בהושענות אנו מקיפים את הבימה כשהחזן עם הס"ת בידו, ואומרים: 'אני והו הושיעה נא', כעין דומה למה שעשו בבית המקדש סביב המזבח, כמו שמובא במשנה: 'מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים' (משנה; סוכה ד,ה). מה זה 'אני והו'? (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'לזמן הזה', תשרי, 'אני והו'). 'אני – משמות השם יתברך. וכמו כן הוא; כך אמרו המפרשים לתלמוד. ואני אומר ש"הוא" קורא ורומז למה שאומר: "ראו עתה, כי אני אני הוא" (דברים לב, לט), שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם, וכאילו אמר: אתה שאמרת "ראו עתה כי אני אני הוא", הושיעה נא כמו שהבטחתנו. ומקצת הגאונים אמרו: ש"הוא" רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעה נא; וזה על דרך הפשט, והוא אמר יתעלה: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו)' (רמב"ם; פירוש המשניות). 'לרבינו האיי גאון ז"ל. וששאלתם: והא דתנן: ר' יהודה אומ': אני והו הושיעה נא. אשכחן בפי' שכך היו ישראל אומ': אני והוא, אני והמזבח הושיעה נא. היו מבקשין רחמים על המזבח מפני שהוא כפרתן. ויש שאומ' טעם אחר מה פירוש אני והו, כך שמענו כי כלפי שמים קאמ', ותנא דידן הוא, והכי הוא קאמרי קמי שמיא לדב' ר' יהודה: אני ואותך הושיעה נא. כלומר: שבזמן שישראל בצער כאילו שכינה שרויה עמהן. ומביאין טעם לדבר: “אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו"; כביכול שהוא פדוי עמהן, ומדמין אותו לזו שנאמר: "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני"' וכו' (אוצר הגאונים; סוכה מה,א). 'אני והו – בגימטריא: אנא ה'. ועוד: משבעים ושתים שמות הן, הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח: "ויסע" וגו', "ויבא בין מחנה", "ויט משה את ידו". ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש. אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון. וכן בזה הסדר כולן, השם הראשון: והו. וי"ו של "ויסע", ה"א ד"כל הלילה", וי"ו ד"ויט". ושם השלשים ושבע הוא: אני. אל"ף ד"מאחריהם", ונו"ן ראשון ד"הענן" בחשבון של מפרע, ויו"ד ד"רוח קדים”' (רש"י ד"ה 'אני'; סוכה מה,א). ומוסיף תוס': 'ועדיין צריך טעם לזה, למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני? משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל: "ואני בתוך הגולה", וקרא דכתיב בירמיה: "והוא אסור בזיקים", כביכול הוא בעצמו. והיינו הושענא, שיושיע לעצמו' (תוס'; ד"ה 'אני'). ' … וכאשר נעשה שתי מערכות מאלו השמות, יהיה השם הל"ז הראשון ממערכה השניה. ונמצא שאלו שני שמות: אני והו, הם הראשונים לשתים המערכות. והקדים שם "אני" שהוא ראשית מערכה שניה, כדרך "אני ראשון ואני אחרון”. שוב מצאתי חלוקת שם ע"ב לחצאין בספר הבהיר הביאו הספ"ר' וכו' (תויו"ט). 'אני והו הושיעה נא. ר"ל: אותו שכביכול אני והוא במקרה אחד, הושיעה נא. ור"ל על דרך מה שנאמר: [ישעיה מח,יא] "למעני למעני אעשה כי איך יחל”, וכן נאמר: "עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו" [להכי מקדים נמי מלת "אני" למלת "והוא", כביכול כאומר מקרותי ירגיש גם הוא]. [אב"י ועי' רש"י ורע"ב שאני והו הם ב' שמות משם ע"ב ושפיר הקדים אני להו]. או נ"ל שמבקש שגם כנסת ישראל גם הקב"ה יושיעו נא להכנסיה. והוא ע"ד מ"ד בפסיקתא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מחזיקין כח גבורה של מעלה. שנאמר: "באלקים נעשה חיל”, ובזמן שאין עושין רצון הקב"ה, כביכול מתישין כח של מעלה, שנאמר "צור ילדך תשי”. [ולהכי מקדים נמי מלת "אני" למלת "והוא", דכל מילי צריך תחלה אתערותא מלתתא, כמ"ש בזה"ק. [אב"י עי' בזהר בראשית ע"פ "ואד יעלה מן הארץ”], ואחר כך הבא לטהר מסייעים לו, וכל זה לפי מ"ש בירושלמי הכא, כיני מתניתין אני והוא באלף' וכו' (תפא”י). אולי אפשר שמשתמשים בשני שמות אלו שהם יוצאים מע”ב שמות שהתגלו בקריעת ים סוף כיון שבסוכות נידונים על המים (משנה; ר”ה א,ב), ובלי מים אי אפשר לחיות, שבזה תלויים חיי האדם (טור; או”ח סימן תרס”ד), לכן כל השבוע מעמידים ערבות בצידי המזבח שהם זקוקות להרבה מים, ואף גודלות על מים (שלכן נקרא “ערבי נחל”), כרמז לצורך החיוני של המים בשביל חיינו (ולכן בהו”ר מקיפים שבע פעמים כביטוי לכל הבריאה [שנבראה בשבוע] שתלויה במים, שבהו”ר מדגישים זאת ביותר כי אז העיקר – סיום הדין על המים). לכן משתמשים בשמות שהתגלו בקריעת ים סוף, שזה היה קשור למים (קריעת הים), והצלת ישראל לחיים ומצרים למוות, לכן זה מתקשר לצורך שלנו במים בשביל חיינו. וכמו ששם ישראל חיו והמצרים מתו, כך גם במים יש חיים, אבל חלילה יכול להפוך גם למוות (שטפונות וכדו') ולכן רוצים שירדו גשמי ברכה, ולכן מזכירים שני שמות כרמז שצריך השגחת ה' במים, שירדו לחיים ולא למוות. בנוסף, בקריעת ים סוף היה גילוי שם ה' גדול בעולם: '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י; שמות טו,ב). כך שבקריעת הים היה גילוי ה', וכך בדומה לזה במקצת יש בהורדת גשמים כעין גילוי ה', שהגשמים מוכיחים על מציאות ה' והשגחתו, כיון שהגשמים נתונים ביד ה' ולא נמסרו לשליח: 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים' וכו' (תענית ב,א). כך שגם בגשמים יש את גילוי יד ה' הפועלת בטבע (כעין שיד ה' פעלה וקרעה את הים) וזה מביא כעין לגילוי שם ה', הכרה בהתגלותו בעולם. לכן בהקשר לגשמים – בסוכות, אנו מקשרים לקריעת ים סוף. והגשמים תלויים במעשינו, כמובא פעמים רבות בתורה (שאם נלך כראוי ע"פ התו"מ ה' יוריד לנו גשמים), ולכן זהו כעין שני חלקים, מעשים שלנו (שמירת תו"מ) וכנגדם מעשי ה' (הורדת גשמים), לכן מביאים שני שמות, ודווקא את שני אלו שהם הראשון וה-ל"ז, שכך יוצא כעין חלוקה לשני חלקים בשמות ה', כעין זה כנגד זה, כרמז שה' נותן לנו כנגד מה שאנו עושים. וזהו גם כעין קריעת ים סוף שנבקע הים רק לאחר שנחשון בן עמינדב קפץ במסירות נפש לים (סוטה לז,א), שזהו שנעשה מעשה מצידנו ואז ה' עשה כביכול מצידו כנגד זה. בדומה לכך, במלחמות אנו יוצאים להילחם בשם ה', שאנו עושים את המעשה מצידנו (ולא מחכים שה' יעשה, שאין סומכים על הנס, ועוד שיש מצווה לצאת להילחם כך שה' לא יעשה במקום מצווה שמוטלת עלינו [להבדיל מקריעת ים סוף, ולכן שם נעשה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון”, ראה 'תורת המקרא' “בשלח” למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]), ואז ה' נותן לנו חיל לנצח. וזה קשור לחג סוכות שהוא קשור לכיבוש הארץ, שאז ישבו בסוכות, כמו שמביא הרוקח בסימן רי"ט. (אולי גם שני שמות כעין שמראה על שתי מערכות, כרמז שבסוכות מתגלים שני עניינים, בשני זמנים, סוכות עננים במדבר, וסוכות ממש בכיבוש הארץ, ולכן אנו מציינים שני שמות כעין רמז לשתי מערכות כנגד שני הדברים. אולי גם בזה מגלים שבקריעת הים בו טבעו המצרים נעשה שימוש בשני דברים – באש ובמים, שבמים טבעו אבל גם קודם לכך פעל נגדם גילוי של אש (וגם הענן עשה את הקרקע לטיט, שזהו גילוי של מים כעין שיש בענן [שטיט זהו עפר ומים]): "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים. ויסר את אפן מרכבתיו וינהגהו בכבדת ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים'” (שמות יד,כד-כה). '"בעמוד אש וענן" – עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות (מכילתא) … "ויסר את אופן מרכבותיו" – מכח האש נשרפו הגלגלים והמרכבות נגררות והיושבים בהם נעים ואיבריהן מתפרקין' וכו' (רש"י). לכן מגלים כנגד זה גילוי של שני שמות, כעין כרמז שיש שני דברים שונים (אש ומים) שפעלו יחד לעשות את רצון ה' בקריעת ים סוף. וכך אנו מבקשים מה' שיעשה לנו ויצילנו. וזהו גם כרמז שבסוכות זהו כעין המשך מיוה”כ, שכך בהו”ר כעין מתחבר ליוה”כ בגילוי חותם; ויוה”כ עבודתו באש (קטורת בקה”ק) ואילו בסוכות עבודתו במים (ניסוך המים), שכך זהו כעין גילוי כמו שהיה בקריעת הים והביא לגילוי שם ה' בעולם. וכן אנו דבקים בתורה שהיא משולה לאש (ירמיהו כג,כט) ולמים (ישעיהו נה,א), ובאים לגלות את שם ה' בעולם ע”י תו”מ, ולכן שיצילנו מרעה בזכות היותנו מגלי שמו (במהותנו תמיד); שזהו גם 'אני והו', כעין אני והוא קשורים, שעל ידנו (אני) מתגלה הקב”ה (הוא), ולכן משתמשים בשני שמות אלו. אולי גם משתמשים דווקא בשני שמות כעין רמז לשנים, כרמז שהערבות בארבעת המינים מצוותן היא בלקיחת שתי ערבות, ולכן מזכירים שני שמות שיוצא כעין שני מערכות, כעין שני ערבות עומדות כמצוותן. אולי גם ע”י שמשתמשים בשני שמות אלו יוצא שתי מערכות שבכל אחת יש ל”ו, כעין רמז שאנו מגלי שם ה' בעולם (ושלוש אותיות בכל שם, כרמז לשלושת אבות שהם השורש לזה), שלכן תמיד בעולם יש לפחות ל”ו צדיקים שמקבלים פני שכינה: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר: "אשרי כל חוכי לו”, לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סנהדרין צז,ב). שכך אנו מרמזים שאני והוא יחד בגילוי ה' בעולם; שאנו (אני) מגלים את שם ה' בעולם (הוא), וכן זה מתגלה ע”י אותם צדיקים אבל בעצם זה מלמד על כולנו – כל בנ”י, ולכן זהו גם 'אני' (הקטן) 'והוא' (הצדיק) יחד מגלים את שם ה' בעולם. שכולנו קשורים בזה, ולכן משתמשים בשמות מע”ב שמות בקריעת ים סוף, שיש בזה מצד אחד גילוי של קבלת פני שכינה גדולה מאוד בעולם, ומצד שני זה לא היה רק אצל הגדולים אלא היה אפילו אצל הקטנים ביותר, אפילו שפחה ראתה, שזהו שכולנו קשורים להבאת שכינת ה' לעולם, ולכן שיושיע אותנו בשביל שמו, כראוי למלך לדאוג לאנשיו. (וזה מתגלה בהקשר למים, בזמן דין על המים [סוכות] וכן בהקפת המזבח כשזקופים בצדדיו מורביות של ערבה; כעין רמז שבהקשר למים בסוכות גם מתגלה השראת שכינה, שכך היה בשמחת בית השואבה, שקיבלו השראת שכינה: 'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם (ישעיהו, יב): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"' [יר' סוכה ה,א]).