מכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל
בהיותי בניו-יורק שמעתי מחתנו של הגר"י פיקרסקי שליט"א בשם חותנו ששמע מהגאון "ארץ צבי"  רבי אריה צבי פרומר זצ"ל, על גמרא זו בחגיגה, ששאל למה באמת לימוד יום אחד יחשב כלומד כל השנה, ותירץ כי רבנו חנאל שם על הדף אומר "לשמה", ושאל מנין לו, והשיב כי כתוב עד שמים ומעל שמים, כאן עד שמים בעוסק שלא לשמה, ומעל שמים בעוסק לשמה, וממילא הסביר הלשמה הוא מעל שמים, דהיינו למעלה מדרך הטבע החומר והזמן, ולכן לשמה אינו בגדר גבולות, ויכול להתפשט על השנה כולה, ע"כ. צ"ע אם לשמה שומר את כל ההגבלות, מה לי שנה ומה לי כל החיים, ואולי כן, כפי שכתב הרמב"ם בסוף מכות, ר"ח ב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וכתב שם כי רק בלשמה יכול לזכות בעולם הבא, ומכאן שבמעט תורה לשמה בכלל זה.
י"ב ע"ב, רש"י דבר טמא זו שאכילתה דברים טמאים, והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל, ע"כ, צ"ע לפי"ז פרה או תרנגולת האוכלים מאכלים האסורים, יהיה אסור לאכול את הביצה או לשתות את חלבן ולטעום מבשרם, ועוד, דאם אכלה בימיה רק מאכלים בתכלית הכשרות וכי חלבן יהיה מותר, מכאן לכאורה נראה שהאדם עצמו אינו בכלל איסור, ואולי הכוונה, כי נאמר לגמולי מחלה ולעתיקי משדיים, שטומאה אחת היוא מקום היניקה הטמא וגוף המצריה, ושנית המקור שקדם למקום והוא המזון הטמא שממנו נוצר החלב, מכאן שהשתנות האוכל ע"י עיכול ממזון לחלב משאירים את שם הטומאה על המזון המתחלף.
תוס' שם, בשבילי ניצלתם כולכם, יש לומר הוא היה הראשון המושלך ליאור, ע"כ, וצ"ע כיצד הוריו סיכנוהו את מושיע כך ביקשו לבטל את סכנת הכלל.