י"ד ע"א

טעימה אינה מפסקת את התענית כמו שהפסק אינו מבטל אמירת הלל

רבי שלמה שטנצל זצל:

בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא, אמר ליה טועם ואין בכך כלום.

יש להקשות מה השייכות של האיבעיא לגבי טעימה בתענית, להא דאיירי הכא בענין הפסק בקריאת שמע וקריאת הלל. והצל"ח רוצה לומר שהוא משום לשון הגמ' שטועם ואין בכך כלום, שהוא דומה ללשון פוסק ואין בכך כלום, אלא דנתקשה בזה מה החידוש דין שיש במה שאין בכך כלום. ונראה לומר בזה, דבשו"ע או"ח (תקסח, א) איתא, אבל אם נדר להתענות יום א' או שני ימים, וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית, איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר. ונראה לומר שזה כוונת לשון הגמ' טועם ואין בכך כלום, שמותר לכתחילה לטעום ואינו הפסק לתעניתו ואינו צריך להשלים יום אחר. וזה גם הכוונה לגבי פוסק בקריאת שמע ובהלל, שאין בכך כלום דאי"ז הפסקה שמצריכה לחזור לתחילת הפרק ויכול להמשיך במקום שפסק.

וכתבו התוס' (ד"ה או) דהאי לישנא דהנאה קביל עליה משמע דאיירי בתענית יחיד, ובזה שייך החידוש שטעימה בעלמא אינו הפסק בתענית ואינו צריך לחזור ולהתענות, אבל בתענית ציבור גם אם הפסיק את התענית באכילה גמורה אינו מפסיק בזה וצריך להשלים אותו יום בתענית.