"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" וגו' (דברים כא,י). מעבר לפשט הפס' יש בהם רמז לעניין מלחמת היצר (מצד הרמז, שיש פרד"ס בתורה). שיש לצאת למלחמה נגד יצר הרע הוא אויבנו, ואם יוצא למלחמה נגד היצר אז ה' עוזרו לנצח: “כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך"; ובעקבות כך ניתן היצר בידו, והגשמיות משמשת לקודש, שזהו: “ושבית שביו". ראה בהרחבה בספר 'בארץ לא זרועה', 'מלחמת היצר – דרכה ותכליתה, ערכן של תורה ומצוות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה שנרמז בעניין של יציאה למלחמה, שבה נהרגים בקרב (וכן פוגעים והורגים חלק מהאזרחים המנוצחים), כרמז שזהו מהותו של יצה"ר שרוצה להמית את האדם: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו"; ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמ' (תהלים לז, לג): "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו"' (סוכה נב,ב). לכן זה נאמר בהקשר של מלחמה, ושה' עוזרנו, כרמז שהיצר מנסה להרגנו ע"י שבא להחטיאנו וה' עוזרנו. "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה” (פס' יא). התורה מדברת בדין אשת יפת תואר, כרמז שיצה"ר נטוע בנו בעקבות חטא אדם הראשון, שבו נאמר שנפתחו עיניהם וראו שהם ערומים: “תפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם" (בראשית ג,ז). לכן כאן נאמר לשון ראיה "וראית", ועניין של בינו לבינה, ושיקחה לאשה, כעין רמז לכך שהחטא של עץ הדעת נעשה באדם ואשתו, שנעשו בעלי יצר הרע שמושכם לתאוות ומעוות את דעתם, כעין כאן: “וחשקת בה" שיצרו תוקפו. (והיא "יפת תואר" כעין שחוה היתה אשה יפה ביותר: 'הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם' [ב"ב נח,א]). וזה בעניין של משיכה לערווה (שרואה אשה וחושק בה), כרמז שהיצר החזק ביותר הוא יצר הערווה, שכך גם התגלה בחטא אדם הראשון שראו שהם עירומים, שזה הדבר הכי חזק שמתגלה בתאווה. שזה מרמז שהיצר הרע אינו טבעי לנו, אלא הוא אל זר בתוכנו ('א"ר אבין: מאי קראה? (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע' [שבת קה,ב]), שהגיע להשפעה עלינו מחטא עץ הדעת, ולכן הוא אויב זר בתוכנו הבא להחטיאנו ולא הטבע האמיתי שלנו שנמשך לקודש. גם אולי רמז שיצרו של אדם תוקפו, אולם ע"י חיבור לתורה הוא מושך את העולם לקדושה, וזהו שרואה בשביה וחושק בה, שיצרו תוקפו, אולם הוא לוקחה לאשה, כעין רמז שלאדם יש יצר חזק ביותר אולם במקום לחטוא הוא משתמש בזה לקיום מצוות, שהוא לוקח אשה בנישואין כמו שה' ציווה; שכך מתגברים על היצר ע"י משיכה למצוות, שהם רצון ה'. אולם לא מספיק רק המצוות אלא יש צורך בלימוד תורה למלחמה נגד היצר: 'ת"ר: (דברים יא, יח) "ושמתם" – סם תם; נמשלה תורה כסם חיים … כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין; ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז): "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא': "לפתח חטאת רובץ"' (קידושין ל,ב). לכן ממשיך: "והבאתה אל תוך ביתך" (פס' ג), שהבית הוא כעין רמז לנאמר על התורה שנלמדת באהל (שזהו בית): '"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", שני אהלים – בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר' (ב"ר סג,י). שאת היצר (כעין שמתאווה ליפת תואר) יש להביא למקום תורה וכך מכניעו: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט): "אבנים שחקו מים"' (קידושין שם). "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (פס' יב-יג). נראה שזה מרמז על התורה שבה מכניעים את היצר, שזהו רמז לחמשת חומשי התורה: גילוח הראש, כרמז לבראשית שבו מסופר על האבות שהם הראש שלנו. עשיית ציפורניים (בידים) כרמז לשמות שהינו בעבדות תחת יד המצרים (וכן בנו בידים את העגל ולעומתו בנו בידים את המשכן). הסרת השמלה כרמז לויקרא שהמשכן הוא מקום גילוי שם ה' בעולם, שמוריד את הכיסוי שמכסה ומסתיר את שם ה' בעולם. ישיבה בבית כרמז לבמדבר שהיה ביתם במדבר. בכי על הוריה כרמז לדברים שנאמר לקראת מות משה, שבכו על מיתתו; או שהכוונה לבכי על הע"ז (יבמות מח,ב), שזהו כרמז לספר דברים שהוא נאמר לקראת הכניסה לארץ, וא"י אינה כחו"ל, שהדר בחו"ל כעובד ע"ז (כתובות קי,ב). או שהיצר הכי חזק זהו יצר הערווה ולכן מתייחס אליו: 'א"ר יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה, והא א"ר ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף? אלא באשתו ולק"ש. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מז, ב): "גלי שוק עברי נהרות", וכתיב (ישעיהו מז, ג): "תגל ערותך וגם תראה חרפתך". אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ב, יד): "כי קולך ערב ומראך נאוה". אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנא' (שיר השירים ד, א): "שערך כעדר העזים"' (ברכות כד,א). שכך גילוח שיער כנגד שהשיער נחשב ערוה. עשיית ציפורניים כרמז למסתכל על אצבע קטנה של אשה שנחשב ערוה. הסרת השמלה כרמז ששוק באשה ערוה (או כרמז שאסור להסתכל על בגדי צבע של נשים שמכיר [ע”ז כ,ב]). בכי כרמז לקול (שנשמע קולה בבכי) כרמז לקול באשה ערוה. שמכל אלו יש להתרחק ולהזהר שלא לחטוא.