"ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום" (בראשית כה,כט-ל). ' ... "מן האדם האדם" - עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה ה' שנים משנותיו; שיצחק חי ק"פ שנה וזה קע"ה שנה. ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ולמה עדשים? שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם' (רש"י). מקור דברי רש"י בגמ' (ובב"ר סג,יב): 'כתנאי (בראשית כד, א): "וה' ברך את אברהם בכל". מאי "בכל"? ...  דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו ... שלא מרד עשו בימיו מנלן? דכתיב (בראשית כה, כט): "ויבא עשו מן השדה והוא עיף", ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. ומ"ש של עדשים? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: מה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה. דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם. מאי בינייהו? איכא בינייהו לנחומי בביעי. אמר רבי יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה, כתיב הכא (בראשית כה, כט): "ויבא עשו מן השדה", וכתיב התם (דברים כב, כז): "כי בשדה מצאה". הרג את הנפש, כתיב הכא: "עיף", וכתיב התם (ירמיהו ד, לא): "אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים". וכפר בעיקר, כתיב הכא (בראשית כה, לב): "למה זה לי", וכתיב התם (שמות טו, ב): "זה א'לי ואנוהו". וכפר בתחיית המתים, דכתיב (בראשית כה, לב): "הנה אנכי הולך למות". ושט את הבכורה, דכתיב (בראשית כה, לד): "ויבז עשו את הבכורה"' (ב"ב טז,ב). אולם מניין לחז"ל שבאותו יום מת אברהם? אומר הת"ת: 'ואינו מבואר איפה מרומז זה בפסוק? וי"ל דדייקו חז"ל את הלשון שאמר עשו: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, למה לא קרא את התבשיל הזה בשמו העצמי לאמר הלעיטני נא מן העדשים האלה או מן הנזיד הזה? אלא הענין הוא שהי' זה התבשיל חדש לו ולא הי' יודע מה טיבו ונתרגש עליו בכלל ויתארהו האדום האדום הזה, ודרשו חז"ל מה זה היתה הסבה שבישל יעקב נזיד חדש שלא היו רגילים ומכירים, וסמכו שזה הי' תבשיל מיוחד לנחום אבלים מפני שבאותו יום נפטר אברהם אבינו'. אולי אפשר גם שלמדו זאת מזה שיעקב לא היה מוכן לתת לעשו בחינם אלא קודם עשה אתו עסקים, ולכאורה איפה מידת החסד של יעקב, וכן עשו הוא אדם מסוכן אז למה יעקב לא נותן לו מיד אלא עושה לו תנאים? אומרים חז"ל: '"וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי". מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה? דתנינן: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורים, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. אמר: יהי' רשע זה עומד ומקריב? לפיכך נתן נפשו על הבכורה, הה"ד (יחזקאל לה, ו): "כי לדם אעשך ודם יִרְדֲּפֶךָ אם לא דם שנאת ודם יִרְדֲּפֶךָ", ועשו הוא שונא את הדם?! ר' שמואל בר נחמן אמר: זה דם בכורה וקרבנות' (ב"ר סג,יג). ממילא לפי זה מובן שאותו יום מת אברהם שלכן יעקב עמד ודרש לקבל את הבכורה כי אז נעשה יצחק לראש המשפחה (במקום אברהם), וממילא הכהונה עוברת לבכור שלו (במקום יצחק שהיה ככהן בכור של אברהם), ולכן דרש לקנות את הבכורה (ראה 'תורת המקרא' "תולדות" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן חיברו זאת חז"ל עם הנזיד שמרמז על אבלים ודרשו שאותו היום מת אברהם, שאז מובן שלכן עמד ודרש את הבכורה בהקשר לנזיד. אולי גם דרשו: "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה" (כה,לב), שהיה בדעתו על מוות, שמדוע שיחשוב כך? לכן דרשו שמת אברהם באותו יום ולכן היה בתחושה של מוות, וזה קשור גם עם הבכורה שמזלזל בה, שבאותו היום היה צריך להיעשות לבכור בשביל מיתה, של אברהם. (לכן אמר על מוות ובכורה, שחשב שהכהונה רק תגרום למוות: 'אמר עשו: מה טיבה של עבודה זו? א"ל: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו (סנהדרין סג): אלו הן שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש. אמר: אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה' [רש"י], שזהו שיש כאן עניין של כהונה כבכור וגילוי של מוות, כרומז שהיה גילוי של מוות, של אברהם, ולכן חשב עשו על הבכורה בראיה של מוות כמו ההרגשה שהיה שרוי בה אז). אולי דרשו חז"ל שעשו עבר על חמשה דברים ולכן אברהם מת קודם זמנו כדי שתתקיים הברכה באברהם שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה. ודרשו שבפס' (בברכה) לאברהם נאמר: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד,א). שיש חמש מילים: "וה' ברך את אברהם בכל" כרמז שהברכה היא שלא יראה שעשו יחטא בחמשה חטאים. ואולי דרשו: "וה'" – רמז שכפר בעיקר. "ברך" – הבכור מקבל פי שנים בירושה, שזהו כעין גילוי תוספת ברכה בממונו, שזהו שביזה את הבכורה. "את" – המילה "את" היא מילת ריבוי (פסחים כב,ב), ואשתו של אדם כגופו, ולכן ריבוי באדם זהו אשתו, שכך כרומז לשרה (שהיא כריבוי של אברהם – "את אברהם"), שבזה כעין רמז למיתת שרה שנאמר קודם, שזהו רמז שעשו הרג את הנפש (אולי ריבוי באברהם כעין כח מעל הזקנה שממיתה [שקודם נאמר שהוא "זקן", ולכן הריבוי נדרש שלא יפול לידי מלאך המוות], שזהו שנמנע ממלאך המוות לשלוט בו: 'תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו: "בכל" "מכל" "כל"' [ב"ב יז,א]. לכן זה מרמז על מיתה [שלא שולט בו מלאך המוות], שזהו כרמז שעשו הרג את הנפש באותו יום). "אברהם" – כרמז שנאמר בו קודם בפס': "ואברהם זקן", ודרשו חז"ל: '"וְאַבְרָהָם זָקֵן" (בראשית כד, א), זָקֵן - זֶה קָנָה שְׁנֵי עוֹלָמוֹת ... רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: בָּא בִּדְיוֹפְלִין. רַבִּי אַבָּא אָמַר: בָּא בְּכִפְלוֹן מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא' וכו' (ב"ר נט,ו). 'זה קנה – זקן נוטריקון: זה קנה. ודוגמת זה דרשו בפ"ק דקדושין: "והדרת פני זקן" זה שקנה חכמה. בדיופלין – פירש הערוך בלע"ז בכפל, פירוש: בשני עולמים – בעולם הזה ובעולם הבא, ודייק מדכתיב "בא" בביאה גמורה וכפולה' (מתנות כהונה); שזהו רמז שכפר בתחיית המתים שזהו לעתיד לבא, כעוה"ב. "בכל" – רומז שהיתה לו בת בשם בכל: ' ... אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה' (ב"ב טז,ב), שרומז שעשו בא על נערה המאורסה. שזהו רמז שה' ברך את אברהם בכל שזהו שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה וחוטא בחמשה חטאים.