מדרש רבה מסביר את הפסוק בדרך משל:

"אמר  רבי לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולן והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך - נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב"ה - מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל שנאמר: 'כי נער ישראל ואוהבהו...' (הושע י"א/א'), מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר: 'כי אני ה' אוהב משפט...' (ישעיה ס"א/ח'). אמר הקב"ה: נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב".

משל זה מעורר תמיהה: וכי עשיית דין ומשפט צדק היא ייחודית רק לעם ישראל? הלא גם אומות העולם מקיימות מערכות משפט וצדק? יתרה מזו, ההתעסקות בדיני משפט מצריכה בגרות, הבנה ושיקול דעת ואלה אינם נמצאים בהכרח אצל נער קטן. מדוע, אם כן, ממשיל המדרש את עם ישראל ל"בן הקטן"?

התשובה לכך נמצאת ברמז שהמדרש נותן לנו, לסוג המיוחד של המשפט העברי, בהדגישו שמדובר ב"פרדס" ולא ב"שדה". המיוחד בפרדס הוא, שמגדלים בו פירות שמטרתם להסב עונג לאוכלם, בנוסף לצורך במזון בסיסי, לעומת הגידולים בשדה המדומים לדברים החיוניים לקיומו של האדם, כמו חיטה ושעורה. זהו בעצם ההבדל בין המשפט הכללי - המדומה ל"שדה", שהוא חיוני לקיום היומיומי של העולם וכל האומות חיות ופועלות לפיו, לעומת המשפט העברי - המדומה ל"פרדס", שמגמתו להסב עונג מיוחד. עמי העולם פועלים עפ"י חוקים ומוסכמות אוניברסליים קבועים, אין להם את הייחודיות שבתורה שבעל פה, הנותנת הסבר וגמישות. שופטי ישראל, לעומת זאת, נסמכים בנוסף על החוקים האוניברסאליים גם על התורה שבכתב והתורה שבע"פ, ועל פי פרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. לכן יש בכוחם אף לבטל את נטיותיהם מפני רצון ה' ולהקטין עצמם מפני ה' ותורתו. בכך מסבים שופטי ישראל לאלוקים ואדם עונג, כמו הפרדס.

ומוסיף המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בני, חייכם, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה...ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין, אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם...ואם שמרתם את שניהם - הצדקה והדין - מיד אני גואל אתכם גאולה".

מכאן גם מובן הדימוי של עם ישראל ל"בן הקטן", התמים, שאין נזקפים לחובתו עדיין חטאים והוא מסב עונג לאביו. כך מבקש הקב"ה להסב לו עונג ע"י  "הבן הקטן" - עם ישראל - שחייו מושתתים על פי ה"פרדס" שקיבל ממנו.

דוד דרומר

חוויית השבוע שלי       http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/