"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ד' אֱלקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י)

בימי כהונתו של רבי יום-טוב ליפמן הלר (בעל "תוספות יום-טוב" על המשנה) ברבנות של קהילת קראקא, נתפרסם שם לגנאי עשיר מופלג, על שנמנע מלתת חלקו לצורכי צדקה של עניי המקום, ובשל כך נודע בעירו בכינוי "שמעון קמצן".

באותו זמן היו בקראקא שני גבאי צדקה, שמדי שבוע חילקו לעניי העיר נדבות גדולות, וכל מי שנזקק לעזרה כספית דחופה, זכה אצלם לתמיכה נדיבה ומיידית.

לימים הגיעה שעתו של "שמעון קמצן" להיפטר מן העולם. אותה שעה מצאו אנשי חברה קדישא מקום להיפרע מן האיש על ידו הקפוצה לצורכי צדקה של העיר, וכרו את קברו במורד בית הקברות ובסמוך לגדר, באי כבוד מופגן.

לא עברו אלא ימים אחדים, ועניי העיר החלו מתדפקים על דלתו של רבי יום-טוב והתלוננו על גבאי הקהילה, שלפתע קופצים את ידיהם לכל נצרך, ותמיכתם הכספית הצטמצמה עתה לאין שיעור לעומת הימים הקודמים.

שלח הרב לקרוא את גבאי הצדקה ואמר להם בקורטוב של תרעומת: מה ראיתם לשנות עתה ממנהגכם מימים ימימה? כלום חושדים אתם בכל העניים שבמקום, שהתעשרו לפתע ואינם זקוקים עוד לעזרת הקהילה?

הניעו הגבאים ראשם בעצב ואמרו: נספר לכבוד הרב את כל האמת בפרשה זו: כל זמן שהיה חי "שמעון קמצן", נהג האיש לתרום בסתר מדי ערב שבת סכום כסף גדול לקופת הצדקה, ובשל כך היה סיפק בידנו לתת לכל נצרך שפנה אלינו כדי מחסורו. אולם עתה, שהאיש הלך לעולמו, לא נשתייר בקופת הצדקה אלא ממון מועט, ולכן עלינו לכלכל את צעדינו בזהירות רבה, ואנו נאלצים שלא ברצוננו לקפוץ את ידנו כלפי דרישות העניים.

רבי יום-טוב היה נפעם ונרגש מדברי הגבאים על האיש, שקיים כל ימיו מצוות צדקה בלא לזכות בהכרת טובה מפי הבריות. וכאשר הלך רבי יום-טוב לעולמו (בו' באלול תי"ד – 1654), נמצא כתוב בצוואתו: "לאחר אריכות ימי ושנותי אל תקברוני אלא על יד אותו צדיק וקדוש, רבי שמעון זכרונו לברכה".

מתוך: "פרפראות לתורה" – מאת מנחם בקר.