"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" וגו' (בראשית יב,א). "לך לך" – להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים; ועוד שאודיע טבעך בעולם' (רש"י). ' … ונבא אל הענין כי הלא זה מאמר ית׳ אל אברהם עבדו: אל יעלה על רוחך כי מהותך בח״ל ומהותך בארץ א׳ היא, כי הלא דע כי בהיותך בחו״ל אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם, כ״א כאלו נפרד קצתך מקצתך. כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר את עצמך ושורשך. וזה "לך לך", שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך, הוא השורש הדבק באלקיך, כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה. הנה כי אין עצמותך בח״ל כעצמותך בארץ' (אלשיך). רש”י מסביר שה”לך” (השני) בא לומר לאברהם את הטעם להליכתו, שזה לטובתו; ואילו לאלשיך זהו לאן הוא הולך, שזהו שהולך לעצמו, להתחבר לעצמותו שזה נעשה דווקא בא”י (כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א, ב'מעשי אבות – א', 'לך לך – להתחבר לשורשך'. ראה שם בהרחבה). נראה להוסף שדווקא בא”י אברהם מתחבר לה' בשלמות, שמגלה בעולם את הגילוי שם ה' בשלמות, שזהו שמקיים את כל התורה, שהיא רצון ה', שאברהם שמר את כל התורה: 'אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה): "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו' ... אמר רב ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה' (יומא כח,ב). אולם זה נעשה רק בא”י, ולא בחו”ל, כמו שאומר הרמב”ן (על הפס' שממנו למד רב): 'והנראה אלי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה. ושמירתו אותה היה בארץ בלבד' (רמב”ן; בראשית כו,ה). ממילא השלמות של הגילוי שם ה', שזה בגילוי תו”מ, זה דווקא בארץ. אולי זה נרמז ב”לך לך”, ש”לך” זה בגמטריה חמישים, ועוד שתי אותיות של ה”לך” הראשון, יוצא 52 שזה הגילוי בו החל אברהם לגלות תורה בעולם, שהחל לגייר גיורים: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה … (בראשית יב, ה) מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן", וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה' (ע”ז ט,א). לכך רומז לו ה' שילך לארץ כדי שיגלה את שלמות גילוי התורה שהחל בגיל 52, שכאן בארץ ילמד ויקיים את כל התורה; שזהו גם “לך” בגמטריה 50 כרמז לחמישים שערי בינה שנבראו בעולם: 'נ' שערי בינה נבראו בעולם' (ר”ה כא,ב), שזהו רמז לתורה השלמה שהיא חכמה של מעלה, שה' רמז לו שדווקא בא"י יתחבר לתורה בשלמות. שזה נעשה ע"י שיתחבר לעצמו בארץ, שכך יוציא מעצמו את החיבור לתורה, שכך אברהם למד את התורה – מעצמו: 'ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים, והיו נובעות תורה. ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז): "אף לילות יסרוני" וגו'. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד): "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב"' (ב"ר צה,ג). לכן דווקא בארץ נאמר במפורש בתורה שאברהם קרא בשם ה': “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם” (בראשית כא,לג), כי דווקא כאן התגלה גילוי שם ה' בשלמות ע"י אברהם, מה שבחו"ל לא היה יכול להגיע (אמנם הפיץ שם ה', שהרי גייר גיורים עוד בחרן, אולם זה היה בגילוי קטן לעומת הנעשה בא"י, שכאן: 'אודיע טבעך בעולם' [רש”י; בראשית יב,א]; וכן שם זה לא תורה בשלמות). לכן מכאן אברהם ירד למצרים (ברעב) וכן הלך לגרר, כדי להפיץ ברבים את שם ה' בצורה החזקה והשלמה ביותר דרך המלכים (ראה 'תורת המקרא' “לך לך" אות א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). אולי זהו גם "לך" בגימטריה קטנה חמש (ל=3, כ=2, סה"כ 5), כרמז לחמשה חומשי תורה. ונרמז ב-3 (ל' בגימטריה קטנה) כרמז שבגיל זה החל אברהם להכיר בה' (נדרים לב,א): 'ובן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? בן מ"ח שנה הכיר את בוראו. ריש לקיש אמר: בן שלש שנים, דכתיב "עקב", מנין עק"ב, ואברהם חיה קע"ה שנים, נמצאת למד שבן שלש שנים הכיר את בוראו' (ב"ר שם) [אולי למ"ד בן מ"ח, זה כנרמז ב"לך" שזה חמישים, פחות שנים שזה שתי אותיות של "לך", שזהו כרמז שהכיר בגיל מח; ועכשיו כשיעלה לארץ ישלים את גילוי שם ה' במעשיו, כהמשך להכרתו בה'], וזה יושלם בא"י שאז ישלים את גילוי הכרת שם ה' בעולם, ע"י שלמות תו"מ בעולם (שזה דווקא בא"י), שזהו 2 (כ' בגימטריה קטנה), שנאמר על אברהם ששמר את שתי התורות ('שנאמר "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה' [יומא שם]). או כרמז לשני לוחות הברית, כדרשת היהודי הקדוש מפרשיסחא: '”ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא,לג). תיבת "אשל" רמז אל ש'ני ל'וחות א'בנים (שמות לד,א)'. נראה שכוונתו שזהו רמז לתורה שהתגלתה באברהם, שכל התורה גנוזה בלוחות (יר' שקלים ו,א), שאת זה הוא הפיץ בעולם, שזהו דברי הפס': “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם”. ונראה שזה נרמז דווקא בלוחות, כיון שבהם נאמר שהם חרותים: "והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת" (שמות לב,טז). שההבדל בין כתוב לחרות זה שהחריטה היא בדבר עצמו (חרוט בלוחות האבן) לעומת כתוב שזה בדבר אחד על גבי דבר אחד (כמו דיו על נייר), שזהו שהתורה היא בתוכנו, בנשמתנו ולא חיצונית לנו. לכן זה מסמל במיוחד את אברהם כיון שהוא למד את התורה מעצמו, כך שהוציא מהגנוז בנשמתו, וזהו כמו הלוחות שחרוטים בהם הדברות. אולי זהו שלשיטת ר"ש: 'רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים, והיו נובעות תורה' (ב"ר שם) זה כרמז ללוחות, שזהו כד שהוא עשוי מחרס שזה דומה לאבן (וכן היו כדים מאבן), והם כדים של מים ונובעות תורה, שזהו כעין הנאמר על הלוחות שמהם יוצאת התורה וזה בדימוי של ים (שזהו כעין הכדים שבהם יש מים כמו הים שבו יש מים): 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה): "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). שזהו כ' בגימטריה קטנה שתים, כרמז לשתי כליותיו כשני כדים, שזהו גילוי התורה כולה; או כרמז לשני לוחות הברית שכעין התגלה באברהם שלמד את כל התורה מעצמו. אולי זהו רמז: ”ויטע אשל באר שבע", שאת שני לוחות האבנים (אש"ל בר"ת) – את התורה, הוא למד מעצמו שזהו "באר שבע", שבאר זה בור באדמה, כעין חקיקה עמוקה, וזה ע"י שאברהם חקק זאת מנשמתו, שהתורה בה, שזהו - “שבע" שנשמע קצת כמו 'שבה', שהתורה בה – בנשמה, ומשם חקק אברהם את התורה. (ו"לך" זה ג,ב בעשרות, כעין רמז שבגיל שלוש אברהם החל להכיר את ה' ע"י שראה את המציאות בטבע: 'כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג' וכו' [רמב"ם; הל' ע"ז א,ג], לכן נרמז בעשרות כנגד עשרת המאמרות שעל ידם הטבע קיים [וכך דרך הטבע שנברא נגלה לאברהם שה' יצר את העולם, כיון שה' ברא את הטבע, ע"י מאמרות]. והרמז לשני הלוחות זה מתגלה שבהם התורה, שכולה בעשרת המאמרות שבלוחות, ולכן נרמז בגילוי של עשרות).