"ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו,יג). '(בראשית ו, יג) "ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני". א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג): "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", וכתיב (יחזקאל ז, יא): "החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם"' (סנהדרין קח,א). '"קץ כל בשר בא לפני", הגיע זמנם להקצץ, הגיע זמנן לעשות בתה, הגיע קטיגורים שלהן לפני. כל כך למה? "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". איזהו חמס ואיזה היא גזל? א"ר חנינא: חמס אינו שוה פרוטה, וגזל ששוה פרוטה. וכך היו אנשי המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מליאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין. א"ל הקדוש ברוך הוא: אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הה"ד (איוב ד, כא): "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בלא חכמת התורה, (שם, כ) "מבקר לערב יכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין משים אלא דיין, היך מה דאת אמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"' (ב"ר לא,ה). חז"ל מביאים דוגמה על חמס בתורמוסים, למה נקטו דווקא בדוגמה כזו ולא במשהו אחר? בפשטות נראה שתורמוס הוא גרגיר יחסית גדול אולם מחירו זול ביותר, ולכן כשאדם היה חומס את התורמוס, מצד אחד זה היה פחות משווה פרוטה (כמו שאומרים חז"ל) אבל זה לא נעשה בהסתר אלא זה היה פריצות של חמס שהיו עושים זאת בגלוי מרוב שהיו שקועים בזה, ולכן הדוגמה בתורמוס שבשל גודלו המוכר רואה שחומסים ממנו את זה אבל לא יכול להוציאו בדיינים כיון שזה פחות משווה פרוטה. אולי אפשר שנקטו תורמוס כיון שבו יש דימוי לשקיעה חזקה בחטא, שחוטאים ולא חוזרים בתשובה, שכך באו לרמז על שהיו שקועים לגמרי בחטא זה עד שלא נשארה ברירה אלא להשמידם. חז"ל ביטאו בדימוי והשוואה לתורמוס רמז על שקיעה חמורה בחטא: 'תורמוסא מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל, שנאמר (שופטים י, ו): "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו", ממשמע שנאמר: "ויעזבו את ה'”, איני יודע שלא עבדוהו? ומה ת"ל: "ולא עבדוהו"? א"ר אלעזר: אמר הקב"ה: אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני' (ביצה כה,ב). 'תורמוס – מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה. מקטע רגליהון דשונאי ישראל – דכתיבי שבעה ע"ז בהאי קרא, ולבסוף ויעזבו את ה'; התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים הוא חוזר למוטב, והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות ולהכעיסו בשבעת אלה ולא חזרו בהן. מאי ולא עבדוהו – לשון קבלה הוא, שהוא קובל עליהם: הקדיחוני והקניטוני שבע פעמים כבשול התורמוס, ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם' (רש"י). אולי גם חז"ל התבטאו דווקא בתורמוס כיון ששולקים אותו במים שבע פעמים עד שמתמתק ממרירותו, שבזה בטאו את דבריהם שעונש דור המבול נגזר דווקא על החמס שגזלו (כמו שאומר ר"י בגמ'; וכן בזה מתחיל המדרש שהגיע זמנם לעונש בשל החמס). לכן אמרו בתורמוס שהוא צורך הרבה מים בשל מרירותו (ששולקים אותו כמה פעמים), שכך גם ירדו הרבה מים לעולם בשל מרירות חטאם, שהיה צריך לבא מבול – שזהו הרבה מים (כעין הרבה פעמים שהתורמוס נשלק במים) בשביל להפסיק את המרירות של החטא בעולם; וכמו שנפסקת מרירותו לאחר שבע פעמים שנישלק, כך פסק גילוי חטאם לאחר שהעולם נמחה במבול, כעין שהמים מתגלים במחיית העולם שנברא בשבוע הבריאה, שזהו גילוי של שבע. אולי אפשר שיש בתורמוס רמז לעניין שנחתם דינם דווקא על הגזל: ' … והטעם: מפני שהוא מצוה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא מזהיר; ועוד שהוא רע לשמים ולבריות' (רמב"ן על הפס'). לכן ביטאו זאת בתורמוס כעין רמז לזה – שכדי לאכול את התורמוס יש לשולקו שבע פעמים בכדי להוציא ממנו את המרירות ולמתקו, כך שצריך לדעת להכינו, כך שזה כעין רמז להשכל, שזה רומז לכך שהחומרה בחמס זה משום שהיא מצווה מושכלת, שיש בה היגיון. וההמתקה היא בשבע שלקות כעין רמז לשבעת הרקיעים (והשמים נחשבים כעין גילוי מים – שמים, ולכן כרומז במים לרקיע), כרמז שחטא החמס הוא גם רע לשמים, וכמובן גם רע לבריות שהרי הוא חמס את התורמוס הזה, וכן בתחילה טעמו מר, שזהו רע לטעמו של אדם, שזהו כרמז שרע לבריות.