שיחה ממרן המשגיח רבי שלמה וולבה

זללה"ה – עשי"ת

בהיכל ישיבת מיר

תשובה שלימה – עד אמיתת עצמו של האדם

א. אנחנו מבקשים "החזירנו בתשובה שלימה לפניך". "שלח רפואה שלימה לחולי עמך". ויש להבין מה היא "רפואה שלימה" ומה היא "תשובה שלימה".

ברפואה אנו יודעים שלפעמים יש מחלה שאותה עצמה אי אפשר לרפא, אבל את הכאבים והקשיים שנגרמים מכח המחלה אפשר להוריד ע"י תרופות שונות, אבל המחלה עצמה נשארת. זה לא נקרא רפואה שלימה. רפואה שלימה נקרא שהרפואה מסלקת את עצם המחלה, והאדם נהיה בריא לגמרי.

על דרך זו צריך לומר גם בתשובה, אדם חטא בביטול תורה או בלשון הרע, והוא בא לעשות תשובה, הוא עושה תשובה על חטא ביטול תורה ולה"ר, אבל עדיין נשארה אצלו הנטייה לבטלה, או הנטייה לדבר לשון הרע. זה לא נקרא "תשובה שלימה"! תשובה שלימה היא שהתשובה מגיעה כל כך עמוק באדם שהיא עוקרת את הנטייה לחטא, האדם משנה את היצר עצמו, זה נקרא תשובה שלימה.

בודאי, תשובה כזו היא דבר עמוק, והאדם חייב לשנות את כל האופי שלו. כאן מונח באמת הקושי בתשובה שלימה. אם אדם לא עושה תשובה שלימה, רק שהוא מתחרט על החטא עצמו ורוצה לעזבו, מקבל עליו לעזוב החטא, ומתוודה עליו, בודאי זוהי תשובה, אבל אנחנו מתפללים "החזירנו בתשובה שלימה לפניך".

ב. אם כן עלינו לברר איך נראית תשובה שלימה, שהאדם עוקר על ידה אפילו את הנטייה לחטא. המהר"ל בגבורות ה' (פרק נז) אומר חידוש גדול, הוא מביא מדרש (עיין ילקוט שמות פ"ז רמז קפב) "בזכות שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות הביא הקב"ה עשרה נגעים על מצרים", ומבאר: "העשרה נסיונות שנתנסה אברהם היה כדי לבחון אמיתת עצמו. כי לפעמים מראה אדם עצמו צדיק ואינו באמת צדיק, רק שנראה כן. והיה השי"ת בוחן את אברהם בעשרה נסיונות כדי לעמוד על אמיתת עצמו, כי העשירי עצם הדבר, ולכך נתנסה בעשרה נסיונות עד שהיה נבחן עיקר עצמו, ובזה היה נבחן לגמרי".

מבואר כאן כי בכל הנסיונות של אברהם אבינו עדיין לא נבחנה אמיתת עצמו. ונתבונן בזה, הניסיון הראשון שלו היה אור כשדים, הוא הסכים ליפול לכבשן האש בשביל האמונה שלו - זה עוד לא מלמד על אמיתת עצמו! אברהם אבינו למד כל התורה, וקיים כל המצוות עד שלא ניתנו, ושואלים חז"ל מהיכן למד תורה, ואומרים: "מעצמו למד תורה". א"כ העצמו של אברהם אבינו היה כ"כ עצום שמעצמו יכל ללמוד כל התורה כולה, ולקיים כל התרי"ג מצוות. אבל זה עדיין לא אמיתת עצמו! רק בניסיון העשירי אז נתבררה אמיתת עצמו. הרי כל המבט של אברהם אבינו בכל חייו היה להעמיד את האומה הקדושה - הכלל ישראל, לזה הוא חיכה וע"ז הוא התפלל. ובהיותו בן מאה שנה נולד לו יצחק, ואז מצווים אותו שישחוט אותו. כל השאיפה שלו להעמיד את הכלל ישראל בטלה ומבוטלת. ועוד, הרי כל העבודה של אברהם אבינו בעולם היתה "חסד לאברהם", עם מידת החסד שלו הפך את כל העולם, "הקרא שמו יתברך בפי כל בריה", ועכשיו מצווים אותו לעשות מעשה שכולו אכזריות, לשחוט את הבן שלו. גם ההיפך של חסד, וגם ביטול של כל שאיפתו להעמיד את הכלל ישראל, ובכל זאת הוא הולך. אומר המהר"ל, כאן נבחנה אמיתת עצמו, כאן בניסיון זה נתברר שיכול כל כך לבטל עצמו וכל עבודתו, מפני שאם הבו"ע אומר שלא אז לא, והוא הולך לעקידה. כאן נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", עכשיו נתברר שהוא ירא שמים. אבל עד עכשיו עוד לא נתברר הדבר, כל התשעה נסיונות הראשונים עדיין אינם מספיקים, לימוד התורה כולה וקיומה זה עוד לא מספיק, רק על ידי נסיון העקידה – "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".

מבהיל להתבונן לאיזה עומק בעצמו של אברהם אבינו נכנסו פה בניסיון העשירי, בניסיון זה היה צריך להפוך עצמו לגמרי, זה נקרא "אמיתת עצמו". וכך היה אצל פרעה ע"י עשרה מכות ששלחו לו, נכנסו ופגעו בעצמם של המצרים, עד המכה העשירית שפגעה באמיתת עצמם של המצרים, עד אז נשאו ונתנו עם פרעה, הוא אמר שיוציא את הכלל ישראל ממצרים ובפועל לא הוציא, רק במכת בכורות כשהמכה פגעה באמיתת עצמו, אז הוא נהיה בטל ומבוטל לציווי הבורא והוכרח להוציא את הכלל ישראל ממצרים .

לנו אין כלל מושג במעמקים אלו, בקושי אנו יודעים מעצמנו, אבל אמיתת עצמנו? מי מאיתנו יודע מה קורה באמיתת עצמנו?!

ג. ענין זה למדנו גם מדבריו של רבינו יונה בשערי תשובה (סוף ש"ב) שם הוא מבאר את דברי התנא באבות "אם אין אני לי מי לי". "ביאור הדבר אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו כענין שנאמר וחסדכם כענן בוקר, ונאמר כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט. פירוש מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר, אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא וכו', ויקרא לב הלב הנבון". אומר רבינו יונה שאם אדם לא יעורר את נפשו לא יועיל לו המוסר שישמע, "כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו" - מדובר באדם ששומע מוסר ולוקח את הדברים ללבו, ומה שאנו קוראים "התפעלות" יש לו גם, יש לו התפעלות מהדברים וכך הדברים אכן נכנסים לליבו, ועם כל זה עדיין לא מועיל לו, כי היצר ישכחם ויעבירם מלבבו, כמו ענן יפה שבא בבוקר ועוד מעט הוא הולך, כך אפילו דבר מוסר שנכנס ללב, מעט זמן אח"כ לא נשאר ממנו כלום.

וממשיך רבינו יונה: "אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו, ולחשוב בהם תמיד, ועליהם יוסיף לקח, ומלבו יוציא מילין, ויתבודד בחדרי רוחו, וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו, ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה, עד אשר תקבל נפשו המוסר ועד אשר תטהר". שמתי לבי שרבינו יונה מדבר כאן בכל דבריו על ב' נקודות, לב ונפש. הרי כך הוא מתחיל אם לא יעורר נפשו לא יועילוהו המוסרים, כי אע"פ שהמוסרים יכנסו ללב אבל ישכחם היצר. מהו המהלך: אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו, ואז לשום הדברים אל לבו. לכאורה זה אותו דבר? לא, הדבר הראשון הוא לעורר הנפש, נפש האדם היא עצם חיותו, וכששומע מוסר הוא צריך קודם להיות מעורר נפשו, הוא צריך לרצות שהדברים ששומע יקלטו בעצם החיות שלו, בנפש עצמו, ואז ישים הדברים אל לבו.

אנו חושבים תמיד שהלב זה הכל, אם דבר נכנס ללבו של האדם הוא כבר זכה בדבר. אומר רבינו יונה, לא, לב הוא עדיין לא התחנה האחרונה, הלב זה עוד לא הכל, הלב הוא תחנת מעבר, כי מהלב צריכים הדברים להגיע לנפש, זה צריך להפוך ולהיות עצם מהותו וחיותו. אם האדם יודע זאת שצריך בסוף להגיע לנפש, הוא יֵדַע איך לקחת דבר מוסר, "וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו". הוא צריך לכוין את התוכחה לנפש.

דברים חדשים! אדם צריך השגה שדברי תורה ומוסר צריכים להיקלט בעצם מהותו, ואם הוא יודע זאת הוא יֵדַע להתאים [צושטעלען] את הלב לדברים, כי גם אם ישמע ויתפעל עוד לא די בזה, הדבר עוד צריך להיקלט בעצם מהותו. אלו הרי דברים חדשים לגמרי בשבילנו. איני יודע עדיין אם מה שצריך "לעורר נפשו" זהו ה"אמיתת עצמו" של המהר"ל, אבל אנו שומעים כאן לאיזה מעמקים צריכים דברי תורה ומוסר להיכנס אצל האדם.

ד. "תשובה" יש לה כח כזה שהיא יכולה לבקוע את כל המעמקים של האדם עד עמוק מאד אצלו, ולשנות את כל האישיות שלו. מצד אחד יתכן שהוא עשה חטא קטן, אבל תשובה אמיתית על חטא קטן יכולה לשנות את האדם מעיקרו.

הוא אשר אמרו חז"ל ביומא (פו,א'): "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". תשובה הוא ענין כזה שמגיע עד כסא הכבוד. כסא הכבוד הוא המקום ששם השורש של נשמות ישראל, ותשובה יש לה כח זה להגיע עד שורש הנשמה של האדם. מי שמגיע לשורש נשמת האדם הוא עומד בכסא הכבוד.

בודאי שורש הנשמה גבוה מאד מאד, כבר אמרנו כמה פעמים כי מה שאדם יודע מעצמו, מה שנקרא ה"אני", זה חלק די קטן ממהותו האמיתית של האדם. יודעי דבר אמרו שעיקר מהותו של האדם נמצא בבחינת "אין", הוא אינו יודע מזה כלל, "אין" אותיות "אני". יש לנו ציור לזה, כשאדם מעמיק במחשבתו, הוא רוצה ליישב רמב"ם מוקשה, הוא יושב וחושב עוד ועוד לכאן ולכאן, ולא מצליח להגיע לפתרון הדבר, והנה פתאום נופל לו ברק במחשבתו, והוא רואה שיש כאן מהלך שעמו יוכל לישב הדבר. וכך כל יצירה וחידוש ברוחניות, כמו שירה וכדומה, גם מגיע מברק כזה. מהיכן מגיע ברק זה? העולם קורא לזה אינטואיציה [תחושה], אבל מהיכן זה מגיע? כל יצירה מגיעה מה"אין" של האדם, מהכוחות הגבוהים והעמוקים שלו. למעמקים אלו מגיעה "תשובה", זהו הכח שיכול להפוך את האדם מעיקרו, זה נקרא "תשובה שלימה".

הוא אשר דיברנו, "תשובה שלימה" צריכה להגיע כ"כ עמוק באדם עד "אמיתת עצמו", אבל הרי האדם עצמו אין לו הבחנה עד היכן מגיע עומק זה, רק הבו"ע היודע ובוחן תעלומות האדם, הוא הרי מכיר את אמיתת עצמו של האדם, רק הוא יהיה עֵד שהתשובה שלו הגיעה עד השורשים העמוקים שלו, ועקר את כל הנטייה לחטא, ויותר לא יחזור לחטא זה.

ו. בהלכה אח"כ (ה"ד) הוא אומר: "ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". וצריך להבין איך יתכן שינוי שמו, איך אדם יכול לשנות עצמו להיות אדם אחר, לשנות את כל אישיותו, עד שמראובן יהיה שמעון, ואדם אחר זה לא יהיה מסוגל לעשות המעשים האלו שעשה? ויותר מזה, "ומשנה שמו" - את השם יש לאדם מאחרים, ואנשים אחרים רואים שזה אדם אחר, וא"א להכיר אותו, הוא נהיה אדם אחר. איך יכולים לעשות דבר כזה, איך יכול אדם ככה להשתנות?

בהכרח צריך להבין, ש"אני אחר" אין הכוונה שמראובן נהיה שמעון, זה לא שייך, אלא האדם הוא בנין שלם, בנין רב קומות, השאלה היא רק באיזה קומה נמצא האדם, היכן יושב ה"אני" שלו, יתכן מאד שמתוך כל הבנין שלו יושב האדם במרתף הבנין, שם הוא מצוי עם כל התאוות, היצרים, וכל המידות הרעות, והוא חושב שזה הוא עצמו. אדם זה צריך לדעת כי אם היה עולה רק קומה אחת למעלה כבר היה רואה את עצמו אדם אחר לגמרי, שם יש כבר חלונות, רואים עולם, רק לא להישאר בחושך שיש במרתף. אם רק יעלה הוא כבר אדם אחר לגמרי, ואם יעלה אח"כ עוד קומה למעלה, זה כבר אדם אחר שאי אפשר להכירו בכלל.

זוהי ההקדמה הראשונה לתשובה, לדעת שהאני יכול לשבת במקום נמוך מאד, בקומה נמוכה או בקומת קרקע ואפילו במרתף הוא יכול לשבת, מה הוא כבר יכול לדעת שם מעצמו, אם הוא עולה רק קומה אחת, הוא מרים את עצמו קצת, הוא כבר נהיה אדם אחר. "אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים", האחר זה גם הוא, רק האחר היה טמון ב"אין" שלו, הוא לא ידע שיש לו בעצמו דברים יותר גבוהים, וכעת הוא מתרומם ורואה שהוא אדם אחר, יש לו כוחות אחרים לגמרי. כך הרי גם גודל ילד, ילד בן שלש, ילד בן חמש, וילד בן עשר, זה אנשים אחרים, הגדילה הטבעית של אדם היא כך, שהוא מתרומם, הוא נהיה יותר בר דעת הוא יכול להתרומם יותר, רק שבשלב מסוים זה חייב לבוא עם העבודה העצמית שלו. אם כן תשובה הוא כח כזה שבוקע לעומק האדם ונותן לו כח להתרומם, וכשמתרומם נהיה באמת אדם אחר.

כך מעמיד הרמב"ם את ענין התשובה "מעיד עליו יודע תעלומות", הבו"ע שיודע את אמיתת עצמו אותו הוא לוקח לעדות שהתשובה שלו הגיעה עד מהותו, הוא נהיה אדם אחר. "ומשנה שמו אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים", כך שייך שאדם יכול להשתנות בעצם אישיותו ע"י תשובה.

האלטער מסלבודקה ז"ל היה אומר לתלמידים שלו: אינני רוצה שתהיו יותר טובים, אינני רוצה שתהיו יותר פרום, אני רוצה שתשתנו! לזה הוא התכוין - שאדם צריך להשתנות. אם הוא נשאר אותו אדם, רק קצת יותר פרום, קצת יותר טוב - לא זה מה שרוצים ממנו! פעם לפני חמישים שישים שנה במיר בחו"ל, הרי הגיעו לשם תלמידים מכל העולם אירופאים, אמריקאים ועוד, כשהיו המבוגרים מדברים על הצעירים, היו אומרים רק: פלוני כבר השתנה, כבר נהיה אחר, ופלוני עדיין לא נהיה אחר, עדיין לא השתנה. זה היה הפשטות בישיבה כשבחור מגיע לכמה שנים לישיבה הוא משתנה, הוא נהפך לאיש אחר, ואם בחור נשאר אותו אחד, הוא לא נהפך לאיש אחר - זה היה פירכא עליו, הוא נהיה מופרך לגמרי, יתכן שהוא למד והתפלל, בחור טוב, אבל אם לא נשתנה? הוא מופרך! כך הסתכלו פעם כך בישיבה אצלנו במיר, זה היה ההבחנה על בחור עד כמה הוא קיבל משהו ממיר.

ז. "להשתנות", "יעיד עליו יודע תעלומות", "אני אחר" - אבל איך זה נראה למעשה? נברר בזה כמה נקודות ממש למעשה: מעשים קטנים. יתכן שאדם משנה הנהגה קטנה, הוא עושה חיזוק קטן, שלא מפריע לו כלל, הוא אינו צריך להתייגע מאד כדי לבצע חיזוק קטן זה, והנהגה קטנה כזו, שינוי קטן כזה יכול לשנות את האדם מהקצה אל הקצה. זוהי חכמתם של בעלי המוסר ז"ל שהם העמידו דרך עבודה זו של מעשים קטנים.

וכך בכל הדברים ישנן הנהגות קטנות כאלו, וכאמור הנהגה קטנה יכולה לשנות את האדם. אנחנו חושבים תמיד שצריך לתפוס דברים גדולים. - עם דברים גדולים לא מצליחים, על דברים גדולים שישנו את האדם – על זה שולט היצה"ר, אבל על דברים קטנים אין מלחמה עם היצר הרע כלל.

יש לי ע"ז ציור מוחשי, אחרי מלחמת יום הכיפורים נסעתי למצרים עם מטוס של חיילים, והנה איך שנכנסו למצרים התחיל האווירון לטוס בגובה מאד נמוך, כעשר מטר מעל הקרקע, נבהלתי, חשבתי אולי התקלקלה המכונה שם, שאלתי את מי שישב לצידי למה הוא נוסע כל כך נמוך? והוא הסביר לי: עכשיו נכנסנו למצרים בתחום הרדאר המצרי, ולא כדאי שהרדאר המצרי יגלה מטוס יהודי, לכן הוא נוסע כל כך נמוך שהרדאר לא תופס את זה, מפני שהרדאר קולט רק מטוסים שטסים גבוה, אבל אלו שנוסעים נמוך יותר הוא לא קולט. חשבתי שכך גם אצל היצר הרע, הוא גם רדאר כזה, הוא קולט ומפריע לאדם רק כשהוא נתפס לדברים גדולים, שם הוא תופס ולא נותן לו לבצע, אבל כשהאדם משתנה בדברים קטנים זה נמוך מהרדאר שלו, זה לא איכפת לו. זוהי נקודה מעשית. ויש ג' נקודות בדעת שבהם נבחנת אמיתת עצמו של האדם: הערכה, שאיפה ותענוג.

ח. הערכה. כשאדם ניגש ליום כיפור הוא צריך לקבוע אצל עצמו מה הוא מעריך ואת מי הוא מעריך. ידוע לי שבאמריקה אדם שאינו עשיר אף אחד לא מחשיב אותו, הוא אינו תופס שום מקום, הרי אם אין לו כסף הוא לא אדם כלל... רק אם הוא גביר נכבד אז הוא מקבל איזו חשיבות. ומדובר בבית כנסת ובבית מדרש. מה זה אומר? שההערכה היא רק כסף! יכול להיות יהודי צדיק, תלמיד חכם, אבל אם אין לו כסף – אין לו שום חשיבות אצל אנשים. איך יתכן? הלוא אתה יהודי אורתודוקסי, למה אינו שוה אצלך כלום? התשובה היא שההערכה היא כסף! יתכן שזה לא חטא כלל, הוא יהודי טוב, מדקדק במצוות, הוא קונה אתרוג יפה, הוא נותן נדבה יפה כשמקבל עליה, הוא שומר טוב על שבת - אבל כשההערכה היא כסף זה חייב להתבטא בחיים של האדם, או אצלו או אצל הילדים, כשההערכה של האדם היא כסף זה לא יכול להביא לתורה באמת.

רבינו יונה בשערי תשובה (ש"ג אות קמח) מביא הפסוק במשלי "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו". ומפרש: "פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל, אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את לבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו ולגנות את העבירות ולהבזות בעליהן מבלי מאוס ברע ובחור בטוב, ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת השם יתברך". אם הוא רואה אדם עושה מעשה רע, והוא מתפעל ממנו, הוא מהלל רשעים והוא רשע גמור, זה יכול להיות יהודי טוב, שומר מצוות, אבל אם הוא מתבטא על אדם רשע בהתפעלות - הוא כבר מופרך לגמרי! הוא רשע גמור! זהו דבר פלא שכל האדם תלוי את מי הוא מעריך, עד שרבינו יונה אומר שיכול להיות אדם שיש לו עבירות, אבל מפני שהוא מעריך טוב, הוא מאוהבי הצדק ויש לו שורש בבחירה, והוא צדיק, הוא כבר יגיע. נמצא שכל האדם תלוי מה הוא מעריך, אם הוא מעריך כסף, כבוד או פרסום - הוא מופרך. אם כן כשהאדם עושה חשבון הנפש הוא צריך לברר מה היא ההערכה שלי, מה אני מעריך, אם אני מעריך אדם שאומר טוב ומתנהג טוב, אבל אינו צדיק, אז הוא צריך לדעת שהוא מופרך כבר, "איש לפי מהללו". במה שאדם מעריך שם יכול הוא למשש את "אמיתת עצמו".

ט. שאיפה. מהי השאיפה של האדם, ולמה הוא רוצה להגיע. אצל כל אדם יש שאיפה, יתכן שאינו אומר זאת כלל, כששואלים אותו מה הוא רוצה לעשות הוא יאמר אני רוצה רק לשבת וללמוד, אבל עמוק בפנים יש לו שאיפה, יש לו איזה חלום, מה הוא חושב שיהיה ממנו, יתכן שיש לו חלום לקבל משרה יפה, תואר יפה, משכורת טובה, שיהיה מפורסם, או שיש לו שאיפה לשלימות, לגדלות, ולא גדלות מדומה כמו משרה, רק הוא מתכוין באמת גדלות. בשאיפה שיש לאדם בלבו שם מתגלה קצת אמיתת עצמו. בזה על האדם להיות כנה עם עצמו לתפוס מה היא השאיפה האמיתית שלו. זה לא חשבון קל, יתכן שעמוק בפנים מונח שם כבוד. מחבר ספר יודע היטב כמה זה קשה לבחון את עצמו מה הוא באמת רוצה עם הספר שלו.

י. והנקודה השלישית: תענוג. על האדם לבחון מה הן ההנאות שלו. המסילת ישרים (פ"א) מתחיל: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו". כשאנו לומדים זאת נדמה לנו שהוא לא מדבר אלינו, "להתענג על ה'"? - התענוגים שלי הם תענוגים אחרים לגמרי, אני אוהב לאכול קצת, וביום חם אני אוהב גלידה טובה, מה מדברים אתי על להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו? וממשיך: "שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא". מה שייך אמת ושקר בתענוגים? יש הרי כזו התבטאות: על טעם וריח אין להתווכח, לאחד יש טעם באוכל טוב, לאחר יש טעם בסיגריה טובה. אם המס"י אומר שיש תענוג אמיתי, א"כ ממילא כל התענוגים האחרים הם שקר, ולכאורה מה שייך לדון אם זה אמת או לא אמת?

כאן יש לאדם הבחנה היכן הוא אוחז, האם יש לו חוש בתענוג ברוחניות, האם אירע לו פעם כששמע סברא טובה שהיתה לו שמחה כזו שהיה יכול לצאת בריקוד? או לא, יתכן שהוא יכול לשמוע ולהבין אבל תענוג אין לו. האם הוא מרגיש פעם טעם בתפילה, וכשהוא קצת נתרומם הוא מתגעגע כל השנה לרגע כזה של התרוממות? או שאין לו אף פעם כזה רגע. האם יש לו פעם רגע של רוממות ברוחניות, ואז הוא מרגיש שכאן מונח הטעם האמיתי בחיים, ומאז הוא מחפש איפה יכול להשיג עוד תענוגים כאלו ברוחניות? זוהי הבחנה שלישית היכן מונח "אמיתת עצמו".

מצד אחד: מעשים קטנים, יכול להיות מעשה קטן על חטא קטן, וזה יכול לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה. ומצד שני: ההערכה, השאיפה והתענוג, היכן הם. כאן מונחים הדרכים איך אדם יכול לבדוק עד היכן התשובה נכנסה אצלו לאמיתת עצמו.

יא. "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ואומר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב''ה מטהר את ישראל" (יומא פה,ב'). אשריכם ישראל שהבו"ע הוא מטהר את הכלל ישראל - "לפני ה' תטהרו". כל היום כיפור הוא בחינה של "לפני מי", יום הכיפורים מעמיד את כל הכלל ישראל לפניו יתברך. והציור לזה הוא "מקוה ישראל ה'", כמו שיהודי נכנס למקוה וטובל, כך הוא נכנס ליום כיפור – מקוה ישראל ה', הוא נכנס לאלקות, וטובל באלקות - זהו יום כיפור.

"על חטא שחטאנו לפניך" ההשגה של יום כיפור הוא שהכל לפניך, והיום כיפור הוא גם לפניך, הוא מרומם את הכלל ישראל ממש לפניו יתברך. איננו צריכים שום ראיה אחרת על תורה מן השמים יותר מיום זה של יום כיפור! כזה יום רק הבו"ע יכול לעשות בעצמו. ובתוך היום כיפור אנחנו עומדים לפניו, וממעמד זה של לפניו אנו מסתכלים על כל העבירות שלנו, ואנו רואים: על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, באימוץ הלב, בבלי דעת, בביטוי שפתיים, בגילוי עריות, בגלוי ובסתר, וכו', הכל היה לפניו, כמה זה צריך לשבור את האדם כשהוא מבין שכל החטאים היו לפניו, אדם צריך להתבייש ממנו יתברך איך עשיתי לפניו את כל זה.

כאן ברוממות זו של יום כיפור אנו ממששים בידיים את הרוממות של האדם, מצות התשובה נהיית: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", וכפי שלומד הרמב"ן שבפסוק זה התורה מדברת על התשובה. אמנם כשמדברים על תשובה שלימה אנו רואים את הקושי בזה להגיע עד אמיתת עצמו של האדם – אבל יום כיפור מעמיד את האדם אצל כסא הכבוד! הוא הרי עומד ביום כיפור באמיתת עצמו! האדם צריך רק לצרף עצמו ולשאת היטב מעמד זה. ובמעמד זה אם מתעוררת איזה נטייה קטנה להנהגה יותר טובה, לתיקון איזה חטא, ואפילו חיזוק קטן, א"א לדעת עד כמה זה יכול לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה במשך השנה.

הכלל ישראל זכה ליום כזה. אנחנו רוצים להגיע לתשובה שלימה, אבל אנו יודעים שלבד בכוחות עצמנו איננו יכולים להגיע, לכן אנו מבקשים: "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך".

היום כיפור עצמו הוא סייעתא דשמיא עצומה, על האדם רק להתעורר למשהו של תשובה, וכמו שכתב הגרי"ס שהאדם אינו יכול לתאר לעצמו כלל כמה צרות הוא מונע מעצמו כשהוא מרים את מדריגת יום הכיפורים שלו קצת יותר גבוה בבחינת התשובה שלו. כל היום כיפור נהיה יותר גבוה אצלו.

אנו נכנסים לערב יום כיפור, היום האחרון לפני יום כיפור, עוד אפשר להשתנות, שכאשר נצא מיום כיפור נהיה אנשים אחרים, השתנינו לטובה באיזה מעשה קטן, בהערכה ובשאיפה. "הבא לטהר מסייעין אותו", אם ניגש כך ליום כיפור תהיה לנו סייעתא דשמיא להגיע לתשובה אמיתית ולגמר חתימה טובה לכל עולם התורה ולכל הכלל ישראל.

è è è

נדפס ע"י

כולל אברכים "דעת שלמה"

מיסודו של מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה

פעיה"ק ירושלם תובב"א