מסכת ברכות י"ב ע"א

רבי שלמה שטנצל זצל:

ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. ובתוס', תימא קצת מאי היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות.

נראה שלא הקשו התוס' דלא שייך לומר בלא שם ומלכות, אלא קושייתם על לשון הגמ' שמוסיפין ברכה אחת דמשמע שהוא ברכה, וכיון שאומרו בלא שם ומלכות א"צ להתחשב לברכה.

לא צריכא כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא, דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני.

קשה לי למה הוצרך לומר דלא צריכא בתמרי ונהמא, הרי היה יכול לישאר במה שהביא קודם לכן לגבי שכרא וחמרא, שבפתח בדשכרא ורצה לברך שהכל, גם אם סיים על הגפן יצא, שגם בזה יש סברא שאפילו סיים בדשכרא יצא כיון ששהכל פוטר כל המשקין. ושמא בחמרא ושיכרא אין כל חידוש, ולכך הוצרך לומר בתמרי ונהמא שיש חידוש שיוצא בברכת הנהמא גם על התמרי.

תוס' ד"ה לא לאתויי נהמא, והקשה הר"ר יעקב מקינון מאי קא מבעיא ליה והא ודאי מצות אינן צריכות כוונה, והיה אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה אחורי בית הכנסת ולא נתכוין לצאת, אבל היכא דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר לא מהני.

והיינו משום שיש כאן כוונה הפכית שהוה כמו שנתכוין שלא לצאת, ויש חידוש בדבר שאפילו שהיה רוצה לצאת ידי חובתו, כיון שנתכוין לברכה אחרת הרי הוא פוגם את ברכתו כאילו נתכוין שלא לצאת.

ויעויין ברעק"א בגליון הש"ס ע"ד התוס', שמחדש דספק ברכות להקל אמרינן דוקא בברכות המצוות ולא בברכות הנהנין.

תוס' ד"ה להגיד בבוקר חסדך, א"נ על דרך המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך שאדם מאמין ומפקיד רוחו בידו ומחזירה בלא יגיעה.

שייכות המדרש למה שצריך להזכיר אמת ואמונה בערבית ואמת ויציב בשחרית, הוא משום שמה שיש אמונה בלילה שהקב"ה יחזיר לו את הנשמה הוא מחמת ה'חסדך בבקר'. ולכן בלילה זה אמת ואמונה על הפקדת הנשמה, ובבוקר אמת ויציב הודאה על החזרת הנשמה.