפני עצמה, אלא כאמצעי להשגת כבוד מופשט, ולולא הכבוד הניתן לא היו רצים אחר החכמה והעושר, המובן למה העניים שמחים כשהם נראים בחכמים והעשירים אף שיודעים הם בעומקם שאין להם כל, באשר לקחו את החצוניות של הדברים להשיג את ה דרישות שהרחוב תובע, וכיון שהרחוב בכבר יודע שהם הגיעו אום דרישות, ממילא אינם נזקקים לדברים גופא.

אך מאותו זמן שהשיגו אתו תחליף הכבוד מתחיל הוא לחשוש שמא יצא קלונו ברבים ויתדבר שטפש ועני הוא ואף אותו עשיר מופלג, וחכם ידוע שניהם חוששים העשיר על אבוד עשרו וממילא כבודו, והחכם שמא לא ידע דבר, כלישאל, ועי"ז ירד חינו, ודברים אלה שורדים את רוחו של האדם, כי כ"ז חיצוני, וחייהם תלויים באחרים מה יגיד זה, ומה יגיד אלמוני, ורצון אלה הוא שהעושר והכבוד יגדילו אותם בעיני אחרים, למען יתפסו עמדה מכובדת בין הבריות, אך לדבר עצמו אין להם הערכה, כי מה תועלת תצמח להם מזה – ע"כ עולם הדמיון שרובם ככולם חיים בהם.

חז"ל  מלמדים אותנו דבר חדש, כי בפרקי אבות איזהו עשיר השמח בחלקו, איזהו חכם הלומד מכל אם, איזה גיבור הכובש את יצרו חז"ל מלמדים אותנו כאן איך לחיות חיים שקטים ושמחים, איך שאני אהנה עצמי מבלי שאהי' זקוק לשני, מבלי שהזולת יוציאני שווי משקל

איזהו עשיר המח בחלקו: לא בדעת העשירים, לחיות בשאיפה לצבירת הון, אלא להסתפק במה שיש לי, לראות את מה שיש לי כחלק שלי, שנתן לי ד', ולא אוכל לשנותו בשום אופן שבעולם, ומה לי א"כ להסתכל לחלק הזולת, ויתר מכן שמחה באה כשבא לידי דבר להפתגתי במציאת חץ יקר או חדוש במחשבה, לא תיארתי לעצמי שיהי' לי, והנה הוא בא, כן גם בשמח בחלקו אם אני חושב כשאני עני, שלאמתו של דבר מגיע לי להיות עשיר אבל אין לי כסף, לאותו אדם לא תהי' שמחה גדולה כשיתעשר כמו לאותו עני שלא כלל ולא חלם שיגיע לעושר ובכ"ז הגיע לעושר כי לשני החדוש גדול יותר וממילא השמחה גדולה יותר.

הרי מכאן שהשמחה לאדם שאינו חשוב כי מגיע לו דבר זה גדולה, וא"כ לבעל ענוה יש שמחת החיים יותר מלבעל הגאוה, ולפי"ז אם אני אכיר שבעצם איני כדאי לבריאות בכל אברי, ולרכוש ותענוג, והכל אני מקבל מתנה מאת הבורא, הרי שמכל הבריאה אשר אתה אני בא במעגע יש ל ממנה הנאה כי אני צמא לחידוש, אני רואי את העדר לעומת היש, ולא את היש לעומת היש למעלה ממנה, כשאני נמצא במצב זה בטלים המון מדות רעות כקנאה ושנאה המבילות את האדם ואת מנוחת נפשו, והמשליטה סערה ואי ספוק, מצד של שמח בחלקו בא מאור החדוש הדוקא מהארת מצד הענווה האורה עולם טוב ומלא חדווה.

המלאכותיות שיש בי מסתירה את מהותי האמיתי לא רק מפי אחרים, אלא גם אני מוכסה מעצמי, כיון שהוכחות המוטבעים בי ע"י הבורא אינם יכולים להיחשף במקוריותם, מפני הפחד להראות ברבים כפי שאני באמת, הדבור מתדבר משכבה עליונה מידיעות השגות והרות שהחיים החיצוניים הרגילוני בהם, וכדבור כן במעשי ומחשבותיי הם פרי של חיצוניות הנפש והסביבה. כאן אין אמת ומקוריות, אלא ברק חיצוני ומקוי שקר ותחליף, אר אין בהם ליהנות ולשמח את הנשמה, כי הנשמה האמיתית אינה מבינה שפת שקר, ואין כאן מלוי צימאונה. ה"שפת אמת" אומר: דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב, כי זוי שפתו, ואף יותר מזה אמר הר"מ שליט"א: כמים פנים אל פנים כן לב האדם אל אדם, אף ללא... הלב חש באהבת השני ושנאתו, וכאהבת רעו אליו, כך אהבתו אל רעהו.

כבר זמן רב שיאני חי עם עצמי, מעיק הדב, כיון שאיני מושל על עצמי, ומשבי הרוח מטים הנפש לכל צד, אך לא עצמי, המועקה הזאת לוחצת אותי לחפש את השפה עם עצמי, להתיידד ולהבין, ולא לתת לשגרה האפורה להשתלט ולכבוש, כי מצב זה מראה על הימצאותי ברשות היצר, וכיון שאני בהכרה היכן אנו נמצא (בבית אסורים רוחני), וכי מחוץ למצב זה יש עולם נהדר עשיר ומרנין מספק הנאה ללא  גבול, ובחוץ נמצא אבא הנותן הכל וברא עולם שלם שמים וצבאות ארץ ואשר עלי' הכל בשבילי, ואלו בפנים בית הסוהר חושך ואפילו עצבות וריקנות, והברירה בידי המאמץ לצאת מכאן אם אהי' נאמן לאב אכיר בו אאהוב אותו ואשמע לו, מה רב ההפסד לעומת הנאה רבה כזו, אני מסב לעצמי צער רב כזה, למה אני מהרהר ומסתפק, אהי' נאמן לאב ואצעק אליו שיוציאני (בתפלה) ובטח יוציאני מכאן. אין לי אלא לעשות לפתוח את סגור הלב וטמטומו, ולפתוח המח, והדרך הקרובה יותר זו תפילה!

מהנהגת ד' את הבריאה רואים, שהבורא אוהב את ההתחדשות, הזמן מתחדש השמש למטה מתרוממת ויורדת לצד השני ונעלמת, ובא לילה עם לבנה וכוכבים, גם הלבנה משנה את פנ", הארץ מוריק מגדל ומצמיח, העצים מחדשים את חייהם, בעלי חיים גדלים משאירים תולדות, הכל חי, גם האדם בגופו משתנה, אך במצב נפשו וכוחו, שלשם זה הכל נברא אין רואים כל התחדשות, תמיד אותו דבר ובאותו מצב ואם נמצאם בעבודת ד' (במצב של עבודה)

מוכרחים להיות ערים, ומוכרחה  לבא התחדשות בהשגת העולם בהרגשת הלב, המחדשות מתמדת זוהי עלי', הפסקה בהתחדשות מושכת בעקבותי' ירידה וממילא שיתוק כללי.

מה נוראה דבר שמפני התדבקות ממחלה רוחנית איני פוחד, ואייני מתרחק מחולים ומחלות כאלה, ואלו מחולים במחלת הגוף אני פוחד מצטער ופוחד, אם הלכתי כמה פעמים לבית חולים מלב"ן (אי אפשר לומר לשמה) וכבר אני חושש להתדבקות, למה לא אפחד לשרות שבועות שלמים בין חולים במחלת החילוניות. ומבלי הבניה להיזהר מפק, ואף אם נדבק מהם, מהרבה, אני חושב שאני בריא. דבר זה מראה על חוסר הכרה והערכת הרוחנית.

קודם שהי' לי שייכות עם עצמי, ומהותי הייתה סתומה הבפני, חשבתי עצמי, אוי כמה אומלל אני, אך כיון שמהלכי שנותיי התפתחותי בסביבותיי השונים מעט התןלבנו בהכרתי השכלית וגם מהלכי נפשי הנוכחיים פעמים מושב אליהם (ב, אני חש מה עשיר אני, בחיים רב גוונים וצורות אם אף קשים מאד לאחר הכל ד' ברחמיו הביאני למי מנוחות והשקט, שסוד האושר  העצמי ידוע לו ואר מוכן לגלות גם לי את סודי שלי.

אל לי לבוא בתביעות מעצמי למה אני כזה ולא כזה, נכון שתורת המידות בנוי על שבירת המידות אבל כשם שתוכחת אחר לא אקבל שיבוא אלי בתביעות בלבד, כן גם תוכחה עצמית כזו אינה רצוי', ולא אקבלה אלא סגולתה לייאש ולרפיון, עלי לתת לעצמי שווי תענוג מעצמי, ובמבט האמת עם מהלך הנפש לא ברחוקי וטענות עצמיות, אלא בהבנה עצמית והאמת כאחד לאחדם בקרובם ולא במלחמה, אסור לדעת רק חסרונות, והדרך הרצוי' לדעת את המעלה הגדולה ביותר שיש לי, ואת החסר הגדול ביותר שיש בי. את עצמי עלי להשתדל למצוא במצב של חיזוק ולא במצב רפיון, בהרגש עונג ושמחת החיים התלהבות וספוק, ובמצב של יודע לומר וחושב, הנקודה החזקה באדם משהו שאותו צד את מזוק מחזק ומרומם יותר, ואם רפיון מרפה ומורדי עד שאול תחתי'.

הכלל הודאי והמוחזק בעבודת ד' הוא שצריך לחפש, בכל הכיוונים וחזקה שנמצא אור בהיר וצח תדירי ללא הפסק מאיר בנשמות יחידים גדולי האומה, שלדם תמיד פתוח וער, ואלו לשאר עובדי ד' אין האור בא אלא לעתים ממזומנות, פעמים צריך להכות עשרות שנים עד שיכבוא האור, אך בטוח שבעבודה ודאי האור יגיע פנים הלב, ולאל עבודה האור לא בא, דרשו את ד' בהימצאו, כי הלא ודאי נמצא והמחבשו ודורשהו איהו? ימצאנו, הקראו יענה, כי הוא קרוב. אותו אור המאיר יכול להפסק מחמת רפיון כל דהו, אך אותו אור מסוגל להאיר בחיי האדם לכל ימיו, לראות את האמם, אך שהאור הלך אך קרניים מנשארו, והדבר להולך ביערות שמחפש באפילה דרך, ברק אחד מאיר לו השטח והדרך, ואח"כ נתיבות יושר לפניו. אותו אור שהאיר בי בשבוע נתן לי מבט אמת, ומונע ממני עונג שגשמי או דמיוני, כי שקר הוא, וכל העונגים לא מספקים אותי, שהיר נשמתי חצובה מהעליונים והיא רוצה אור פני ד'  - אמת.

מאותו כיוון שקבלתי את האור, רחוק לחזור ולקבל שוב אור דומה, ויתכן שזהו גדר בעל תשובה, שמאותו פתח שנכנס פעם אינו יכול להכנס פעם נוספת ויש לחפש, ולעבוד עבודת פרקך, להקדיש כחות הגוף לכך, ללא הנאה וחשך, מנקודת יאוש או מנקודת עצלות וכו, אין רצון לחפש, אין רצון לרצות, הידיעה צריכה לכפות דע"כ את הגוף, עונג הוא הדבר הנעלה, רצון מטה ממנו, כי פעמים הרצון הוא נגד העונג, אך ישנה הנאה במלוי רצוני, וגם כאן מונחת אהבה עצמית, הדבר קשה ויכן הנעלה ביותר לעשות נגד רצונות והעונג, הקרבת הכל לידיעה השכלית שיש בורא וצריך וחייבים לעובדו. ומחכמינו משמע שבדרך זה יבוא רצון ועונג ובעליו גם אור, כי דבר שאדם מוסר נפשו וכחותיו, אותו הוא אוהבו, ואם בדבר גשמי כך, ה"ש ברוחני שד' עוזרו, והאושר הוא לעצמו ונשמתו לנצח, ולא לאחרים, א. למען זה לחזק האמונה החיה והמודשת בבורא העולם ב. להוציא כחות בבקשה לכך בתפילה. ג. לקוות חזק ולא להתייאש

בנקודות מספר גדול מי שלא התחיל בעבודה על המתחיל ופרש כי זה שמעולם לא טעם אור מהו, קרוב מהו ידידות ושמחה מהי, מסוגל להרגיש על השני שיש לו, ואף להתרשם ולהתפעל מחיי אושר אלה הרחוקים מנו, התעלות זו בסגולתה להלהיב את תשוקת הנשמה וחפצה ולקראה אל קורה, משא"כ זה שכבר הרגיש, שרגשות זרות מנשבות על פני רוחו, ומרחקהו, כי הי' זה רע פעם בעבר, ואין הוא רץ לאהובו זה, ההיפך מזה הי' צריך להיות, אך זוהי המציאות.

פעמים רבות במושכלות הפסיכולוגיות – מוסירות מיישבות בעיות וסגופים ומסבירה סוגיות בנפש, ויחד עם כך גורפת עמה שתוך כללי של מחשבת המח ורגשות הלב. ההתלהבות באה מהמקורות הבלתי נפסקים העמוקים וביותר מדבר נאמן בלתי נין להשגה, ותשובה מהווה צמאון ומרגיעה, כשם שתינוק הרואה בקר ושואל אם אביו מה זה? תשובת האב: זה ברק! מרגיעה את רוחו, ברור שהילד התכוון לא על השם, לא מה מהות הבקר ופליאתו, אך תשובה קטנטנה זו מסברת ומשתיקה, רבות הפעמים שצריך לתת לכחות לפרוץ אם רצוני לבכמה לא לחוד שמא יראוני אלא להוציא לפועל זאת, כי בכי סגולתו לטהר מטומאת הגוף ולבקוע ולהסיר את רוב המחיצות המפרידות בין הבורא לברואיו. סיפר המשגיח שליט"א כי ר' ירוחם באמצע שיחותיו נהג להוזיל דמעות מעיניו, והמשיך בו בשעה בשיחה בהשקט כפי מסוגל לפתוח לב לחפשי אך פוחדים ומתביישים אנו מעצמו, ומרגיעים בנוסח: אל תהי' תנוק! מה הבכי? וכו'.

אני מסוגל לכתוב דברים גבוהים, ובו דעת הכתיבה עצמי אני חי בסתירה עמהם, לכתוב דידות ואני זה לכתוב על הבורא ואני רחוק ממנו, דברים אלה ביאם או מהידיעות הרבות ששכלי שמע ונשא מכונס בשכבה עליונה שבי, וכן דברים שמושגי השכליים מישבים ומקישים מבלי שאני תם גומרם כלומר פי גרם לבי, אין זה כ"א רעות רוח, עלי לכתוב לדבר ולעשות רק באופן שגם אני בפנים מסכים להם כי אז מקבלים הם בכלך מהות פנימית, ונעשים הם עמוק יותר קנין בנפש, ומשא"כ כשאני ומרגיליי ודברי אינם זהים יחדיו לא לבלבד שאינו מקבל קנין בנפשי, אלא אדרבא נעשה זה זול ובזוי בתוך נפשי ויצאה שכרו בהפסדו.

אין נפשי מתפעלת מדברים רגיים, ההתפעלות באה מהתחדשויות, וע"כ יש לייקר את זמני ההתחדשות, שהן ברגעיהן עצמן פועלים עמוק על הנפש, הוכוון צריך להיות מונה לצד הרצוי, אף ישנו דבר המפעל ומרגיש את הנפש, יש לגשת אליו בצורה שכלית דאיזה צורה לנצלה ומתי להפלה, כי רבים הפעמים שבהרגל למפעיל מפסיק הדבר להפעיל ולהחדש בלב, את רגעי ההתפעלות לנססות למשוך ולתת לו לפעול, כי יחס אדיש אליו וקבלתו לא בשמהח משתיקה אותו בכלל, וגם להבא איזה נותנת לו לחדש ולהפעיל.

חדוש בלב לשמור בפנים, ולא לגלותו לחכבר, כי בו בזמן שנאי ספר בר, כבר יצא פנימיותו לחיצוניות, ואין לו כושר פעולה, אפשר להגביר את הרצון להתחדש ברצון לומר זאת לשני, כדי שזה ידרבן לצמוא לה, אך לשומרי היטב שיתבשל וייקלט עמוק בלב ורק אח"כ פעמים אפשר לגלות גם לשני, ורק לאחר שידע להעריך אותם, כי אותו אדם המתייחס לאור החדוש באדישות, הרי אותה אדישות מושפעת גם בי, וגם לבי נעשה קר, בטבע האנושי שבשם שהוא משפיע כן הוא גם מושפע.

לאור החדוש יש להתרכז ולהקדיש תשומת לב כי בזה אנו מנצל את הכחות הטבעיים הכי נעלים שיש בי ואחרת הם אבדים, ר' ירוחם זצ"ל אמר כי לכל אדם ישנה מדה מסוימת הקרובה לשלמות, ואת אותה מדה עליו להכיר, כי זו יכולה להיות לו חבל הצלה לכל כוחותיו האחרים, וכן יש לכל אדם מדה מושחתת מאד היכולה להיות ליחבל – אבדון לכל מידותיי הכינעלים, ולהשביע את כולי, וע"כ הכרת הכחות היא חיונית לעלי' ושכיח יותר למצוא את ההשחתה במדות מאשר המעלה וממילא זו תקלקל את האדם כולו כי היא המושכת למטה, וחבל ההצלה המושתת אינה נראית בסערת הגלים, ע"כ עיקר המאמץ צריך דוקא להיות במציאת המדה הטובה כדי שהיא תשמש בתור סולם עלי', ואת המעלה יש להעמיק בו כדי לחדש בו, ולחיות באותו חדוש, כשמגיע נסיון קשה להבחין באור האמת המחודשת הילכך יש למשוך את אותו אור תמיד, שאף בזמן נסיון יאיר באור חזק, ויהי' נקל להציל

את עיקר או החידוש אפשר למצוא באמונה בד', לחפש תמיד את הבורא בכל חלק בעולם, ובאחדות הברואים בעולם, בתוך עצמי, במצבים נפשיים ושכליים בתורה בחכמה ודווקא זה האמונה נמצא בדקות הענינים, ולא בשטחיים, עומק דקות וברור, ולא במבט מופשט, האמונה מלהיבה, כי עסוקים בראי' עולם עשיר ומפליא, ורפיון בא מסתימת צינורות המחשבה והרגש, ואזלת ידיים, מבט המאמין ובמט הבלתי מאמין רחוקות מהקצה אל הקצה, זה רואה עולם ענק עשיר מחוכם וטוב, ובשני רואה עולם קטן שחור מושחת ורע, שמח ונהנה והשני עצב ומאוכזב, גם יהודי מאמין ברפיון המחשבה מסוגל להגיגי לחוסר אמונה ואף למדה של בלתי מאמין, וכלו מאמין מהשפה ולחוץ.

הקב,ה לא הגביל את זמן האושר לאדם לאיזה זמן מכל ימי חייו, אלא האשר פרוש על פני כל שנות החייב, וכל המצבים לא כאלה המחנכים ילד לקראת החיים ועושים ממנו מבוגר קודם זמנו, כי אין הילדות – לשיטתם – חיים בפני עצמם, רק כל ככלהם לעשותו כלי הרואי לקבל אושר כשיהי' מבוגר, כלומר עת עומדו על שיא כושרו הגופנו והרוחני, שגיל זה מצטמצם מ  20 עד החתונה לערך, והימים של אחר הגיל זהב, הם חיים שלאחר החיים, ולכן הזקנים רגילים לדבר על העבר "כשהייתי צעיר", פסיכולזה זו מאמללת את האנושיות כי היא מגבילה את החיים לזמן מצומצם, ולמונחים שאף אלה שהם באותו אינם יכולים לספק את מאוויהם למרות רצונן, הבנת החיים כפי שמרווח ברחוב אינו אלא הרס החיים, אשר עושה את כל החיים מלבד זמן קצר ופוקפק, כמיותר התורה מביאה את האדם אל האושר בכל ימי חייו, מהילדות עד זקנה ושיבה, ואין שאיבת האושר לקוחה מהמושגים של שנות העשרים, אלא מאותו גיל שהוא חי, ומאותם תנאים בה הוא נמצא, בלי מדידת האושר אעם האחרים, אלא ראית החיים הפנימיים המיוחדים לכל אחד ולגילוי, נמצא שכל מצב נפשי, מעמדי, גילי, סביבתי, נותן או מסוגל לתת אושר מקסימאלי, פנימי, אם נחי' את עצמנו באותו מצב בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלק", בחלק בעצמי ללא השואה עם הנמצא בזולתו.

ואף קשור העניין הנוכחי, למושגים ועולם הערכים שיש לכל איש, אם רואה האדם את מושג האושר במילוי כל התאוות הגופניות, וחסרון ואפשרות אמללת, ממילא אדם זה יהי' אומלל, ואף שיהיו לו כמה עניינים, אך זה לא ישביע את נפשו הרעבה והתאבה.

ואף במושגים רוחניים יש אדם ששבע מצלצול של חכמה, המרווה אותו לזמן ממושך, והשני תאב להשגות גבוהות מאד, לפי מושגיו שחשבה, ואם משיג ... לא בצורה שזכה להן פעם אין זה מראה אותו, ואף אותה השגה אינה נותנת לו עונג כי אוו אדם חושב שמגיע לו יותר.

ולפי האמת אני צריך לדעת לשאוב את ההנאה והעונג מכל דבר קטן וגדול, בבחינת "איזהו חכם? הלומד מכל אדם, הצימאון ליהנות מכל דבר בעולם, מכל אדם, להבחין במהותו, ואת חשיבותו מצד היותו ברוא ד', בשעה שלומדים מהגשמים על מציאות הבורא בצורה חי, הנשמה מתלהטת ומתדבקת בבוראה, והמושגים הגשמיים ביותר נהפכים לכלים שמושגים רוחניים אלקיים.

המאמין ידיד כל הנבראים תלמיד כולם, ואוהבם הכל חי ומספר לו, כל הרגשה מהווה חבל עלי' לבורא, אין קטנות לאדם כזה. כי הכל קשור לבורא, וכל הרגשה מעלה אותו, כל נקודת מבט נותן לו ספוק ועונג – אושר רוחני, וע"כ אין לרחך הבל .. רוח והרגשה, שזהו היפך ממבט המאמין הרואה בכל אמונה, בו בעת שלבלתי מאמין הכל זר והכל מרוסק ממנו, וגם את הדברים המתקרבים אל מקור נשמתו, מיד הוא מרחיק, מהלך חיים כזה, שבו אני נמנה, אומר שאני נמצא תחת שלטון היצר הרע, אל נכר (פרוש – מתנכר לכל) או א-ל זר, ומה שחושב שאני אומר, אין זה אני אלא היצר, ושלטונו כה גדול, עד שנדמה לי כי זה אני.

עלי לעקוב אחר כל מעשה גבור, או תגובת הלב למעשי או מעשי זולתי, כי יכול אני להכיר את האמת שלי רק בעת מעשי הממשיים והתעוררות הלב, שאז נוצר בנפש מהלך אם רע או טוב, ובאותו רגע אני יכול להבחין מה אני? לאחר המעשה והתגובה אין לי כח שיפוט, ויכולני לומר על מעשה שהטבתי לשני כי הוא טוב, ולמעשה, המגיע למעשה הי' כולו רע, אלא שלרגל סיבות חיצוניות נהפך לטוב. יסוד זה ראיתי בהקדמת הגה"צ ר' י"א שֶר על הספר היקר "חשבון הנפש", שכמדומני הביא אעל שאול שקנא באחד, והגמ' אומרת חלשה דעתו, ואח"כ קנא, וכ' דנלמד מכך יסוד שאותה ובה ראשונה בנפש חלישות הדעת היא הייתה הסיבה לקנאה, בהיותו נוכח בנקודת החולשה שלו, ואל באה קנאה מאהבת החכמה ונקודת לשמה, ואפשר שאחר ההתעוררות לקנאה ימצא הרבה נימוקים שכליים להדמציק הקנאה, אבל אותן סיבות ונימוקים אינם מנקודת ה"אני" שלו, רק הסברות חיצוניות, ואלו האזי' שלו הוא: "חלישות הדעת".

אם אשים לבי לדבר הנ"ל: ואבחין בעצמי בשעכת התעוררות ראשונה – בנפש, ואבחין בכך במצב של מנוחה נפשית, כי אז בטח אגיע ל"הכרה עצמית", ואז יתגלה לי כ' איני עני כלל, וכי עולם עצום של כוחות סמויים פועלים בי, כחות עקביים הפועלים במהלך מסויים, וכרבוי הכחות הרעים השליליים, כן רבים הכוחות הטובים החיוביים שבכחם להביא שפע ברכה ושמחה עונג ואורש לעצמי ולעולם הסובב וקרוב אלי, ועלי יהי' להיות ער אליהם ללא הפסק, וכציור של מו"ר המשגיח שליט"א שהכחות הרעים הם נמצאם בכל אדם, והן כחיות ... שאם לא אשמור עליהם יקפצו עלי ויטרפוני, והצדיק מכיר את חיותיו ויודע להחזיק בהן, לעמן לא יהי' טרף לשיניהם, כשאני מסתכל על עצמי ומהלך מעשי אני רואה א"ע כאדם בלתי מובן לגבי הרבה מעשים, וכאדם שאינו יכול לשלוט ע"ע בכמה דברים הכחות הרבים והמגוונים נראים בערבובי', ככחות פראיים, ללא גישה אליהם וללא אפשרות לרסנם, ואלו בשעה שאדם מכיר א"ע הכחות מסודרים אצלו, ומבונים לו, ובשם שלהם יש מהלך נפשי, כן לבעליו יש אליה מהלך והשפעה אם השפעה שכלית או הפעלת כחות נפש נגדיים הנלחמים בהם ומחלישים אותם או מנצחים, הרי שהבדל

המפרשים פרשו: קנה לך חבר, לאמרו קָנה (קולמוס) יהי' לך לתור, לא תמיד אפשר למצוא חבר טוב שישמע את כל דברי בסבלנות,  ואף כשיש חבר טוב שאפשר לוחח עמו והלב נובע ונהנה, לא תמיד לבו פנוי לזה, וזמנו פנוי לזה, סוף סוף הוא בשר ודם, וחי במצבים, הקב"ה בחסדו נתן לאדם חבר – חוש הכתיבה, עט וגליון, המוכנים בסבלנות לקבל את כל פעולה על לבי, דברים הנשארים, סגולה יתירה מחבר, אשר כמו שפולטו כך המלה אובדת ממני, ].

כאשר מושג התברר לי, ויכול לעזור לי לעבודה, לא להאריך, אלא לכתוב בכמה מילים את הכלל היוצא מהדברים למעשה, בלי הסברות, רק תמצית הדברים.

כגון, כיון שאני סובל מהחברה הסובת אותי, אם לפעמים בקפידה, או בפעה או קנאה ושנאה, או רגשי נחיתות (המשגיח שליט"א אמר כי רגשי נחיתות הם תוצאה מקנאה, כנראה שהדבר בא מקנאה מילצות ונערות, ואח"כ נעשה הדבר כאובייקט בפני עצמו, או שהקנאה נשית טבעית, ואצה במהירות עד שחשים רק בחולשת הדעת, והנמיכות מהשני בלבד), הרי לקנות את הכלל שאמר הגר"י מסלנט לר' נפתלי אמסטרדם זצ"ל: אל תחשוב על השני, רק ראה מה להטיב לו ומה לא להרע לו, השני אינו מסוגל להזיק לך כלל.

או אחרי שאני יודע את דברי השפת אמת שיובאו להל"ן: מספיק לי כלל קצר של חכמנו איזהו גבור הכובש את יצרו.

כך פירש בעל השפת אמת כתוב, איזהו חכם הלומד מכל אדם, כלומר, כיון שאדם ארוצה להיות חכם, ומכל אדם יש ללמוד, א"כ ילמד מכל אדם, וככל שילמד יותר יתחכם יותר וע"פ מהלך זה מסביר: איזהו גיבור הכובש את יצרו, כפי מה שמרבה לנצח את יצרו, כן נעשה האדם גבור, וכ"כ: איזהו עשיר השמח בחלקו פירוש: ככל שמרבה לשמוח על החלק שחננו הקב"ה, וכי זה החלק שהוקצב לו בלידתו, כן יהי' עשיר.

להתרגל  בזה, לקחת כלל אחד ולחשוב אותו בכל מצבי ופעולותי במשך היום, או הימים שאני מחליט לעבוד על אותו כלל.

בכל מקום שהאדם נמצא צריך הוא לרב, לא כדי לקבל ממנו ידיעות בלבד, אלא כדי לשמשו, וראיתי היום בביאור הגר"א ליהושע בתחילתו, שכ' ויאמר ד' ליהושע משרת משה ליטול את הנהגת עם ישראל להביאם לארץ, וכ' דיהושע לא הי' רק תלמיד, אלא משרת, ששמוש ת"ח גדול מאד, ובשכר שרותו זכה לכתב המנהיגות.

האדם מושפע מהזולת בטבעו, וע"כ צריך למצוא מקור השפעה המובחר ביותר שיושפע לטובה, יהושע לקח את משה רבנו.

כ' ר' משה חיים לוצאטו ז"ל בדרך עץ חיים וז"ל: זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על העניין הה שאמרתי, ויבקש בלבבו: מה גילו הראשונים אבות העולם שכך חלק ה' בהם? מה עושה משה רבינו, עליו השלום? מה גילה דוד משיח ה' וכל הדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו! אז יתורו מחשבותיו לדעת, באיזה מצב הוא נמצא ועומד, לפי הנרצה בדרך אשר דרכו אנשי השי אלה אשר מעולם המה וכו', עיי"ש, כלל הדברים: האדם שיאנו חושב על זה, קשה לו מאד מאד להגיע אל השלמות, והאדם החשוב על זה קורב אלי' מאד, והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת,ולכן יצליחו בכל מעשיהם, אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן לפחות לשים אל לבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכול. עכ"ל.

לא מספיק לחשוב על תיקון המידות והמשעים, בצורה מופשטת, אלא צריך לקחת דמות ח"י אם מאבות העולם הראשונים. כפי שחז"ל כותבים עליהם ועל מעשיהם, ולצייר זאת בחושי, וכן לראות את הגדולים שבדורינו זה, את הליכותיהם בדרך ארץ ובתורה, בין אדם לחברו ובין אדם למקור, קנאת סופרים תרבה חכמה, ולומר אעשה אף אני אני כן.

כיון שהאדם בטבעו משופע מהטובים והמרעים, ע"כ עלי להתחקות מי הם הרעים,ופרט שהם משפיעים עלי ולהתרחק מהם, ולא למצוא פתח היתר, העתונים מכניסים בי רוח טומאה, הרי בלי להתרחק מהם כליל, שמכיוון שאני מתקרב לקרוא רק חדשות שהם פחות מפריעים לי, ממילא אני פותח את הדפים האחרים והזוהמה נדבקת בי ואני מתלכלך מזה מאד.

אם חבר מפריע לי, אסור לי להתחשב בכל מיני דברים צדדים, מה יחשוב עלי, או: צריך לקרב אותו לתורה, כי כבר כתוב באבות דרבי נתן, "אל תתחבר לרשע אפילו לקרבו לתורה" כלל זה אמרו לכל האלמנטים הרעים, לא לעתון כדי שאשיב תשובה להם, או למחשבה רעה כדי שאכיר מה הם חשובים, ע"מ להשיבם, כין שמתקלקלים הרבה מאד, ותקון כמעט ולא יוצא מכל הדברים הללו, כפי שהסיון של השנים האחרונות הוכיח לי זאת לחלוטין.

לכל עת. וכן לכתיבה, כשם שלא בכל עת אני יכול לדבר עם חבר על נושאים אלה, אלא כשיש שעת רצון אצלי, ותאוה לדבר, כן לא תמיד עלי לכתוב אלא כשיש לי חשק ורצון לזה.

התורה ניתנה כללים כללים, ולא פרטים, להורות לנו בא הדבר, כי אין האדם לומר אא"כ מגיע למטרה בדרך קצרה, אין אדם יכול לשמור על מתח זמן רב, ודווקא בזמן שיש לאדם מתח ועניין אז הדבר נקלט וחוזר ללבו, כלל קצר, מביא לקליטה טובה, ואריכות דברים מלאים את השומע, ויכול הוא אמנם לקלוט ידיעה, אך לא להתרשם ממנה.

לפיכך, הלל אמר לאותו גר שבא להתגייר כי דע לך פני לחברך לא תעביד – זו היא כל התרה כולה, ואידק פירושה הוא זול גמור", ע"כ כלל זה, יכול הוא לפתור לעצמו את כל השאלות על חיוביו, מבלי שלמד את פרטיהם, את הפרטים הריהו פותר ע"פ הכלל שבידה ועוד נקודה חשובה, יש ללמוד מהכלל שאמר הלל לגר, כי כלל מופשט ללא שיגע ישירות תמיד לאדם אינו יכול להיות שמושי במידה מספקת, כי תרגום הכלל לשפת המעשה, ואח"כ לפתור את הבעי' ע"פ מה שסיכם לעצמו יכול להתעותו, כי כשהדבר תלוי בשקול דעתו של האדם ובהסדרה אין בטחון שהנגיעה לא תעקבם את הדעת, אך בכלל דאמר הלל, הכלל עצו נוגע באדם עצמו, וקובע כי אם אתה היית מצטער אם היום השני גרושה זאת לך, כן אתה אל תעשה לשני, קל ונוח לכל אדם הוא במגע עם השני לברר לעצמו ור"פ כלל זה איך להתנהג עם הבריות.

בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחי'", חבקוק הנביא גילה כלל אחד, שעליו אפשר להשתית את כל החיים של הכלל והפרט, אעל כלפרטיהם המגוונים של החיים, והוא על בסיס האמונה, זהו בסיס איתן ענקי שעליו אפשר לבנות את בנין האדם, מתחילתו עד שיא השגת אנוש, עולם הרוחניות – אינו עולם של פרטים, אין בו קטנים, בעום זה הכל מאוחד, תקון מדה אחת מביאה בדרך ממילא לתקון בכל מדות האדם, וע"כ מצינו בגמ' שחכמינו השתלמו במדה אחת או במצוה אחת עד הסוף השתלמוד זו בפרט אחד הביאה אום להתרוממות החומר מעלה, חבל זה מעלה צנור השפעה לעלות לגבהי מרומים, וכאשר עולים עולה כל האדם על כל מדותיו, כי גוף אחד הוא, כמו אדם הנמצא בקרקעית הים יכול התרומם באמצעות חבל יחד עם כל גופו.

האבות הקדושים כל אחד לקח לעצמו דרך עבודה, והלך עמה כל ימיו, אברהם חסד יצחק פחד, יעקב אמ, כמובן שלכ"א מהאבות הקדושים הי' גם את שאר המדות בשלמות, אך הם עבדו כ"א רק על אחד, יעקב לא החליף את עבודתו אמת לחסד, ומחסד ליראה וכד', אלא כל ימיו הי' איתן בעבודת האמת שלקח, גם בחסדנותו העסיק את נקודת האמת וכו, חילוף העבודה פוגמת בהשתלמות ומשכיחה את אשר עסק פעם, אין עבודה רוחנית – ידיעה והשגה שכלית בלבד, אלא זוהי הווי' הממלאה את כל החושים אף הגשמיים של האדם, וכאשר מפסיקים להיות בדרך זה, מיד קל אדם ככלי זכוכית, ונשאר רק החורמ  המחשבה, הבית קבול – הכוס נשבר לרסיסים, ויש צרוך להתחיל מחדש להתיך הכוס וליצקה מחדש, לכנס את המושגים המושכלים שקבל ולהתחיל את עבודת העלי' מחדש ממש.

דבר זה האמור לעיל, מראה בבהירות ההבדל בין חכמת התורה וחכמת העולם, חכמת העולם הן ידיעות, אם ידיעה שמושית או ידיעה מהשבתית מופשטת, לא ממציא ומחדש הידיעה החכם, אלא האדם המכנס ידיעות רבות יותר, הוא הוא החכם והמשכל, אנשי המדע בימינו נחשבים לחכמים יותר מקודמיהם, כי להם ידועה חכמת הראשונים ומה שנתחדש להם ע"פ חכמת קודמיהם, אין לאיש המדע להתחיל מחדש בחקירת כל דבר, די שיש לו את התוצאה הסופית מהמחקר, יידע זה מספיק, חכמת התורה שונה לחלוטין מזה, כל חכם צריך להתחיל מחדש את הכל, ככל שחסרה לו את הדרך למסקנה חסרה לו החכמה, א"כ למעשה יודעה לו המסקנה – ההלכה, אך בחכמה חסרה לו, במהות חסר לו, ועוד יותר מזה היא בחכמת היראה, כי "יראת ד' היא חכמה", כשמונחים בפנימיות היראה, וחיים בה, אז רואים וחששים בה, היראה חיה וצירוית לאדם, כיון שיצא מפנימיות היראה שוב ידועה לו רק המושג השכלי, אך לב היראה נאבדה ממנו, וכמו שכ' הגר"י קנייבסקי שליט"א כי ענו שעזב את ענוותנותו אם בהיסח הדעת או ע"י חטא, שוב גם הוא אין לו כמעט שום מושג וצירו כלל במהותו מדת הענוה.

ככל שהאםד קרוב לטבעו ולראשיתו, כן קרבתו אל האמת.

במסכת נדה כתוב כי האיש נתון להתנחם מהעלבון ומפגיעה בו מאשר האשה, כיון שהאדם הלא נוצר מהאדמה, וכאשר נזכר שהוא מאדמה נוצר, ומצד חומרו אין חומר זול ממנו, א"כ פגיעתו סרה ממנו, משא"כ באשה שלוקחה מהאיש, א"כ המהלך הוא ארוך יותר כפול מהאיש, כי היא נוצרה מאיש אשר נוצר מהאדמה, מחשבון ארוך קשה להתנחם, ביתר ברור יש למר: כי אצל האיש הפגיעה היא במהלך אחד והסרת המגיעה גם הוא במהלך אחד, משא"כ באשה הפגיעה הוא במהלך אחד – מהרי, והסרת הפגיעה בשתי מהלכים, א"כ אפשר להסיר רק מקצת מהפגיעה, אך את המהלך השני א"א להוריד וענין בזה הוא, כי ענין רגשי הוא כח הפועל על הגוף בצרוה חזקה יותר מהשכל, להסיר את הכח הרגשי הפוגע אצלו רק באותו אמצעי שהוא – רש, והוא מהירות הפעולה, האדם מופתע מדבר פתאומי שבא מבלי ששיער וחיכה לו, כאשר יודע לפני כן מהמסובב הרי הסיבה שתתפתח לו תפתיעו, לדוגמא: הורה השומע לפתע פתאום כי בנו היקר נהרג, עלול הוא מרוב התרגשות למות משבץ, אך אם שמע קודם לכן על הפצעותו, בשורת המוות שתבוא אח"כ לא תגרום לו מיתה, כי הידיעה לא בושרה ישירות ללב, אלא הידיעה הספיק להצטנן בשכל קודם שבאה אל הלב, וכמו בהפעלת רושם על הלב אינה דומה ידיעה הניתנת ללב ישירות באופן בלתי אמצעי, לידיה שקדם ללב ידיעת השכל, כן באופן ההפוך הוא כן, אם הלב כבר קבל התרשמות א"א להסירו באמצעות שכל קר, אלא באותו אופן שהגיע והוא הרגש. לפיכך לנצח במלחמת היצר אפשר רק ע"י התלהבות הלב, וכגודל מדת ההתפעלות וההתרשמות הלב, כן בחי' הניצחון על היצר.

"כל אויבי' הוזילוה כי ראו ערותה" (איכה). הזלזול של אדם בחברו או של אדם בעצמו בא מחמת ראיתו את הערוה, את החיסרון והשליטה את הרע וההעדר. "רוח נכאה תיבש גרם", וככל שהרוח יותר נראה כן רבה יובש הגרם, ואלו שמעוה טובה תדשן עצם, וכן שגדולה וארוכה השמועה הטובה כן גדולה דשנות העצם, דברים אלו הם עצה לאדם, אם רוצה הוא להעריך ולכבד את האחרים, אם רוצה הוא לכבד את עצמו, הרי יכול לעשות זאת ע"י שיראה את הטוב שבאחרים ובעצמו, ושימנע מלהסתכל על הרע שבו ובזולתו.

רע יש בעולם, ולא קשה ראות, כל אדם בעולם נוטה מטבעו לראות את הרע, החכמה היא לראות את הטוב והיפה שבעולם, וזה תלוי בהחלטת האדם, כשהאדם מעסיק את מוחו ומחפש את הטוב שבבריה הרי ימצא, ואז תשמח נפשו ואף עצמותיו היבשות תדשנה, ואם ינהג ההיפך, תהי' גם הרגשתו הפוכה.

"צדק ילין בה – ועתה מרצחים" – דכ' בגמ' ע"ז, כי כשדנים דיני נפשות, אם מוצאים את זכותו, יש לדונו מיד לזכות, ואין צרוך לשהות ולהתבונן עד למחרת בצבת הזכות, אך אם ראו את חודתו, אסור לפסוק לחובה מיד, אלא צריך להשהות את פסק הדין עד למחרת ובינתיים להתבונן ולגלגל בזכותו, ואם דנו אותו מיד לחובה, נאמר על בי"ד כזה "מרצחים", למרות שהדין הוא דין אמת לאמיתו, וכיון שכל אדם הוא דיין על עצמו, יש ללמוד מוסר השכל לעצמנו, כי יש לדון את כל האדם לכף זכות, ואל תדון את חברך (לחובה) עד שתגיע למקומו, אך אם לדעתך יש לדונו לחובה שהה והתבונן עד שיתברר לך אחרי התקררות דעתך ומנוחת לבבך.

אדם הפרוץ בעריות, ולאו דווקא במעשה, אלא אפי' במחשבה, מחובתו לעשות לעצמו גדרים וסייגים, אם על אברהם אבינו כתוב שלא הסתכל באשתו, כ"ש שאנו אסור לנו להסתכל באשה סתם, אדם גדול כאברהם ודאי שידע לרסן את עצמו כליל אפי' שהי' מסתכל, ובג"ז עשה לעצמו גדרים, מה נאמר אנו שאנו פרוצים בעריות, בקרבת לב ומחשבה, כאשר מתקרבים ליצר זה, הרי קרובים גם למעשה, ומי שרחוק רחוק מחשבה, ואינו מסתכל, וגודר לעצמו גדרים איך להימנע מלהביט על אשה, רחוק הוא מאד גם מהרהורים, "אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי עבירה בלילה, ע"י הסתכלות בעיני, נעשה הדבר מוחש, וכאשר לא מסתכלים בעיניים, קשה למחשבה להמחיש את הדבר, כל הסתכלות באשה מרבה את הציורים של הלב בנושא זה, ומשחבה וציור בנדון זה מביא לפעמים למעשה עבירה בלילה, מרבים לספר על הרבה גדולי ישראל בכל הדורות שלא הסתכלו בדמות אישה מימיהם לבאמת ענה הלכה פסוקה, שאפילו על בגדי צבעונין של נשים, ועל נשים העומדות ומכבסות אסור להסתכל ואסור להתקרר לאותו מקום שהן מכבסות, כי זה מגרה את כח הציור, כח הזיכרון הוא חלוש בפרט אצלי, וע"כ אסור לרענן את כח הזיכרון בדברים אלה, כאשר אמנע מאלמנט זה, ממלא הזיכרון יחלש, ואתגבר ע"ז, ומהחובה היא להיכנס למי הדעת כמוש"כ הרמב"ם ב"ה אשות עיי"