סודה של ארץ ישראל -2
נכתב על ידי משה אהרון | 2/8/2026
בס"ד.
סודה של ארץ ישראל -2.
---------------------------------------
אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם--לֹא־תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ.
דיוקים :
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם היא חיווי כפול גם עובדה וגם ציווי ,אם כך, כנראה אין משמעות למספר המוחלט - תריג].
"לא תחסר כל בה" - גם ציווי ....
"ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת "
שוב ציווי לגלות חוזקה ונחישות לעבוד בארץ גם בדמע וגם בזיעה.
והציווי האחרון משולה אכילה , שביעה וברכה.
והדיוק האחרון ברכת ה' היא תמיד קודם כל על "הארץ הטובה" ולא רק על מה שהיא מניבה.
מכאן שכל ברכה צריכה כוונה על "הארץ הטובה"......
ואם קולי היה נשמע הרי שלפחות בברכת המוציא צריך להסמיך לארץ את המילה : "הטובה"
וכך, כל יום ויום נושאת ארץ ישראל פניה ותחנוניה אל בניה
לאמור אהבוני - לתנות עימי אהבים להוציא בעמל לחם מהארץ.
שחלילה אף אחד לא יאכל בה לחם של מסכנות... לחם של בטלה
לעניין זה : חובתי לספר על אבי זפ"ל[זכר פשוט לברכה]
את סיפורו הבא :
אבי המנוח היה בחוצה לארץ קצב.
ומשום שלא היה להם אז מקררים, המלאכה התבצעה :הכל בכל מכל בו ביום. - מה שנותר ולא נמכר [ותמיד היה נשאר] חולק לעניים
וכך כל לילה בראשית האשמורת השלישית בעוד חושך כבד היה בחוץ היה יוצא אבי לדרכו להרים אל הכפרים .
מהלך של שעתיים לפחות קונה עגל,דואג לשחיטתו ואחר כך נושאהו על כתפיו שוב שעתיים בואכה חזרה לעיירה.
ומשום שעשה מלאכתו כך עשרות שנים גבו התקבע בכפיפה.
לימים משעלה לארץ ,ביקש ליתן חילו לאדמת ארץ ישראל שכוחו עוד היה במותניו .
אלא שפקידי העליה החליטו כי אין הוא ראוי למתן עבודה על אף גילו צעיר יחסית - 45 שנה.
מראהו תרם לפסילתו מכל וכול
אבי לא קיבל קביעתם .
וכך כל בוקר משכים היה לחלות פניהם בתקווה שסוף סוף ייעתרו לו - לקבל עבודה כל שהיא.
לבסוף משראו כי אין הם יכולים להיפטר ממנו.
שלחוהו לבדיקת רופא בתקווה שזה יאשר קביעתם - לפסילה.
וכך מצא עצמו אבי בוקר אחד נבדק על ידי רופא.
הרופא הסתכל עליו בחצי מבט חומל וניסה לשכנעו בדברים כי ראוי שיוותר ויקבל את הדין .
אבי עמד בתחינתו לקבל עבודה בארץ ישראל [עבודה שמימלא הייתה שעות ספורות ובחלקי ימים ושכרה שבצידה היה מועט שבמועט].
הרופא בסבר פנים חמורות : ציווה על אבי להתכופף. משאבי התכופף עד לרצפה ממש ,ציווה עליו לעמוד ולהתחיל לקפץ בניטור לגובה.
משהחל אבי לקפוץ, כבר לא רצה להפסיק .
קיפץ וקיפץ גבוה וגבוה יותר .עד כי הרופא נבהל וביקש להפסיק . אבי המשיך והמשיך עד שהרופא התחנן ממש להפסיק .
ואף קרא לאחות לנסות לשדלו שיפסיק.משסוף סוף הפסיק אבי לקפוץ . כתב הרופא מיד : "כשיר לכל עבודה".
מני אז, לאבי הקצב הוצמדו כל חייו - מעדר וטוריה ....
את הפרוטות המעטות שהשתכר,לא היה בהם אך לחם של מסכנות וכך, הוסיף אבי הפשוט וגדר גדר בסביבות הצריף במעברה .
והחל לגדל גן ירק.
זכור לי עד היום היה שם : פול, במיה , חצילים ופלפלים.
וכך כל בוקר אימי המנוחה הייתה יורדת לזה הגן ,קוטפת מה שהניב ורצה לשוק למכור ולקנות בפדיון מעט מצרכים חסרים .
ולוואי שמסירות נפש שכזו תשפיע על מי לשנות אורחותיו ולקיים הציווי : שלא לאכול לחם של מסכנות - לחם של בטלה
בארץ ישראל .
משה אהרון
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
