"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" וגו' (במדבר לד,א-ב). '"זאת הארץ אשר תפול לכם" וגו' - לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות. "תפול לכם" - על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלוקה, לשון נפילה. ומ"א אומר: ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של ע' אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו: ראה אין בהם עוד כח' (רש"י). רש"י מביא ע"פ הפשט שגבולות הארץ נדרשים בשביל לדעת את תחומי הארץ שבה חלים המצוות הנוהגות בארץ. אולם נראה שיש בזה יותר עומק, שלא רק מטעם המצוות הנוהגות בארץ חשוב לדעת, אלא גם לכלל התורה ומצוותיה יש חשיבות לדעת מהם גבולות הארץ. שאמנם מחוייבים במצוות בכל מקום בעולם, אולם דווקא בא"י יש את החיבור השלם לגילוי תורה בעולם, שבארץ זהו מקום קיום התורה האמיתי בשלמות, לעומת חו"ל שאמנם מחוייבים תמיד במצוות אבל זה בשביל שלא יהיו לנו כחדשים כשנחזור לארץ: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' וכו' (ספרי "עקב", מג). וגם לימוד התורה בארץ הוא במעלה גדולה יותר: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר: ר' יהודה אומר: "טובה" זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”' (שם). וכן: '"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב”ר טז,ד). אולי לכן דרשו חז"ל שה' הפיל שריהם של ע' אומות וכפה אותם לפני משה, מעבר לפשט שהכוונה כעין שהראה שאין כח בעולם שיכול לעצרם מלהכנס לארץ, יש בזה כרמז בעומק שכל העולם תלוי בקדושתנו, ולכן בכניסתנו לארץ יש גילוי כנגד כל העולם, שמבטל את כוחם הרע שמזיק בעולם שזה נובע מהטומאה. שהם כפויים לפני בנ"י הקדושים שמבטלים את הטומאה שמתגלה מהם בעולם, דרך א"י שיש בה מעלת קדושה מיוחדת וכן שהיא השורש לכל העולם שנברא מא"י ('מציון נברא העולם' [יומא נד,ב]) ולכן מושפע מכאן ביותר, ולכן יש חשיבות גדולה בכניסתנו ובהיותנו בארץ. מסופר על ר"ז: 'רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר; נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו. אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה?' (כתובות קיב,א ['ר׳ זירא כי הוה סליק [כאשר עלה] לארץ ישראל לא אשכח מברא למעבר [מצא מעבורת לעבור בה את הירדן], נקט במצרא וקעבר [אחז בחבל שהיה מתוח כעין גשר ועבר את הירדן]. אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו [עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם], כשאמרתם במתן תורה ״נעשה״ לפני ״נשמע״, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו [עדיין בפזיזותכם אתם עומדים], ומדוע לא יכולת להמתין עוד זמן קצר ולעבור במעבורת? אמר ליה [לו] ר׳ זירא: דוכתא [מקום] שמשה ואהרן לא זכו לה להכנס בו, אנא מי יימר דזכינא לה [אני מי יאמר שאזכה לו], ושמא יארע לי דבר קודם כניסתי, ומשום כך אני ממהר'. פירוש שטיינזלץ]). אולי חז”ל בכוונה הביאו את דברי הצדוקי שדימה זאת למתן תורה, כדי לומר שבאמת זהו שורש העניין, שמתגלה כאן בארץ כעין קבלת תורה, שכאן הוא גילוי התורה השלם (לכן גם אומר ר”ז על משה ואהרן, ולא כללית שיש הרבה שלא זכו, כדי להדגיש את עניין התורה [משה] והקדושה [אהרן] שמתגלים בארץ דווקא). לכן גם ההמשך בגמ': 'ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה' וכו', שהאמוראים אהבו את א"י הקדושה ולכן נישקו את אבניה, ור"ח תיקן את הדרכים ('מתקן מתקליה - משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים' [רש"י]), או שקל את האבנים: 'רבי חנינא הוה מתקל מתקליה. פירוש: שוקל אבנים ומוצאן קלות, אמר: עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל. כיון ששקלן ומצאן כבידות, אמר: כבר נכנסתי לארץ ישראל. וכן מפרש בתנחומא בפרשת שלח לך: כשעלה ר' חנינא הגדול מבבל בקש לידע אם נכנס לא"י והיה שוקל אבנים, כל זמן שהיו קלות אמר עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל, כיון שמצאן כבידות אמר אין אלו אלא אבני ארץ ישראל; והיה מנשקן, וקרא עליהן את הפסוק הזה: "כי רצו עבדיך את אבניה"' (תוס' ד"ה 'ר"ח'). לכאורה פרש"י מובן, אבל התוס' לא מובן (וכן הסיפור בתנחומא), וכי בא"י המשקל של האבנים שונה? וכן מה זה מראה על חיבתו את הארץ שלכן הובא בין עוד שלושה סיפורים על אמוראים שעשו דברים מחיבתם את הארץ? אלא ברור שאין הכוונה שיש משקל שונה בין האבנים בארץ ובחו"ל, אלא שהיה שוקל כביכול את משקל הקדושה שנמצא באותם אבנים, ולכן בחו"ל הם היו קלות, שאין בהם קדושה, אבל בא"י הן כבדות שיש בהן הרבה קדושה. או שר"ח היה מרוחק מהגשמי ולכן באבני חו"ל הוא הרגיש משקל קל, כעין שאין בהם שום קיום לגביו, אבל בא"י יש משקל לאבנים, שיש בהם חשיבות קיום לגביו בשל קדושתם. שזה מראה את חיבורו למעלת קדושת אבני א"י. אולי רמז בפס' שקרא עליהן: “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. וייראו גוים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך" (תהלים קב,טו-טז). שהקשר שלנו לא"י מביא לגילוי שם ה' בעולם (ושם ה' מתגלה ע”י התורה), ומשפיע לכל האומות, כעין שה' כפה את שרי שבעים האומות לפני משה. (אולי גילוי רצון ישראל לחונן את הארץ מתגלה באבנים ועפר, כעין רמז שהעפר הוא גרגרים קטנים והאבנים הן גדולות, שכך הקרקע כעין דימוי לים שבו יש גלים גדולים וקטנים, שזה [גלי הים] מרמזים על התורה שכולה כלולה בדברות [יר' שקלים ו,א]; שכך כעין בנ”י רוצים את א”י כיון שבה מתגלה התורה בשלמותה. או שאבנים כרמז לתורה שנתנה בשני לוחות אבנים [לוחות הברית], והעפר כרמז לבנ”י שנמשלו בעפר [בראשית כח,יד], שכך זהו גילוי שבא”י יש חיבור יחד של התורה ובנ”י בשלמות). אולי לכן מתחילה הפרשה בפירוט המסעות במדבר, שלכאורה לא מובן מה התורה באה לומר בזה, וכבר עמדו על זה המפרשים (ראה 'תורת המקרא' “מסעי” [א], למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א. ו'בארץ לא זרועה', 'פירוט מסעי בנ”י במדבר – מה עניינו', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א), ואולי יש בזה אמירה שכל המסעות, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ זה בשביל הכניסה לא”י; שבנ"י יצאו ממצרים כדי לקבל תורה ולהכנס לארץ, ובזמן המדבר ישראל למדו תורה כדי להתחבר אליה כראוי (תנחומא “בשלח” אות א), ולכן יכול אדם לחשוב שיש מעלה של חיבור לתורה בחו”ל כמו בא”י, שאין הבדל ביניהם, והעובדה שאפילו קיבלו את התורה בסיני שזה בחו”ל (כמו שיש הטוענים כך נגד המחזקים לבא לארץ). לכן מגלה התורה שכל המסעות, על כל הנעשה בהם, זה בשביל הכניסה לארץ, שגם מתן תורה בסיני וגם הדבקות בתורה במדבר היה בשביל שיכנסו וילמדו ויקיימו את התורה בארץ, שזהו העיקר והשלמות. (שכך המסעות שהיו מ”ב מסעות, כעין רמז לתורה “ודברת בם” - הכל זה בשביל א”י).