מצוות מינוי מלך היא חובה מן התורה. לפועל, כאשר עם ישראל ביקשו לקיים את המצווה – בזמן שמואל הנביא – הביע שמואל מורת רוח מכך. גם הקדוש-ברוך-הוא ראה בכך דבר לא רצוי, אך מכל מקום נענה לבקשה (וכך התמנה שאול המלך). מצד אחד, לא מוצא חן בעיני שמואל שבני ישראל רוצים לקיים מצווה. מצד שני, הקדוש-ברוך-הוא נענה לבקשה שגם עליו אינה רצויה.

הדברים יובנו על פי הבנת מהותו של מלך בישראל. תפקידו החשוב של המלך הוא לקבל החלטות הרות גורל במצבים בהם העם אינו כשיר להפעיל שיקול דעת. תפקיד כזה מחייב ציות עיוור מצד העם כלפי המלך. עליהם להפנים בתודעתם כי הם מחויבים לעול המלכות באופן מוחלט, מבלי לנסות להפעיל היגיון אישי.

בתורת החסידות מוסבר, כי הפנמה כזו מכשירה את האדם לקבל כראוי עול מלכות שמים. באמצעות מורא מלכותו של בשר ודם (שבעצמו בטל לחלוטין לקדוש-ברוך-הוא), מתקבעת אצלו יראה אמיתית ממלך מלכי המלכים.

כאשר בני ישראל ביקשו למנות עליהם מלך, הם לא חיפשו אישיות להתבטל כלפיה. הם רצו "מלך לשופטנו ככל הגויים". ועל כך הביע שמואל מורת רוח. הוא רצה כי הבקשה למלך תבוא מתוך רצון להגיע להגשמה של יראת-שמים גבוהה, ולא כדי להשליט חוק וסדר גרידא. אלא שהקדוש-ברוך-הוא הואיל בכל זאת למלא את הבקשה, כי עצם נוכחותה של סמכות שלטונית עליונה והמחויבות להתכופף אליה, תביא את העם ליראת שמים בסיסית.

המלך האידיאלי הוא מלך המשיח. המשיח גם משמש כרב מורה-דרך, שמחכים את העם ומשליט בחייהם חוק וסדר, וגם מרומם את העם לדרגות גבוהות של יראת שמים, אליהן הם לא יכולים להגיע בעצמם.