"ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס. וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ” (בראשית ו,יא-יג). '"ותשחת הארץ" – לשון ערוה ועבודה זרה, כמו: "פן תשחיתון" (דברים ד,טז), "השחית כל בשר" וגו׳ (בראשית ו,יב). "ותמלא הארץ חמס" – גזל' וכו' (רש"י). 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). ' .. ודבר זה בארנו בכמה מקומות ואין להאריך כאן, כי הדבר הזה הוא ברור כי החומר דבק בו הרע ובארנו זה בהקדמה וכל אשר הוא רחוק מן החומר כמו התורה שהיא השכל האלקי הברור הוא טוב לגמרי, ולפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית עד שלא יחשב בריאה פחותה היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר ואז הוא בריאה שלימה טובה וראוי אליו המציאות, ולפיכך שלימות האדם בעצמו הוא ע"י התורה בלבד ולא זולת זה. ולפיכך אמר התנא האלקי, כי זה עמוד אחד שהעולם עומד עליו הוא התורה, מה שהתורה היא משלמת האדם עד שהוא בריאה שלימה מצד עצמו. ואח"כ אמר על העבודה, והעבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא העבודה בקרבנות, ואין דבר יותר ראשון מזה, וכל שאר הדברים שהם עשיית המצות לעשות רצון הש"י נכללים תחת העבודה, רק העבודה היא ראשון וקודם אל הכל, ולפיכך העבודה היא עמוד אל העולם שמזה יחשוב האדם שלם וטוב אל מי שבראו כאשר הוא עובד לו, וצריך שיהיה האדם שלם וטוב לבוראו. וכנגד הג' שצריך שיהיה האדם שלם וטוב עם זולתו, וזהו על ידי גמילות חסדים, כאשר הוא עושה לזולתו חסד חנם הנה אין ספק שבזה הוא טוב לזולתו, ואין דבר יותר טוב מזה כאשר עושה טוב לזולתו בחנם ואז הוא טוב לגמרי. … ומן הדברים אשר בארנו יש לך להבין מה שאמרו ז"ל (סנהדרין דף עד.) כי כל העבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים, כי אף אם נתנו חכמים סברא לשפיכות דמים דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דחבירך סומק טפי, אבל לגילוי עריות לא נתנו טעם רק דילפינן מקרא כדאיתא במקומו. אבל טעם דבר זה, כי אלו ג' עבירות הם הפך אלו ג' דברים שהעולם עומד עליהם, כי אין ספק כי ע"ז הפך העבודה שהיא אל הש"י, ושפיכות דמים היא הפך גמילות חסדים, כי זה מטיב לאחר ועושה לו דבר שאין צריך לעשות, ושפיכות דמים מאבדו לגמרי, וגלוי עריות הוא הפך התורה כי כבר בארנו למעלה כי מעלת התורה שהיא השכל נבדל מן חמרי לגמרי, ואין דבר שעל ידו האדם נבדל מן החמרי רק ע"י התורה השכלית ואין צריך לזה ראיה, והפך זה ג"ע שהולך אחר זנות שהיא ג"ע ובזה הולך אחר החמרי עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה … ומזה תדע כי בדור המבול לא נחרב העולם עד שחטאו בכל אלו שלשה דברים שהעולם עומד עליהם ובאו אל ההיפך, וכאשר נטו אל ההיפך אז העולם נחרב מאדם עד בהמה, לפי שחטאו בעבודה זרה והיא הפך עמוד העבודה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ע'): "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה", אין נשחתה אלא עבודה זרה ועריות; עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל”, ועריות דכתי': "כי השחית כל בשר את דרכו”. ואלו שני דברים הם הפך שני עמודי העולם שעליהם העולם קיים שהם העבודה והתורה. ועוד היה בהם גזל, כדכתיב: "ותמלא הארץ חמס”, ודבר זה הפך גמילות חסדים שהוא נותן לו משלו וזהו גוזל את שלו. והנה אלו שלשה דברים הם הפך לגמרי אל שלשה דברים שעליהם העולם עומד, וכאשר עקרו שלשה העמודים והיו נוטים אל ההיפך לגמרי, לא היה לדור ההוא עמוד ויסוד להשען עליו ובא חורבן אל העולם. אמנם מה שאמרנו כי הפך גמילות חסדים הוא שפיכת דמים, וכאן אמרנו כי הפך גמילות חסדים הוא גזל. בודאי הא והא שפיר הוא, וזה כי בדור המבול הכתוב מדבר מכל העולם, והגזל היה בהם יותר, כדכתיב: "ותמלא הארץ חמס", שהכל היו גוזלים וחומסים והארץ מלאה חמס; ולא שייך לומר: "ותמלא הארץ שפיכת דם" שהרי בודאי נשאר העולם קיים, אבל חמס אפשר שתהיה הארץ מלאה ממנו, אבל אצל אדם יחידי בודאי הפך גמילות חסדים כאשר הרגו לגמרי. אבל מה שכתוב מדבר בדור המבול מכל הארץ לא שייך דבר זה בשפיכת דמים, שא"כ היה בטל העולם' וכו' (דרך חיים [מהר"ל]). אולי לפי זה ניתן להבין רמז עמוק בדברי חז"ל שאמרו על דור המבול: ''"קץ כל בשר בא לפני", הגיע זמנם להקצץ, הגיע זמנן לעשות בתה, הגיע קטיגורים שלהן לפני. כל כך למה? "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". איזהו חמס ואיזה היא גזל? א"ר חנינא: חמס אינו שוה פרוטה, וגזל ששוה פרוטה. וכך היו אנשי המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין. א"ל הקדוש ברוך הוא: אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הה"ד (איוב ד, כא): "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בלא חכמת התורה, (שם, כ) "מבקר לערב יכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין משים אלא דיין, היך מה דאת אמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"' (ב"ר לא,ה). מדוע השתמשו חז"ל דווקא בדוגמה של תורמוסים ולא כל דבר אחר (ששווה פחות משווה פרוטה)? אולי באו לרמז שעל הגזל נחתם דינם, והיה אז השלמה של חורבן יסודות העולם כמו שאומר המהר"ל, ולכן רמזו במה שגזלו (שזה העיקר כיון שעל זה נחתם דינם על הכל) על שלושת הדברים. לכן רמזו בתורמוס שיש בו כעין רמז לשלושת היסודות: התורמוס מר מאוד (ביצה כה,ב) ולכן רמזו בו נגד גמילות חסד, שמי שנותן תורמוס לא מוכן (כעין שהמוכר הוציא תורמוסים בקופתו, שאלו תורמוסים שאינם מוכנים) לעני זה ההרחקה הכי גדולה לשימושו והנאתו של העני, שצריך העני לעמול ולשלוק שבע פעמים עד שיוכל להנות מאכילת התורמוס, ולכן זהו ביטוי להרחקה מחסד. (וכן כעין ששפיכות דמים זה היפך מחסד, שכך נרמז בתורמוס שהוא מר על המוות, שנאמר לשון מר על מוות: “מר ממות" [קהלת ז,כו], וזהו רמז לשפיכות דמים, שכאן התגלה גזל כמחליף לשפיכות דמים). התורמוס הוא מאכל עזים ('והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים' [שבת קכו,ב]), ולכן זה רומז נגד מעלת האדם השכלי שנעשה ע"י התורה, שכעין אצלם היה גילוי של גילוי עריות שנעשו כבהמה, וזהו רמז בעזים כעין שגזלו ולקחו את התורמוס לעצמם (לאכילתם) כעין עזים שאוכלים בעצמם. (וכן התורמוס נעשה מתוק לאחר שבע שליקות [רש"י ד"ה 'תורמוס'; ביצה שם], כעין רמז לתורה שבתחילה היא מרה ואח"כ נעשית מתוק ['מה השמן הזה תחלתו מר וסופו מתוק, כך הן דברי תורה, אדם מצטער בהן בתחלה ועושה בהן אחרית טובה, שנאמר (איוב ח, ז): "והיה ראשיתך מצער" וגו'' (דברים רבה ז,ג)], כך שרמזו בזה למעלת האדם ע”י התורה, שדור המבול פגמו בזה ע”י גילוי עריות). התורמוס מתמתק לאחר שבע שליקות, שאז נעשה ראוי לאכילת אדם, שזה (שבע) רומז לעולם שנברא בשבעה ימים של הבריאה, והעולם נברא כדי שהאדם יעשה את רצון ה' בעולם ע”י תו”מ (כמו שפועל לשלוק את התורמוס כדי לתקנו לאכילה, כך עליו לפעול כדי לתקן את העולם), שזהו כנגד הע”ז שחטאו ופגעו בזה ביסוד של עבודת ה' ('העבודה'). עוד אפשר לומר (בדוגמה שהביאו חז"ל) שהם גזלו, שזהו כעין אותו עקרון חטא של שפיכות דמים (שלוקח מהאחר), שזה ההיפך מגמ"ח (כמו שאומר המהר"ל). ועשו זאת בדווקא ע"י חמס, שזהו שלקחו פחות משווה פרוטה, שבזה פגמו בעבודת ה' בעולם, שה' ציוונו בתו”מ כיצד לגלות את רצונו בעולם, לקדש את הבריאה, והם השתמשו בזה כדי לחטוא, השתמשו ברצון ה' כדי לחטוא, שלקחו פחות משווה פרוטה כיון שבזה ע”פ דין התורה אי אפשר להוציא בדיינים; שזהו היפך מעבודת ה', שהשתמשו לחטא ע”י שימוש בתו”מ בעולם. ותורמוס זהו מאכל עזים שזהו כרמז על גילוי עריות, היפך מתורה שמעלה את האדם, הם חטאו בגילוי עריות והורידו את האדם ממעלתו לכעין בהמה; וכן כרמז במאכל עזים על גילוי עריות, (כעין רמז בעזים מלשון עזות), שנאמר עזות פנים כמו של אשה זונה שיש לה עזות פנים: 'ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג, ג): "ומצח אשה זונה היה לך"' (זבחים פח,ב). שכך רמזו שלכן נגזר דינם כנגד חורבן שלושת היסודות של עמידת העולם. אולי לזה רומז תחילת המדרש שדרש את המילים "קץ כל בשר בא לפני"; "קץ" – 'הגיע זמנם להקצץ', “בא" – 'הגיע זמנן לעשות בתה', “לפני" – 'הגיע קטיגורים שלהן לפני'. 'הגיע זמנם להיקצץ' ('וכאלו מפורש קץ וסוף זמן של כל בשר בא לפני להקצץ' [מהרז"ו]), כרמז כנגד גזל ושפיכות דמים (שקשורים בעניינים), שרצח מביא לקץ החיים של הנרצח. 'הגיע זמנן לעשות בתה' ('מלשון חורבן ושממה, כמ"ש (ישעיה ה): "ואשיתהו בתה"' [מהרז"ו]), כרמז כנגד ע"ז שפגמו בעבודת ה' בעולם, ולכן אין טעם לקיום העולם (ללא גילוי שם ה') אלא מגיע לו להחרב ולהיות שממה. 'הגיע קטיגורים שלהן לפני', כרמז לגילוי עריות, שרומז כעין שעלה הקטרוג בצורה החמורה ביותר לפני ה', שזהו כעין כנגד שנאמר (בעצת בלעם לבלק): 'אמר לו: אלוק של אומה הזו הוא שונא את זנות' (יר' סנהדרין י,ב), ולכן כרומז שחטאו בגלוי עריות.