"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשיתו, ה-ו).

הקב"ה בורא עולם במאמר פיו בחכמתו ואף הוא מעיד על בריאתו 'כי טוב'. אך בהמשך יציר כפיו של הקב"ה, נזר הבריאה חוטא באכילת עץ הדעת ומביא בכך לעולם את יצר הרע ואת החטא ובו קין קם לרצוח את הבל אחיו. ובהמשך כאמור לעיל מתאר התורה מצב כללי של רבה רעת האדם ואז 'וינחם ה' כי עשה את האדם'.

מה פירושה של 'התעצבות' ה', האם באמת הקב"ה מצטער ומתחרט על בריאת האדם? וכי לא ידע את טבעו של האדם שברא הוא עצמו?  וכיצד הגיע האדם וכל היקום להתדרדרות כה נוראית?

ננסה לענות על שאלות מהותיות אלה בעזרת פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין על התורה 'העמק דבר' וכך גם להבין את סיבת החטאים של בני האדם לאורך קיום העולם:

"כי עשה- לא כתיב כי ברא, שלא התנחם על עיקר הבריאה חס וחלילה אלא על אשר תיקן כל צורך האדם בלי יגיעה כל כך, על כן הוא בריא, אולם ובא לידי תאווה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. על כן ראה ה' לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האווירים (=מזגי האוויר) וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים עד האדם כאשר כן אמר ה' אחר המבול... אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע, על כן אמר עוד 'אמחה את האדם', שלהם אין תקנה אלא אבדון".

מדייק הנצי"ב מתוך דברי התורה שה' לא התחרט על בריאתו של האדם, דבר שכזה לא ייתכן ברמה העליונה בה ברא הקב"ה את העולם, והרי התורה לא כתב 'וינחם ה' כי ברא...' אלא נאמר 'כי עשה'. מתוך התיקון שעושה הקב"ה בעולם מנסה להבין הנצי"ב מה הייתה הבעיה קודם לכן. בפרשת נח לאחר המבול נאמר הפסוק הבא: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב), ושם מבין הנצי"ב שהקב"ה סידר את עונות השנה ובכך גם את עבודתו של האדם בעולם סביב עונות החקלאות, ואם זה היה התיקון שתיקן הקב"ה כנראה שזה מה שהיה חסר ועל כך התעצב הקב"ה. "התחרטותו" של הקב"ה אינה על עצם הבריאה חס וחלילה, אלא על נתינת המרווח הגדול מידי לאדם לחטוא. כלומר, ככל שהאדם מרגיש שלם יותר, בריא שלא חסר לו כלום ואז אין לו לכאורה על מה לעמול- שם מתחיל העוון והחטא. לכן לאחר המבול שינה הקב"ה את מזג האוויר בעולם בכדי לחייב את האדם להתעסק בעמל החרישה והזריעה, ואף יגיעו אליו מחלות משינוי מזגי האוויר.

בתורה יש גם מצוות שאמורות למנוע מהאדם לחטוא מסיבה של שלימות כגון איסור אכילת חדש עד להנפת העומר, היציאה אל הסוכה והארעיות בדיוק בתקופת אסיפת התבואה לביתו של האדם, ועוד.

חוסר מעש והתעסקות הוא ראש רעת כל חולי. אין אצל האדם מצב ביניים, אם האדם ברוגע ושלימות הרי שזה מביא אל החטא, האדם נמצא או למעלה או למטה. מכאן רואים את החשיבות של 'אדם לעמל יולד', ואם האדם לא מממש זאת הרי שח"ו מגיע אליו החטא והוא מתדרדר, וזהו התיקון שהוסיף הקב"ה על בריאתו הנפלאה והמופתית של האדם, עבודת כפיים, עמל ויגיעה כיוון שבמצב של שלימות וחוסר יגיעה הרי שאז מגיע הקלקול.