אכילת המן במדבר ארבעים שנה, התאפיינה בכך שבני ישראל זכו ללחם שאין בו עמל וטירחה. התנהלות בדרך זו, מנכיחים באופן אקטיבי את ה' יתברך והשגחתו על בני ישראל. בכל יום מחדש, חווים עם ישראל 'יחס אישי' ומחודש מאת הבורא יתברך. זוהי מדרגתו של המן, ומתוך מדרגה זו, בני ישראל נכנסים לארץ ישראל, להנהגה אחרת, שונה לחלוטין. הנהגה שבה נעלמת במידה רבה הנוכחות, ומכאן גם הסכנה הגדולה שמפניה מזהירה התורה פעם אחר פעם - 'השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך'.

ההבדל בין הלחם לבין המן, הוא ב'התלבשות הסיבות'. המן, יורד מן השמים באופן ישיר, ללא תיווך, ללא תהליכיות. הלחם לעומת זאת, עובר דרך מציאות סיבתית: האדם חורש, זורע, קוצר, טוחן, לש ואופה, ומתוך עמל זה, זוכה ללחם אותו הוא אוכל. זהו לחם שהוא פרי עמלו, מעשה ידיו, תוצאת התאמצותו - כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. ה' יתברך נסתר, מאחורי הקלעים, מאחורי השדות והכרמים, מניע את המציאות אך בעיקר מאפשר אותה. עם ישראל לומד בארץ ישראל לסמוך על עצמו, 'להסתדר לבד', לחשוב על המחר ולדאוג לעתיד. ואנו מבקשים לשאול שאלה, פשוטה. מדוע? מדוע מלא העולם בסיבות? מדוע הנהגת ה' מסובכת ופתלתלה עד כי נעלמת היא מן העין? מדוע יצר ה' יתברך מציאות שבה הנהגתו נסתרת, עד שהם מביאים רבים ואולי אף טובים, לכפירה בו יתברך, בהנהגתו ובהשגחתו?

ר' נחמן מברסלב, התמודד עם שאלה זו במספר תורות ונעיין באחת מהן:

"הִקְשׁוּ: מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי אִם עַל יְדֵי סִבּוֹת, לְכָל אֶחָד לְפִי סִבָּתוֹ. שֶׁזֶּה צָרִיךְ לִזְרֹעַ תְּבוּאָה וְלַחֲרשׁ וְלִקְצֹר וְכוּ', וְזֶה צָרִיךְ לִנְסֹעַ וְלִמְצֹא צֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ שָׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלָמָּה לֹא נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף, בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתוֹ, מְזֻמָּן". וְזֶה הַסּוֹד מְרֻמָּז בַּפָּסוּק (תְּהִלִּים קמ"ה): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"...  דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁין עַל פַּרְנָסָה, וְאֵין נוֹתְנִין תֵּכֶף, רַק בְּעִתּוֹ". (ליקו"מ תנינא טז')

המציאות הסיבתית היא "בְּעִתּוֹ". ישנו סדר, ישנו זמן. ה'בעתו', הוא הטבע, הוא השמירה על מערכת הטבע שדִגְלה הוא הזמן, התהליך, ההבשלה. אין דילוגים, אין קיצורי דרך, יש סיבה המובילה לסיבה ואין דרך לעקוף, ה'בעתו' הוא כִּבְלֵי החוק והסדר שה' יתברך, כביכול, כפת את ידיו החופשיות בהן, ומתוך כך אין מקום לדילוג ולחיפזון. ואנו זועקים אל ה', בשאלה, על פי ר' נחמן: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ"- "וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ"?! מדוע? מדוע לא מיד? מדוע לא לגלות את מלכותך? ומנסה להשיב ר' נחמן על קושיה זו:

"וְהַתֵּרוּץ: דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ... וְעִקָּר הַמַּלְכוּת הוּא עַל יְדֵי עֲנָוָה, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ט"ו): "וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"... וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהַמֶּלֶךְ עֲנָוָה בְּיוֹתֵר, מִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּתוֹ בְּיוֹתֵר. וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמָּזוֹן עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ בֵּרוּרִים... בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה וָסוֹף, וּמִתְפַּלְּלִין וְעוֹבְדִין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכֹחוֹת הָאֲכִילָה".

אכן, עוצמה גדולה יותר יש לגילוי האלקי דרך הנס, בהעדר סיבות ולבושים. מלוא גאונו וגאוותו מתגלים בכך, אולם הסתתרותו של ה' יתברך מאחורי לבושי הטבע, הינה פעולה של ענווה, שבסופו של דבר מביאה לגילוי גדול יותר.

הסיבתיות היא ענוותנותו של ריבונו של עולם, מחדש ר' נחמן באופן מופלא. ה' איננו משתלט על תודעתנו בנוכחות אינטנסיבית. ה' איננו אומר בכל שעה ובכל רגע - 'אני כאן', כדרך שאמר בימי חסד הנעורים של המדבר. ומלמדנו ר' נחמן שענווה זו, רק היא יוצרת את הגדולה ואף דברים אלו מתבהרים בתורה הנ"ל, בכח המושג: 'בירורים'. ר' נחמן מלמדנו, כי פער הזמן שבין "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ" לבין "וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ", יוצר חלל שבקרבו יכולים להיעשות בירורים. ההשתהות, ההמתנה, מלמדנו ר' נחמן, יש להם ערך. מי שנענה מיד, אין הזדמנות לשיח, אין הזמנה להתבוננות לבירור. ההשתהות, מרחיבה את מרחב הבקשה וממילא את מרחב השיח. ה' יתברך נעתר לאדם דרך האדמה שאותה הוא חורש בזעת אפיו, ואת כל זה מלווה האדם בצפיה דרוכה התענה התפילה, הישמע ה'? ההשתהות, על פי ר' נחמן היא ההזדמנות הגדולה של האדם להנכיח את ה' יתברך במציאות כולה ולראות כיצד פועל ה' דרך כל חפץ, כל אדם, וכל מחרשה.

אכילת המן, מלמדנו במידה מסוימת ר' נחמן, הינה מעלה גדולה, אך לכאורה מעלה זו נתונה לנחותים שביצורים - בעלי החיים. כל בהמה, מזונה נתון לה בשדה. אף היא איננה אוגרת מזון, ואיננה עומלת בשביל מזונה - הכל מצוי, וממילא, גם אין בירורים. אין עבודה, אין ציפיה ובקשה המתפשטים על כל מרחב המציאות ועל כל צעד ושעל שהולך בהם האדם. ר' נחמן מבקש את הגילוי ביחד עם הלבושים. הסתתרותו של ה' יתברך מאחורי הלבושים, מאירה באור מופלא, שיש בו ענווה המאפשרת התבררות שיש בה תהליכיות עמוקה ופנימית, שיש בה איסוף של כל המציאות כולה אל הבקשה והתפילה, אל ה' יתברך.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון -

www.etzion.org.il

ב"ה

רבי נחמן – 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'

בפרשת עקב, מוזכרת אכילת המן במדבר ארבעים שנה:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח' ,א-ג).

בפסוקים אלו בא משה להזכיר לבני ישראל, הנהגה אחרת מזו שיחוו לכשיכנסו לארץ, ואף בענין זה, ממשיכה התורה ומתארת את ההנהגה האלקית דרך אכילת לחם:

"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח' ,ט-י).

ישנם שני מאפיינים מרכזיים ומיוחדים למן:

האחד - ירידתו של המן בדרך נס, ללא שעמל האדם וללא שטרח.

השני - אופן לקיטתו, דבר יום ביומו, ואיסור צבירתו, פן ירום תולעים ויבאש.

נראה, כי שני מאפיינים אלו, יוצרים, אופי מיוחד סביב ירידת המן.

ראשית, חווית התלות וחוסר האונים מועצמת ומקבלת מימדים חדשים בכל יום מחדש. העובדה כי הלחם היורד מן השמים איננו תלוי במעשה ידיך, ואתה אינך יכול לעשות דבר בשביל שירד או שלא ירד, בנוסף לאיסור לצבור ולאגור אותו, ועל ידי כך לקנות סוג של שקט ובטחון, יוצרים חוויה מתמדת של תלות מוחלטת ב'מספק הלחם', תלות המתחדשת בכל יום.

שנית, התנהלות בדרך זו ובצורה כזו, מנכיחים באופן אקטיבי את ד' יתברך והשגחתו על בני ישראל. בכל יום מחדש, חווים עם ישראל 'יחס אישי' ומחודש מאת הבורא יתברך. בכל יום מחדש עיני בני ישראל משברות אל ד' והוא נותן להם את אכלם מיד.

זוהי מדרגתו של המן, ומתוך מדרגה זו, בני ישראל נכנסים לארץ ישראל, להנהגה אחרת, שונה לחלוטין. הנהגה שבה נעלמת במידה רבה התלות, וממילא גם הנוכחות, ומכאן גם הסכנה הגדולה שמפניה מזהירה התורה בספר דברים פעם אחר פעם - 'השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך'.

האדם חורש, זורע, קוצר, טוחן, לש ואופה, ומתוך עמל זה, זוכה ללחם אותו הוא אוכל. זהו לחם שהוא פרי עמלו, מעשה ידיו, תוצאת התאמצותו - כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה.

וד' יתברך נסתר, מאחורי הקלעים, מניע את המציאות אך בעיקר מאפשר אותה. עם ישראל לומד בארץ ישראל לסמוך על עצמו, 'להסתדר לבד', לחשוב על המחר ולדאוג לעתיד, ומתוך כך, התלות והנוכחות הופכות לעמדה נפשית פחות שכיחה. ובשל כך חוזר משה בנאומיו בספר דברים פעם אחר פעם, על הצורך להיזכר בהנהגת המדבר, להיזכר במן, להיזכר בשלו, להיזכר בבאר מרים, להיזכר בענן, להיזכר בעמוד האש, להיזכר בתלות, להיזכר בנוכחות - במוצא פי ד'.

ואנו מבקשים בדברים הבאים לשאול שאלה, פשוטה. מדוע?

מדוע לא הותיר ד' את עם ישראל עם הנהגת המדבר? מדוע הסתתר ד' מאחורי השדות והכרמים, מאחורי מחסני התבואה המלאים, מאחורי גדודי החיילים הנלחמים את מלחמת ד', כביכול במקומו? מדוע לא נותרו ישראל בהוויה הרוחנית הגבוהה של המדבר?

ההבדל בין הלחם לבין המן, הוא ב'התלבשות הסיבות'. המן, יורד מן השמים באופן ישיר, ללא תיווך, ללא תהליכיות. הלחם לעומת זאת, עובר דרך מציאות סיבתית. ואם כן, שאלה גדולה יותר, כוללת יותר ומהותית יותר, נשאל כעת: מדוע? מדוע מלא העולם בסיבות? מדוע הנהגת ד' מסובכת ופתלתלה עד כי נעלמת היא מן העין? ובמשמעות הרחבה ביותר: מדוע יש טבע? מדוע יש חוק?

ר' נחמן מברסלב, התמודד עם שאלה זו במספר תורות ונעיין באחת מהן:

"כִּי עִקַּר טָעוּתָם שֶׁל הָרְחוֹקִים מֵאֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר יְדִיעַת אֱלֹקוּתוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִגָּלוּי עַל הַסָּתוּם. וּמֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים מִגָּלוּי, שֶׁהַנְהָגַת הָעוֹלָם הוּא עַל - יְדֵי מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת, נָפְלוּ בְּטָעֻיּוֹת, כָּל אֶחָד לְפִי טָעוּתוֹ. וְיֵשׁ חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל עַל פִּי הַטֶּבַע, עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג. וְיֵשׁ חוֹשְׁבִים שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבֹד אֶת הָאֶמְצָעִי, כְּמוֹ שֶׁטָּעוּ בָּעֵגֶל, שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֵגֶל אֶמְצָעִי, בֵּינָם לְבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאָמְרוּ: "אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שְׁמוֹת ל"ב), בְּחִינַת אֶמְצָעִי. וּבְטָעֻיּוֹת כָּזֶה, רַבִּים נִכְשָׁלִים. וְעוֹשִׂים אֶת הַסִּבּוֹת אֶמְצָעִי, בֵּינָם לְבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. הַיְנוּ שֶׁמַּאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל מַאֲמִינִים גַּם כֵּן בְּאֶמְצָעִי, וְאוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְסִבּוֹת. הַיְנוּ שֶׁמַּאֲמִינִים לְמָשָׁל בְּהַסִּבָּה שֶׁל פַּרְנָסָה, שֶׁהוּא הַמַּשָֹּא וּמַתָּן, וְאוֹמְרִים הַסִּבָּה שֶׁל מַשָֹּא - וּמַתָּן עִקָּר. כְּאִלּוּ חַס וְשָׁלוֹם, בְּלֹא הַסִּבָּה שֶׁל מַשָֹּא וּמַתָּן, אֵין יְכֹלֶת בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִתֵּן לָהֶם פַּרְנָסָה. וּבְהַסִּבָּה שֶׁל הָרְפוּאָה, שֶׁהוּא סַמִּים, עוֹשִׂים מֵהֶם עִקָּר, כְּאִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִי הַסַּמִּים, אֵין יְכֹלֶת בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְרַפֵּא. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, כִּי הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא סִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת וְעִלַּת כָּל הָעִלּוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לְשׁוּם סִבָּה. וְעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּבּוֹת, צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וְלֹא לַעֲשׂוֹת מֵהַסִּבּוֹת עִקָּר" (ליקוטי מוהר"ן קמא סב,ו).

ר' נחמן עומד על כך, שההתקרבות אל ד' יתברך באה דרך המציאות הנגלית אל המציאות הנסתרת, ובמציאות הנגלית, התכונה הבולטת ביותר היא הסיבתיות.

המדע המודרני, אימץ כמעט באופן מלא את נקודת המבט הסיבתית, והמציאות כולה נבחנת מתוך פריזמה זו.

כל תנועה, כל פעולה, כל התרחשות שבמציאות הטבעית, הינה החוליה האחרונה בשרשרת נסיבתית, שבה תנועה מולידה תנועה חדשה, פעולה מובילה לפעולה, התרחשות יוצרת התרחשות. שלילת הבחירה והרצון החופשי מן המציאות - הכל צפוי ואין רשות ואין הפתעות.

ר' נחמן מזהה את כפירתם של חכמי הטבע, בעיקר בנקודה הזו: שלילת הרצון החופשי מאת הבורא, בשל הסיבתיות המוחלטת (ליקוטי מוהר"ן בתרא, ד').

הרב קוק מזהה את הכפירה המודרנית (מבית מדרשו של ניטשה), בעיקר בנקודה זו: שלילת הרצון החופשי מן האדם, ואיבוד חופש הבחירה.

וממילא שבה ועולה במלוא עוזה השאלה העקרונית, מדוע! מדוע יצר ד' יתברך מציאות שבה הנהגתו החופשית נסתרת. מדוע הלביש ד' יתברך את רצונו, את מאמריו, בלבושים כה רבים עד שהם מביאים רבים ואולי אף טובים, לכפירה בו יתברך, בהנהגתו ובהשגחתו? ר' נחמן שואל שאלה זו בווריאציה נוספת בתורה הבאה:

"הִקְשׁוּ: מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי - אִם עַל - יְדֵי סִבּוֹת, לְכָל אֶחָד לְפִי סִבָּתוֹ; שֶׁזֶּה צָרִיךְ לִזְרֹעַ תְּבוּאָה וְלַחֲרשׁ וְלִקְצֹר וְכוּ', וְזֶה צָרִיךְ לִנְסֹעַ וְלִמְצֹא צֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ שָׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלָמָּה לֹא נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף, בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתוֹ, מְזֻמָּן" (ליקו"מ תנינא טז').

בסופה של התורה, הוא 'מלביש' שאלה זו על הפסוק שלכאורה אומר ההיפך:

"וְזֶה הַסּוֹד מְרֻמָּז בַּפָּסוּק (תְּהִלִּים קמ"ה): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" וְכוּ'. 'עֵינֵי כֹל' וְכוּ' זֶהוּ הַקֻּשְׁיָא הַנַּ"ל, הַיְנוּ: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ", דְּהַיְנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁין עַל פַּרְנָסָה, וְאֵין נוֹתְנִין תֵּכֶף, רַק בְּעִתּוֹ כַּנַּ"ל".

המציאות הסיבתית היא 'בעתו'. ישנו סדר, ישנו זמן. ה'בעתו', הוא הטבע, הוא השמירה על מערכת הטבע שדִגְלה הוא הזמן, התהליך, ההבשלה. אין דילוגים, אין קיצורי דרך, יש סיבה המובילה לסיבה ואין דרך לעקוף, ה'בעתו' הוא כִּבְלֵי החוק והסדר שד' יתברך, כביכול, כפת את ידיו החופשיות בהן, ומתוך כך אין מקום לדילוג ולחיפזון. [המצה, שיש הקושרים אותה אל המן, מסומלת בחסידות, כדילוג על הטבע. אין בה זמן. היא נעשית בחיפזון, היא דבר שלא בעתו, והיא מבטאת את ההתגלות האלקית הניסית שחורגת מן הטבע ומן הזמן. הלחם, לעומת המצה, הוא סמל הטבע, הוא בתוך הזמן, הוא דורש השתהות (עיין ליקוטי הלכות לר' נתן, הל' נטילת ידים שחרית ב')].

ואנו זועקים אל ד', בשאלה, על פי ר' נחמן: 'עיני כל אליך ישברו' - 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו?! מדוע? מדוע לא מיד? מדוע לא לגלות את מלכותך?

ומנסה להשיב ר' נחמן על קושיה זו:

"וְהַתֵּרוּץ: דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ... וְעִקָּר הַמַּלְכוּת הוּא עַל יְדֵי עֲנָוָה, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי ט"ו): "וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"... כִּי עִקָּר הַמַּלְכוּת עַל יְדֵי עֲנָוָה כַּנַּ"ל, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהַמֶּלֶךְ עֲנָוָה בְּיוֹתֵר, מִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּתוֹ בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל: וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ הַמָּזוֹן עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ כַּנַּ"ל, נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ בֵּרוּרִים, כְּגוֹן תְּבוּאָה, שֶׁהַרְבֵּה מִמֶּנָּה אוֹכְלִין בְּהֵמוֹת, וְאַחַר כָּךְ מִתְבָּרֵר עוֹד, וְאוֹכְלִין מִמֶּנָּה עַכּוּ"ם, עַד שֶׁמִּתְבָּרֵר מִמֶּנָּה לְיִשְׂרָאֵל. וְגַם בְּהָאֲכִילָה יֵשׁ בֵּרוּרִים, עַד שֶׁמִּתְבָּרֵר וְנַעֲשִׂין מֵהֶם אִמְרֵי שֶׁפֶר, דְּהַיְנוּ בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין עֲלֵיהֶם תְּחִלָּה וָסוֹף, וּמִתְפַּלְּלִין וְעוֹבְדִין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכֹחוֹת הָאֲכִילָה".

ר' נחמן, כדרכו, טוען את הטיעון הפרדוכסלי שכבר נאמר אצל חז"ל, שגדולתו של המלך ניכרת בעיקר לאור ענוותנותו ["אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא' ע"א)].

התשובה לשאלה, מלמדנו ר' נחמן, מונחת בשאלה עצמה. אכן, עוצמה גדולה יותר יש לגילוי האלקי דרך הנס, בהעדר סיבות, בהעדר לבושים. מלוא גאונו וגאוותו מתגלים בכך, אולם הסתתרותו של ד' יתברך מאחורי לבושי הטבע, הינה פעולה של ענווה, שבסופו של דבר מביאה לגילוי גדול יותר.

הסיבתיות היא ענוותנותו של ריבונו של עולם, מחדש ר' נחמן באופן מופלא. ד' איננו משתלט על תודעתנו בנוכחות אינטנסיבית ואולי אף נאמר אגרסיבית, כדרך הניסים הגדולים וימי הזהר המופלאים של יציאת מצרים וארבעים שנות מדבר. ד' הוא 'א-ל מסתתר בשפריר חביון', בחינת: "אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ" (ישעיה מה,טו).

ד' איננו אומר בכל שעה ובכל רגע - 'אני כאן', כדרך שאמר בימי חסד הנעורים של המדבר, ואף על פי שהוא כאן, הוא איננו צועק זאת בראש חוצות בכל רגע ובכל שעה. ומלמדנו ר' נחמן שענווה זו, רק היא יוצרת את הגדולה ואף דברים אלו מתבהרים בתורה הנ"ל, בכח המושג: 'בירורים'. ר' נחמן מלמדנו, כי פער הזמן שבין 'עיני כל אליך ישברו' לבין 'ואתה נותן להם את אכלם בעתו', יוצר חלל שבקרבו יכולים להיעשות בירורים.

ההשתהות, הזמן, ההמתנה, מלמדנו ר' נחמן, יש להם ערך. מי שנענה מיד, בבחינת 'טרם יקראו ואני אענה', נעדר זמן הוא. אין הזדמנות לשיח, אין הזמנה להתבוננות לבירור.

המרחב שבקרבו אנו מבקשים להנכיח את ד', כשאנו נענים לבקשתנו מיד, מצומצם הוא ביותר, ובלתי מתפשט. ד' יתברך כאן ועכשיו, "עוד הם מדברים ואני אשמע". אזנו כרויה תמיד, ידו פתוחה ללא הרף, ולעולם אינני שואל היכן ד', כי הוא כאן. כאן ועכשיו.

ההשתהות, מרחיבה את מרחב הבקשה וממילא את מרחב השיח. ד' יתברך נעתר לאדם דרך האדמה שאותה הוא חורש בזעת אפיו, דרך החיטים שאותם הוא קוצר, דרך הקמח שאותו הוא לש, ואת כל זה מלווה האדם בצפיה דרוכה לראות היקרה דבר, התענה התפילה, הישמע ד', וכל אלו מצטרפים אל התפילה: החריש, הקציר, הדיש והאופה.

האדם עמל יום יום, שבוע שלם, חודש ימים. בכל בוקר הולך הוא לעבודה ושב בערב מעמל יומו. כל שבוע מחדש, הוא מתאמץ, ובכל אלו הוא דרוך ומלא תקווה, הישמע ד' לבקשתי? הייתן לי ד' פרנסה כאשר ביקשתי? היופיע התלוש בסוף החודש?

ההשתהות, על פי ר' נחמן היא ההזדמנות הגדולה של האדם להנכיח את ד' יתברך במציאות כולה ולראות כיצד פועל ד' דרך כל חפץ, כל אדם, כל חברה וכל מחרשה.

אכילת המן, מלמדנו במידה מסוימת ר' נחמן, הינה מעלה גדולה, אך לכאורה מעלה זו נתונה לנחותים שביצורים - בעלי החיים. כל בהמה, מזונה נתון לה בשדה. אף היא איננה אוגרת מזון, אף היא איננה עומלת בשביל מזונה - הכל מצוי, וממילא, גם אין בירורים. אין עבודה, אין התבוננות, אין ציפיה ובקשה המתפשטים על כל מרחב המציאות ועל כל צעד ושעל שהולך בהם האדם.

במקום אחר, ר' נחמן מדבר באופן ברור על ההבחנה שבין ארץ ישראל לבין הגלות:

"אָמַר אָז לְרַבִּי יוּדְל שֶׁרוֹצֶה לִנְסעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְרַבִּי יוּדְל, בֵּרַךְ אוֹתוֹ. וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ בְּוַדַּאי אַתֶּם רוֹצִים לִפְעל שָׁם אֵיזֶה דָּבָר גָּדוֹל יְהִי רָצוֹן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעְזר אֶתְכֶם שֶׁתִּזְכּוּ לִפְעל שָׁם מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים. וְנִעְנַע לוֹ ראשׁוֹ עַל בִּרְכָתוֹ, אַחַר-כָּךְ אָמַר הָיִיתִי יָכוֹל לִפְעל מְבֻקָּשִׁי וְחֶפְצִי וְעִנְיָנִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִפְעל בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי יָכוֹל לִפְעל גַּם פּה עַל-יְדֵי תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים לְבַד וְלא הָיִיתִי צָרִיךְ לִנְסעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. רַק הַחִלּוּק שֶׁכְּשֶׁאֶזְכֶּה לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶזְכֶּה לְקַבֵּל הַשָּׂגָתִי עַל-יְדֵי לְבוּשִׁים, אֲבָל כָּאן בְּחוּץ לָאָרֶץ לא אוּכַל לְקַבֵּל הַשָּׂגָתִי עַל-יְדֵי לְבוּשִׁים, רַק בְּלא לְבוּשִׁים..." (חיי מוהר"ן נסיעתו לא"י ז', קלה').

ההשגה של חו"ל הינה השגה ללא לבושים. כוח התפילה והבקשה בלבד. ולכאורה לשם מה לצאת אל המסע הבלתי אפשרי הזה לארץ ישראל. כמה ביטול תורה, כמה סכנת נפשות, כמה התעסקות בחומר, מלווה את נסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל, ואת הכל היה יכול להשיג, אומר ר' נחמן, בגלות, בכח התפילה והבקשה. אז לשם מה?

השאלה היא אותה השאלה, והתשובה אף היא אותה התשובה. ר' נחמן מבקש את הגילוי ביחד עם הלבושים. הסתתרותו של ד' יתברך מאחורי הלבושים, מאירה באור מופלא, שיש בו ענווה המאפשרת התבררות שיש בה תהליכיות עמוקה ופנימית, שיש בה איסוף של כל המציאות כולה אל הבקשה והתפילה, אל ד' יתברך. זוהי בחינת ארץ ישראל, שאף ר' נחמן עצמו איננו מוכן לוותר עליה.

 מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - www.etzion.org.il