"וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה. ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה" וגו' (דברים לד,ה-ט). ' … (שמות טז, לה) "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, וא"א לומר אל קצה ארץ כנען שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תניא אידך: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה", וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! אלא לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן. תניא אידך: בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד, מנין שבשבעה באדר מת? שנאמר (דברים לד, ה): "וימת שם משה עבד ה'”, וכתיב (דברים לד, ח): "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום", וכתיב (יהושע א, א): "ויהי אחרי מות משה עבד ה'”, וכתיב (יהושע א, ב): "משה עבדי מת ועתה קום עבור", וכתיב (יהושע א, יא): "עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן", וכתיב (יהושע ד, יט): ”והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון"; צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע, הא למדת שבשבעה באדר מת משה. ומנין שבשבעה באדר נולד משה? שנאמר (דברים לא, ב): "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא", שאין ת"ל "היום", מה ת"ל "היום"? מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר (שמות כג, כו): "את מספר ימיך אמלא"' (קידושין לח,א). חז"ל עושים חשבון להוכיח שמשה מת ב-ז' אדר; לכאורה מדוע רמזה לנו התורה את זה בצורה מסובכת כ"ך? נראה שבאה התורה לרמז על חיי משה, שהוא המנהיג שהוציאנו ממצרים והוא היה מקבל ומוסר התורה, ומנהיגנו במדבר, כמו שמסיימת התורה: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד,י-יב). '"ולכל היד החזקה" – שקבל את התורה בלוחות בידיו. "ולכל המורא הגדול" – נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא' (רש”י). לכן יכול אדם לחשוב שאולי מכאן ראיה שהתורה מתגלת בכל מקום בעולם בשווה, שהרי משה לא נכנס לארץ אלא היה המנהיג במדבר, וכן שישראל יכולים להחשב כבעלי מעמד שלטוני חשוב גם בחו"ל, כבני חורין גמורים; כמו שמשה הוציאנו ממצרים (להיות בני חורין) והנהיגנו במדבר. (ולצערנו יש הטוענים כך, ואפילו רבנים …). לכן באה התורה ורמזה שמשה נולד ומת באותו יום, כעין שגילוי שליחותו בעולם, שזהו לידתו (הגעתו לעולם [וכבר קודם לידתו התנבאה מרים שיבוא לעולם והוא יהיה הגואל ממצרים]), קשור באותו יום של יום מותו; ואף עיקר הלימוד ללידתו הוא ממותו, כעין שזה חזק יותר ללמד. ומותו נלמד ממה שנאמר בכניסתם לארץ, שזה ע”י יהושע שהוא ממשיכו של משה כמו שמופיע בפס': "כי סמך משה את ידיו עליו", שהוא כהמשך כוחו של משה. שזה בא ללמד שמשה היה מיועד להכניס לארץ, שכל העניין של גילוי בני חורין – יציאת מצרים ומתן תורה, היה בשביל כניסתנו לארץ שבה התורה מתגלה בשלמות, שכאן זה מקום קיום התורה השלם והאמיתי (ספרי "עקב", מג) [לכן גם נאמר בחשבון הפס' שעלו לאחר שלושה ימים את הירדן, כעין כנגד שלושת ימי ההגבלה בסיני]. וגם זמן המדבר היה כעונש על שביזו את א"י, שלא רצו להכנס, ולכן כל הזמן ההוא היה כהכנה לכניסה לארץ; וכן כדי שיעמוד דור חדש שיש בו אומץ וכוח לכבוש את הארץ (ראב"ע; שמות יד,יג). כך שגם הנהגת משה במדבר היתה בשביל גילוי א"י, לכן אמנם משה נענש שלא להיכנס לארץ (כמו שנאמר קודם: “ ... ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" [דברים לב,נ-נא]), אבל במהותו זה היה התכלית של כל חייו; ולכן רצה כ"ך להיכנס לארץ, והתחנן לה' בשביל זה (דברים ג,כג). אולי זהו עומק הגמ' ולכן הובא קודם גם לימוד שאכלו את המן שבכליהם עד שאכלו מתבואת הארץ, שזהו כהמשך גילוי משה, שבזכותו ירד המן (תענית ט,א), שכך נרמז כעין על המשך גילוי משה (שבזכותו המן) עד שנכנסו לארץ ממש; והטעם שהמשיכו לאכול מהמן ופסק כשאכלו מתבואת הארץ זה משום שבתבואת א"י יש גילוי כעין של המן: ' … כך לא הושבת המן עד אכלם מעבור הארץ; והוא כי ביום סלוק מרע״ה חדל מטר המן מן השמים, ומאשר לקטו ביום ההוא אכלו עד יום י״ו בניסן. והנה לא יבצר מהיות תבואה בערבות מואב שהיו יכולין לאכול בין סילוק משה לי״ו בניסן, אלא שרצה הקב״ה שיבאו מקדש לקדש; ועד אכלם מעבור הארץ כנען שהוא בי״ז בניסן אחר העומר, בירך את המן שיתקיים לאכול ממנו עד אכלם כבר מעבור הארץ, ואח״כ הושבת. וזהו "וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ”, ומאז "לא היה עוד לבני ישראל מן", לא ירד לא נאמר, אלא "לא היה”, כי מאשר היה להם מיום סילוק מרע״ה לא נתקיים עוד לזון ממנו. ולמה היה הדבר הזה שלא הושבת ונתקיים על דרך נס כדי צורך כל ישראל מ׳ יום מה שלקטו ביום אחד? הלא הוא שע״י כך נמצא כי "ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא”, שנכנסו מקדושת המן ללחם הארץ, ולא אכלו בשנה ההיא ביני וביני מדגן ערבות מואב' (אלשיך; יהושע ה,יב). כך שזה מרמז על המשכיות של כח משה בא"י; כיון שתורת משה בשלמות וגילוי מנהיגות ישראל (שזהו כעין גילוי הנהגת – מלכות ה' בעולם [דה”י א כט,כג]) והחירות האמיתית זה רק בא"י.